"מספר רב של אנשים יקיש ב'פשטות ובטבעיות' על דלתות הבתים בכפר סבא, הרצליה, פתח תקוה, רמת גן, ראשון לציון ועוד כדי להפגש עם יושביהם. עוצמתו של המפגש הוא במפגש עצמו", אומר דובדבני. "ברגע אחד הדמות המפלצתית של 'מתנחל מתנגד התנתקות אלים, קיצוני, עבריין שרוצה להרוס את המדינה, מתנפצת אל מול המציאות של האדם האינטליגנטי, השמח, הנחוש המאמין, האידיאלי שעומד בדלת'. מפגש זה לכשלעצמו משפיע השפעה אדירה שגורמת לאנשים להתחבר למאבק. דובדבני מוסיף כי פעילות 'פנים אל פנים' נעשית עם עידודם וסיועם של מועצת יש"ע וועד גוש קטיף, והפעם התגייסו במיוחד 'כיון שכולם מבינים שהמאבק הוא על דעת הקהל'. מי שהשתתף בצעדת ההתחברות וחווה אותה לא דרך כלי התקשורת נוכח לדעת שלוז הצעדה היתה עוצמת הרוח האדירה של אותו ציבור, עוצמה שהקרינה כלפי חוץ ויש בכוחה להרים את רוחו של העם. הראיה לדבריו שהשיטה עובדת ומשפיעה ניתן ללמוד גם מהעובדה כי השבוע יצא עמי איילון למסע 'פנים אל פנים' ממטולה ועד אילת. אירועי כפר מימון הוא מוסיף, הותירו גם אנשי שמאל פעורי פה. למרות נסיונה של התקשורת ליצור רושם שמדובר בציבור אלים וכוחני, נסיון שנעשה גם כעת לקראת הכינוס בשדרות, התברר כי 'הציבור שלנו הוא ציבור אוהב ולא אלים'. הפעילות לדבריו תמשך גם 'ביום שאחרי' שכן גוש קטיף הוא רק סימפטום ל'מחלת ההתנתקות' הכללית שעם ישראל לוקה בה, ניתוק משורשי העם וערכיו. כשמדברים עם אנשים בניחותא בבתיהם הם מבינים שאחד הביטויים ל'מחלת ההתנתקות' הוא גוש קטיף אבל לא רק, גם האלימות הפושה בחברה הישראלית, הקרע במשפחות, הזהות היהודית. אנשים אלו מתחברים לגוש קטיף אבל גם מביעים ענין בהמשך הקשר בחוגי בית בחברותות ולשם כך מקיימת תנועת 'פנים אל פנים' שלב ב' של המשך הקשר. לדבריו יש דרכים נוספות להשתלב בפעילות, שכן לא כל אחד יכול להשתתף בצעדת ההתחברות. לאלה מוצע בין היתר להתקשר לאנשי גוש קטיף ולעודדם, לומר להם מילות הערכה על העמידה שלהם במאבק על דמותה של המדינה, וש'על רוח גוש קטיף אי אפשר לוותר'.