הילדה שלי (בלעה"ר) עוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות, אבל כבר מעכשיו מצהירה ש"לא רוצה שאתחתן שוב עד שהיא תתחתן"...

בהצלחה רבה

טוב ראשית קשה לתת עצה של ממש כי צריך הרבה מאוד פרטים, להבין מה הדינמיקות בבית, מה החוויה של הילד, מה מפריע לו, אצל כל ילד זה אחרת ויכולות להיות תגובות שונות או אותה תגובה אבל מסיבות שונות... ולא תמיד אפשר לדבר על הסיבות האלה באופן פתוח במיוחד בגיל הזה.

בכל־מקרה, המחשבות שלי בנושא, ודברים שממש הקשו עליי אישית בזמנו:

– אני לא בטוח עד כמה זה שבעלך לוקח אותך ממנו, באמת הגורם המכריע, זה אמנם נשמע אינטואיטיבי אבל נראה לי שבגיל כזה הוא כבר עצמאי למדי, אם גידלת אותו לבד אני מתאר לעצמי שהיית הרבה בעבודה, יכול להיות שזה כן גורם, פשוט אני אישית לא הייתי שם על זה את כל הז'יטונים. האם גם לפני החתונה הוא היה נגד בכל־מחיר, שאימא שלו תתחתן שוב אי־פעם?

– ההורים שלי התגרשו בגיל צעיר יחסית כך שלא הייתי קשור לאבי (שגם נפטר), כן בשלב מסוים אימא שלי רצתה להתחתן שוב וידעתי שזה משהו שהיא ממש רוצה ויעשה אותה נורא שמחה והיא ממש חולמת על זה לכן אם אני אוהב אותה אז בוודאי שאני אתמוך במהלך כזה. אני לא יודע מה רמת האמפתיה שלו אבל זה בהחלט משהו שאפשר וחשוב לשדר שוואלה טוב לך פי 100 עכשיו ואתם מסתדרים ונחמד לכם, כך שגם אם הוא לא מסתדר כל־כך עם המצב, הוא יבין שאלה החיים שלך והאושר שלך. 

– המון כמובן תלוי ביחס של בעלך ומה הוא משדר. אני אשתף מהחוויה שלי, כשאימא שלי התחתנה שוב, היו לי high hopes, וגם לבעלה, אבל מה לעשות האופי שלנו היה בכלל לא מתאים (הגם שהסתדרתי עם "מועמדים" אחרים), הוא גם בא בגישה שתלטנית פטריכיאלית, לנסות לברוא מחדש סדרי עולם, להשליט את הסדרים שלו על הדינמיקות העדינות גם ככה שהיו בבית... ראשית וואלק מה הקטע, אני לא מגיע הביתה כדי שיצעקו עליי ויפקדו עליי (במיוחד בתור מי שלא גדל עם דמות כזאת), בתור ילד התחושה הייתה שלא אני זה שצריך להשתלב ולהסתגל או להידחק החוצה, אלא מי שנכנס מבחוץ צריך להכיר את מה שהולך ולאט־לאט להשתלב לתוך הפאזל הזה (אפשר לדון נכון או לא נכון אבל זאת התחושה), אז שוב, אני לא יודע בדיוק מה מצבכם שם, אבל באמת אפשר לשאול, איזה מסר משדר לו הבית, האם זה מקום יציב שבו כולם רגועים ומתנהגים יפה, או שכולם מתוחים ועצבניים בגלל עבודה / עניינים אישיים והוא נכנס לתוך המתח התמידי הזה (ארחיב בנושא עוד מעט)

– כמו שאמרת, הוא בן 11 מתבגר, חוץ מהעובדה שהשינויים האלה מתרחשים, זה ממש תחילת גיל ההתבגרות, ילדים בגיל הזה אמוציונליים ולוקחים דברים מאוד קשה, אין להם ה"chill" של המבוגרים, אין להם אותה רמה של שליטה עצמית, רק שכשלילד בן שנתיים יש טנטרום אנחנו מבינים את זה, אבל כשזה מתבגר, זה הרבה יותר מפחיד, ויש לנו ציפיות אחרות...

