מספר מותיקי האצ"ל ציינו בעכו ביום שישי, 60 שנה לפריצת הכלא בעיר, פעולה שגם הבריטים הודו כי היתה בין הגורמים העיקריים לעזיבתם את הארץ.

בית-הסוהר המרכזי בעכו שכן במצודה צלבנית שנבנתה במאה ה-12. עם הכיבוש התורכי הפך חלק מהמצודה לבית-סוהר. האנגלים קיבלו כירושה את בית-הסוהר על אסיריו ושומריו שברובם היו ערבים. בשנת תר"פ בוצעו שיפוצים גדולים בבניין כדי להתאים את בית-הסוהר למשטר החדש, ועם סיומם היה בית-הסוהר בעכו מסוגל לקלוט 350 אסירים. התאים היו חשוכים, ללא חשמל וללא אינסטלציה סניטרית. רק בשנת תרצ"ד הותקן חשמל בפרוזדורים וחמש שנים לאחר מכן הוכנס חשמל גם לתאי המאסר. עם השנים גדלה קיבולת בית-הסוהר ובשנות הארבעים הגיעה עד ל-600 אסירים.

בית-הסוהר בעכו היה המבצר השמור ביותר בארץ; מוקף חומות וחפיר עמוק שהקיף את המבצר ממזרח ומצפון, בעוד הים סגר ממערב. המבצר שכן בליבה של עיר ערבית שלא כללה תושבים יהודים.

למרות שבריחה מן המקום נראתה כמשימה בלתי אפשרית, לא פסקו לוחמי המחתרת מלתכנן תוכניות. המפנה חל כאשר אחד האסירים הערבים, שהיה אחראי על אספקת הנפט למטבח ולחדרים, סיפר, כי בהיותו במחסן הנפט (שהיה מצוי בחומה החיצונית-הדרומית של המבצר), שמע קולות של נשים. הדברים הועברו אל איתן לבני, בְּכיר אסירי האצ"ל ואביה של שרת החוץ הכמעט-מתפטרת, אשר הסיק מן הדברים כי הקיר הדרומי של בית-הסוהר גובל עם רחוב או סמטה בעיר העתיקה. המידע הזה הועבר בדואר המחתרת אל מפקדת האצ"ל, בלוויית הצעה לנצל את קיר מחסן הנפט לשם פריצה אל בית-הסוהר ושחרור אסירי המחתרת. ההכנות הלוגיסטיות למבצע היו מסובכות ביותר, בשל מורכבות הפעולה. האצ"ל רכש מעודפי הצבא הבריטי משאית, ג'יפ, 2 טנדרים צבאיים וטנדרים אזרחיים, אשר שוקמו ונצבעו בצבעים ובסמלים של יחידת הנדסה בריטית. כך נרכשו גם מדי צבא. את יתר הציוד והנשק הוציאו ממחסני האצ"ל.

באחד מהביקורים הרבים שערך האצ"ל בבית הכלא הוברחו פנימה בתוך חבילות מזון חומרי נפץ, נפצים ופתילים. מחומרים אלו הוכנו שני מטעני חבלה בני ק"ג כל אחד לפריצת השערים, וכן כ-30 רימוני רסס. בנוסף ריכזו האסירים גם מוטות ברזל ואלות לפריצת שערים ולהתגוננות.

בתוך בית הכלא אורגן מלאי של בגדים אזרחיים לשימוש האסירים הנמלטים, לשם הטמעותם בשטח. בשל מספר מצומצם של מקומות מסתור אפשריים, נקבע מספר הנמלטים ל-41, על מנת לאפשר לאלו שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר להימלט.
כשבוע לפני הפריצה הועברה לאסירים הודעה על המועד. כן נקבע, שבמקרה והפריצה לא תיערך ביום שנקבעה, היא תיערך ביום למחרת באותה השעה.

עמיחי פגלין ("גידי"), ראש חטיבת התכנון באצ"ל וקצין המבצעים הראשי, סייר בעכו מחופש כערבי, ולאחר בדיקה יסודית הגיע למסקנה כי הפריצה אפשרית. לאחר דיון במפקדה, קיבל לבני מכתב בו נאמר כי ניתן לפרוץ את החומה מבחוץ, אולם הצלחת המבצע תלויה ביכולת האסירים להגיע אל הקיר הדרומי בכוחות עצמם. לשם-כך הוברחו אל תוך בית-הסוהר חומר-נפץ וכן נפצים ופתיל. נוצלה העובדה שהשלטונות הרשו להורי האסירים להעביר אל תוך בית-הסוהר תוספת מזון כמו ריבה, שמן, פירות ועוד. חומר הנפץ הועבר אל בין החומות בתוך קופסאות ריבה, כשהוא עטוף בריבה סמיכה. הסמל הבריטי פתח את מכסה הקופסה ובדק את תכולתה. בדקרו בתוך הריבה, נתקל בחתיכות הג'לניט שהיו קשות יותר מן הרגיל. לאחר שהוסבר לו כי לעיתים הריבה אינה נקרשת כהלכה ונוצרות בה חתיכות מוצקות יותר, נחה דעתו. הנפצים והפתיל היו חבויים בתחתית כפולה של פח שמן, אשר אף הוא עבר בדיקה יסודית. הסמל פתח את המכסה והכניס פנימה מוט ארוך כדי לבדוק את גובה השמן, אולם מאחר ועובי הפתיל והנפצים היה בקוטר סיגריה, לא הבחין הסמל בתחתית הכפולה שהייתה בעובי של פחות מסנטימטר אחד.

אותה עת היו כלואים בבית-הסוהר 163 יהודים (מתוכם 60 אנשי האצ"ל, 22 אנשי לח"י ו-5 אנשי ההגנה. היתר היו אסירים פליליים) וכן 460 ערבים. מפקדת האצ"ל החליטה שרק 41 אסירים ישתחררו (30 אנשי האצ"ל ו-11 אנשי לח"י) וזאת בגלל חוסר אפשרות טכנית למצוא מקום מסתור למספר גדול יותר של בורחים. על איתן לבני (שהיה קצין המבצעים הראשי לפני מעצרו) הוטל להחליט מי יֵצא ומי יישאר בכלא (אנשי לח"י בחרו בעצמם את המועמדים לבריחה).

מבצע הפריצה נקבע ליום ראשון, ט"ז באייר תש"ז 4 במאי 1947, בשעה ארבע אחר-הצהריים. יום קודם לכן נתכנסו משתתפי הפעולה בבית-חרושת ליהלומים בנתניה. באחד החדרים הוצבה מפה על הקיר והוחל בתדרוך. ראשון הדוברים היה פגלין עצמו שפרס בפני הבאים את פרטי התוכנית. אחריו קיבל את רשות הדיבור דב כהן ("שמשון") שנתמנה מפקד הפעולה. הוא אמר לאנשים שהם יהיו מחופשים לחיילים בריטים וקרא להם להתנהג בעכו "כחיילים של הוד מלכותו". לאחר שהלוחמים חולקו ליחידותיהם, סופרו כולם בתספורת "אנגלית". למחרת הועברו למבצר שוני (שבין בנימינה וזיכרון יעקב), אשר שימש בסיס-היציאה.

עשרים לוחמים התלבשו במדי יחידת המהנדסים הבריטים, בעוד שלושה קיבלו לבוש ערבי. לאחר ההסברים וחלוקת הנשק, עלו הבחורים לשיירת המכוניות שכללה: משאית צבאית אחת בת 3 טון, שני טנדרים צבועים בצבעי הסוואה בריטיים ושני טנדרים אזרחיים. בראש השיירה נסע ג'יפ הפיקוד, וליד הנהג ישב "שמשון" בלבוש קפטן בריטי, וחזהו עטור מדליות.