– וכאן מגיעים לנושא הציפיות, הכרתי מקרים שבהם הציפייה היא שהבעל החדש יתפוס את דמות האבא, או שעכשיו זאת תהיה משפחה חדשה כו' כו' וזה יותר מדי לוחץ ודביק ומרתיע, מוביל בסוף לאפקט הפוך, עדיף לדברים להתרחש באופן טבעי ורגוע, שוב, לא יודע כמה זה רלוונטי, פשוט ראיתי את הדברים האלה. אפשר לצאת גם מנקודת הנחה שהם לעולם לא יסתדרו 100% ולכל היותר אפשר לצמצם נזקים, לא נורא, בסוף זה לא נמשך לנצח, ולילדים יש ויהיו חיים משל עצמם, וככה גם אצלכם, לא תמיד אפשר לאכול את כל העוגה

– בחזרה למתח התמידי, בהחלט יכול להיות שהוא גורם לכל המתח, ואפשר בהחלט להציב גבולות, במיוחד במצב שאת מתארת שהוא לא כל־הזמן בבית, אם הוא בבית אז שיתנהג נורמלי, בלי צעקות, בלי פרובוקציות, אם הוא צריך לצאת לפארק או לאן שזה לא יהיה כדי להירגע אז וואלה לבריאות זאת אחלה של דרך התמודדות, כמובן זאת לא חכמה אם מצד אחד "תתנהג קול" מצד שני לוחצים אותו... אבל כן לשדר אווירה יציבה ובטוחה של אנשים ששומרים על הקוּל שלהם (יעני, לא "אל תצעק!!!!!!111אחד"), עקביים, זה קצת קשה להיות כל־הזמן כועס כשכולם מסביב שקטים רגועים ומתנהגים בכבוד

– אם הוא רוצה להיות אצל החברים שלו וזה מרגיע אותו, אז אחלה, שיהיה כמה שיותר רגוע, אני לא רואה עניין להכריח אותו להיכנס לסיטואציות נפיצות ולהיות במצב רוח דפוק כל הזמן, בסוף בית צריך להישמר בראש כארכיטיפ של יציבות וביטחון, אז אולי באמת עדיף לתת לזה זמן

––––כל זה ברמה כללית, אבל כפי שאמרתי בהתחלה הכי חשוב לדעת מה הוא חושב על זה, מה בדיוק מפריע לו, אולי אפשר לעבוד על זה, אולי יהיה לו יותר קל להיפתח לצד ג' מאשר אליכם (גם בהתחשב בגיל ובמצב...), אולי יועצת חינוכית, לא בקטע של "לטפל" בו אלא מקום שהוא ירגיש בטוח ויוכל לבטא את עצמו בחופשיות, בתור מתבגר צעיר הייתי כל הזמן הלוך ושוב אצל גורמי בריאות הנפש, ובכנות זה לא ממש אפקטיבי לשבת עם ההורים מול מטפל, או שההורים בפניקה אז שלחו אותי למישהו ש"יסדר" אותי, אני גם יודע לשקר... או לא לומר דברים שלא נעים לשמוע.

הארת לי כמה נקודות שכבר חשבתי עליהם,  (גם הכנסנו גורם שלישי ולא כדי "לתקן" את הילד, אלא בעיקר להבין מה עובר עליו- ושם הוא מספר סיפורי אלף לילה ולילה... והמוטיב החוזר היה: רציתי שאמא תתחתן, אני רואה שטוב לה - אבל לקחו לי אותה ואין לי אמא יותר)

עדיין בעבודה, כל המשפחה מנסה עוד להתייצב...

כן טוב א' ילדים באמת מומחים לספר סיפורי אלף לילה ולילה לרוב נראה לי כי הם בעצמם לא יודעים מה הם רוצים או לא נעים להם להודות בזה כו'

אם הוא אומר שזה אכן מצד זה ש"לקחו לו אותך" הגישה שלי בחיים היא תמיד להאמין למה שאומרים.

מהכיוון הזה, טוב קודם־כל בין כך ובין כך זה כבר גיל שלאט־לאט מגיע הזמן להתנתק קצת מאימא, להיות קצת יותר עצמאי, לבנות את העולם שלו.

///

זה מזכיר לי מקרה אחר שגם קשור בחרדת נטישה (אם להגדיר את זה ככה) מההורים, בסיטואציה של גירושין, אמנם עם ילדות קטנות (4 ו־3 – אחייניות שלי), אבל למדתי מזה משהו מעניין, לא יודע עד־כמה רלוונטי, אבל זאת הייתה ממש חוויה לימודית עבורי.

הסיפור הוא כזה, ההורים התגרשו, משמורת מחולקת, סבבה, הגדולה מחוברת יותר לאבא בפער, בעצם כשאלה הימים שלו אז הוא כל הזמן איתן, ובשאר הימים הוא עובד.