בהגיע השיירה לעכו, נכנסו שני הטנדרים הצבאיים אל תוך השוק, בעוד המשאית חיכתה ליד השער. מאחת המכוניות הורידו סולמות ו"יחידת ההנדסה" צעדה לעבר בית-המרחץ הטורקי כדי "לתקן" את קווי הטלפון. הם טיפסו בעזרת סולם על הגג המתחבר אל חומת המבצר, ודב סלומון, מפקד היחידה, עזר לסגנו יהודה אפיריון להעלות את המטענים ולחבר אותם באמצעות אנקולים אל החלונות של בית-הסוהר. הבחורים ביצעו את עבודתם באין מפריע מאחר והיו מוסתרים מן הזקיפים שהוצבו על גג המבצר. אותה שעה התפרסו שתי יחידות החסימה ופיזרו מוקשים בדרכים שהובילו אל מקום הפריצה. יחידה אחת, בת שלושה לוחמים, הייתה בפיקודו של אבשלום חביב, והשנייה כללה שני לוחמים (מיכאלי ואוסטרוביץ).

יחידה נוספת של שלושה לוחמים, שהיו מחופשים לערבים, התמקמה צפונית לעכו ועם תחילת הפעולה הפגיזה במרגמה את המחנה הצבאי ששכן במקום. יחידת הפיקוד שנסעה בג'יפ התמקמה ליד תחנת הדלק בכניסה לעיר החדשה, פיזרה מוקשים נגד רכב והציתה את תחנת הדלק.

במכונית האחרונה בשיירה הייתה החולייה החיפאית, שכללה את משה לוי, בנימין בכר, דני וזאב, וכן שתי בנות: מרגלית אבוטבול-מאירצ'יק ושולה מהולל-פנסו. מתפקידה של החוליה היה להניח מוקשים בדרכים המובילות מחיפה לעכו ועל כך מספר משה לוי, אחד הלוחמים: "לאחר שהשיירה חצתה את גשר נעמן, עצרתי את רכבי והנפתי ידי לשלום לעבר חברי החיילים שישבו במשאית האחרונה שבשיירה... הנחנו במהירות את המוקשים על הכביש, אחר-כך פיזרנו אותם לכל רוחבו בשתי שורות. משכנו את נצרת הביטחון, והנחנו שני שלטי אזהרה, אחד לכל כיוון, כדי להזהיר את הנהגים לבל יעברו על המוקשים. למראה שלטי האזהרה קמה במקום בהלה. נהגים החלו להסתובב על הכביש כדי להתרחק מהמקום".


בעוד החוליות מתפרסות מחוץ למבצר, החלה ההתארגנות בתוך כותלי בית-הסוהר. בשעה 15:00 נפתחו דלתות התאים לטיול של אחר-הצוהריים. אותם אסירים, שלא נכללו בין הבורחים ירדו לחצר ותפקידם היה לבצע את פעולות ההסחה, בעוד המועמדים לבריחה נשארו בתאים. הם נחלקו לשלוש קבוצות, כל קבוצה בתא נפרד.

בשעה 16.22 נשמע פיצוץ עז שהחריד את כל הסביבה. חומת המבצר נפרצה.
הקבוצה הראשונה של הבורחים זינקה מן התא, והבחורים רצו במסדרון לכיוון הפרצה. היה עליהם להתגבר על נחשול של אסירים ערבים שרצו בפאניקה מן התאים וחסמו את הדרך. ראשון הבורחים, מיכאל אשבל, הצמיד מטענים אל המנעולים שסגרו את השער של המסדרון והדליק את פתיל ההשהיה. פיצוץ, והשער נפתח. באותה צורה נפרץ גם השער השני והדרך אל החופש נפתחה. אותה עת נכנסה לפעולה הקבוצה השנייה; הם יצרו מחסום אש על-ידי הבערת נפט מעורב בשמן. התלקחה מדורה גדולה שחסמה את הדרך בפני כניסת שוטרים למסלול הבריחה. אנשי הקבוצה השלישית זרקו רימוני הלם לעבר הגג והבריחו את הסוהרים שניצבו שם. בתוך כל המהומה שנוצרה מן ההתפוצצות, היריות והאש, פילסו 41 אסירים את דרכם אל החופש. הפגישה עם יחידת התוקפים הייתה נרגשת, אולם לא היה זמן לחילופי חוויות.