היו שבועיים שבהם הוא היה מוכרח לעבוד ויהי מה, והאימא לא יכלה לטפל בילדים בכלל, אז שבוע אחד ההורים שלי ואני לקחנו אותן, ושבוע אחר גרתי אצל אחי וטיפלתי בהן.

עכשיו, הגדולה פשוט הייתה בפניקה היסטרית מהעובדה שאבא שלה בעבודה, משהו מטורף, בימים הראשונים זה היה קטסטרופלי. היה לה טלפון (איזו החלטה מטומטמת.) וכל ערב היא הייתה חייבת להתקשר אליו ולבכות לו בטלפון כמה היא רוצה שהוא יחזור וייקח אותה ולא יעזוב אותה וכל־מיני כאלה.

אלא ששמתי לב, שהשיחות עצמן היו טריגר: אפשר היה לשחק איתן יום שלם, והן יחסית בסדר, הגדולה אולי קצת נהיית עצובה, אולי גם נכנסת לפניקה, אבל אם להמתין בסבלנות זה עובר. אבל כשהיא הייתה מתקשרת... וואו, הייתה פשוט מתפרקת לגמרי, ואחר־כך במצב רוח דפוק כל הזמן. ולמה? כי בשיחות האלה אבא שלה כל הזמן "וואי מסכנה שלי, אל תבכי, הכל בסדר, אני אבוא, איזו מסכנה קטנה" ומאכיל את זה עוד ועוד, מבטיח כל־מיני הבטחות שלא בהכרח מתגשמות אחר־כך.

אחר־כך זה גם התחיל להיות עם אימא שלי (סבתא שלה) בכל פעם שהיא יוצאת לעבודה, עד שבעידודי החלטנו לשים לזה סוף, עשינו איתה שיחה בוגרת, הסברנו לה את המצב, מבוגרים צריכים לצאת לעבוד, נכון זה עצוב אבל זה לא נורא, בסוף חוזרים, מה שכן חשוב זה שכל התחינות והבכיות לא עוזרות בשום דבר, אפשר לבכות אם רוצים אבל זה לא באמת עושה שום דבר, ועכשיו אנחנו ילדים גדולים שאמנם יכולים לבכות אבל מקבלים את הדברים בהבנה. ותאמיני או לא זה עבד! מדהים, מי היה מאמין. כמובן עד שאבא שלה החזיר אותה לאותה אסטרטגיה ישנה, כאשר למעשה שמתי לב שחצי מהבכיות שלה זה סתם מניפולציה ילדותית, היא לא באמת עצובה.

לאן אני חותר עם כל זה, בהתחשב בזה שמדובר בילד בן 11 ולא ילדה בת 4?

ילדים אוהבים עקביות וחד־משמעיות, גם עם סיטואציות לא פשוטות הם לומדים בסוף להסתדר, בן־אדם לא יכול להיות בסערת רגשות 24/7, אי־אפשר להילחם במציאות לנצח, אבל כשהסיטואציה לא עקבית, ולא יודעים למה לצפות, מצד אחד אבא אומר שהוא אוהב אותי והוא ממש רוצה לראות אותי והוא מצטער ואני כזאת מסקנה, מצד שני הוא עדיין הולך לעבודה, מה הקטע? אני ממש מבין את הנטייה שלו "לסבן" ו"למרוח", זה אינטואיטיבי, ואולי מרוויח משהו בטווח קצר (האמת שגם זה לא), אבל לא עובד

אז בהקשר של "לקחו לי את אימא", יכול להיות שהוא מקבל מסרים סותרים, מצד אחד "אל תדאג אני עדיין כאן בשבילך", מצד שני באמת לקחו לו אותה, את נמצאת עם בעלך ועם המשפחה ועם העניינים, הנישואין דורשים השקעה רגשית וגם זמן כו', יכולות להיות כל־מיני הבטחות ופשרות וכן הלאה ואולי הוא לא יודע למה לצפות או מה אפשר לעשות לכן הוא בשלב של התמקחות או הכחשה וכיו"ב כי אין לו תמונה ברורה, מהמילים "כל המשפחה מנסה להתייצב" אז ברור שיש כאן טלטלה ולא ברור מה לצפות ומה בדיוק מתרחש ואיך החלקים של הפאזל מסתדרים מחדש,

אני מאמין שככל שלדבר יותר בצורה של עובדות, כן אימא עכשיו נהייתה עסוקה יותר, כן היא מאוד אוהבת אותך אבל גם אוהבת את בעלה שמאוד משמח אותה וגורם לה להרגיש מאושרת, זה המצב, המצב הוא שאתה צריך לאט־לאט לגדול, לא בקטע של נטישה אלא בקטע של בוא תצמח תהיה חזק תיהנה עם חברים תעשה דברים כיפיים תבנה את העולם שלך, ושוב זה לא שאימא נעלמת פשוט הבית עובר "התארגנות מחדש" ובוא נראה איך הדברים זזים ואיך כולם מסתגלים למציאות חדשה, בתור ילד אני זוכר שהדבר שהכי עצבן אותי הוא חוסר עקביות, לומר דעה ולחזור בה, או לנסות לסבן אותי, או לתת לי לפתח תקוות, לא הייתה לי בעיה לשמוע לא, נכון זה מבאס ואני יכול לכעוס אבל טוב לדעת שהפינה הזאת סגורה מאשר כל הזמן להיות "תלוי באוויר"

לא יודע עד־כמה זה עוזר זאת פשוט החשיבה האסוציאטיבית שלי

.

טוב לשמוע דברים מכיוון אחר.

אתה אדם עם חכמה ריגשית

כולל הנחת תפילין במחיר סביר.

תודה רבה!🙏

כי 'הנחת התפילין' יכולה להיות בהחלט בחינם, בבית הכנסת שלכם...

יש כאלו שמביאים כיבוד, יש כאלו שמזמינים חברים. אין שום צורך באולם בתשלום.

אם התכוונת לתפילין עצמם - אז המחירים תלויים ברמת ההידור, אבל הם בהחלט עולים אלפי שקלים וראוי מאוד להשקיע במצווה שהיא הדבר המהותי, יותר מבכל הטקסים המפונפנים. (אם יש קושי כלכלי אמיתי, שמעתי גם שיש ארגונים שעוזרים בזה ספציפית)

ואני פה מוכנה לשמוע דעות אחרות

ולא בגלל שלאבות יש יותר דימיון וכו...

אני כאמא דואגת למכלול של דברים בבית (כביסות,ניקיון,החלפת מצעים,שבתות, ארוחות וכו, גם אם האבא שותף כמובן, עדיין אמא זה אמא והיא מנהלת את הבית) באופן טבעי הזמן שלי עם הילדים הוא פחות מאשר אבא שלפעמים מרגיש לי שאין לו דאגות והספקים על הראש. ולכן הפניות שלו והזמן שלו איתם לדמיין, לשחק, להינות גדול יותר.

נראה לי גם שאנחנו האמהות יותר טרודות מענייני עבודה, החיים, הבנים זורמים יותר, ולכן המוח שלהם פנוי יותר לחשוב יצירתי, לדמיין וכו.

אני מאוד יצירתית אגב.

לפני כמה שנים היינו בחיפוש דומה.

אולפנות ותיכונים לבנות הם מקום שעיקרו למידה, כלומר גם כשיש ערכים נוספים, חברה, תורני, יחודיות כלשהי של המוסד, עדיין בת שלא רוצה ללמוד תתקשה להתמודד.

כדאי למקד את משמעות ה"לא אוהבת ללמוד" ואולי ככה תצליחו למצוא פתרון.

האם קשה לה בלימודים?  אז אפשר לחפש אולפנה שמתאימה או כיתה קטנה.

אין בעיה לימודית אבל לא מתאים לה לשבת יום שלם וללמוד? אולי אולפנה חקלאית/ אולפנה אומנותית בהתאם לתחומי העניין של הבת, שם מקדישים פחות שעות ללימודים אבל עדיין חייבים ללמוד.

לא אוהבת מסגרות? אולי לעבור ללמידה עצמית אקסטרנית או ללמידה/עבודה לא לבגרות (אם מדובר בגיל 16 ומעלה), דורש לדאוג לחברה ופעילויות בנוסף.

בהצלחה

לא ידוע לי על תושבים תורניים בסגנון שאת מתארת בגוש עציון (הלוואי שאני טועה).

בכל אופן, מציעה לך לשאול בפורומים פעילים יותר.

יש לאורות עציון בית ספר בגוש, ליד נווה דניאל. זה סגנון של ת"ת.

באלעזר יש את "באור פניך". אני חושבת שזה רק אחרי הלימודים, כמו חוג, אבל לא בטוחה

פחות מעודכנת בתנועות נוער, אבל נכון ללפני עשור היה אריאל באלון שבות ועזרא נפרד באפרת.

לא חושבת שיש משהו בגוש בסגנון שאת מבקשת, שהוא קרוב יותר לירושלים..