הקבוצה הראשונה של הבורחים עלתה על הטנדר הראשון ויצאה לדרך, אולם הנהג טעה ונסע לכיוון חיפה במקום לנסוע לכיוון הר-נפוליון. ליד החוף הם נתקלו בקבוצה של חיילים בריטים שיצאו לרחוץ בים, וכשהבחינו בטנדר פתחו באש. הטנדר ניסה לחזור על עקבותיו, אולם הוא נתקל בקיר בית-הקברות והתהפך. הבחורים קפצו מן המכונית ופתחו בריצה לעבר תחנת הדלק, בעוד החיילים הבריטים מדלגים אחריהם. דב כהן ("שמשון") ראה את הנעשה וניסה לעצור את הבריטים בירי ממקלע הברן שהיה בידו, אולם 17 קליעים שמו קץ לחייו. זלמן ליפשיץ, שלחם לצד שמשון, נהרג אף הוא. מספר הנפגעים הלך וגדל, וכאשר נפסקה האש, היה המאזן עצוב מאוד: מבין 13 הבחורים שיצאו ראשונה אל החופש, 5 נהרגו, 6 נפצעו ורק שניים לא נפגעו מן היריות. הפצועים ושני הבריאים הוחזרו אל הכלא.

תקלה נוספת קרתה ליחידת החסימה בפיקודו של אבשלום חביב (יחד עם מאיר נקר ויעקב וייס). הם לא שמעו את אות הנסיגה ונשארו בשטח גם לאחר שיתר היחידות כבר עזבו את עכו. לאחר קרב ארוך עם חיילים בריטים נתפסו ונאסרו. גם ביחידת החסימה השנייה, שכללה את אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ, לא שמעו את קול החצוצרה (שסימנה את הנסיגה) ונתפסו אף הם בידי הבריטים.

יתר הבורחים והתוקפים שהיו במשאית ובטנדר השני, הצליחו לצאת בשלום את עכו. הם הגיעו עד לקיבוץ דליה, השאירו שם את המכוניות וצעדו ברגל לעבר בנימינה, שם הם חולקו בין בתי נחלת ז'בוטינסקי, ולמחרת בבוקר פוזרו ברחבי הארץ למקומות שהוכנו עבורם מראש.

חיים אפלבוים, איש לח"י, שנפצע בשעת הנסיגה, הצליח לטפס על טנדר המאסף, אולם בדרך נפטר מפצעיו. הוא הושאר במכונית ואנשי קיבוץ דליה העבירו למחרת היום את הגופה לחיפה ומסרוה לידי "חברה קדישא".
בסיכום הפעולה התברר שמספר האסירים שהצליחו לצאת אל החופש הגיע ל-27 (20 אנשי אצ"ל ו-7 אנשי לח"י). 9 לוחמים נהרגו בהיתקלויות עם כוחות הצבא הבריטי: 6 מן הבורחים ו-3 מן המשחררים. 8 מן הבורחים, חלקם פצועים, נתפסו והוחזרו לכלא. כן הובאו למאסר 5 מן המתקיפים שלא הצליחו לחזור לבסיסם. האסירים הערבים ניצלו את המהומה שנוצרה ו-182 מהם ברחו מבית-הסוהר.

למרות מחיר הדמים הכבד, תוארה הפעולה על-ידי כתבי-חוץ כ"פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה". שליחו של עיתון "הארץ" בלונדון כתב למחרת, בי"ז באייר: "ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה (=היוקרה) הבריטית... חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת-מחשבת אסטרטגית".

בעיתון הנפוץ "ניו-יורק הרולד טריביון" אנו מוצאים את התיאור הבא: "הם הוציאו לפועל את המשימה השאפתנית, שהייתה הקשה מכל אלה שיזמו עד כה, בצורה מושלמת. ביצוע הפעולה תואר על-ידי אנשי צבא כמעשה מופת".
בעיתון "המשקיף" מי"ט באייר, אנו מוצאים את הידיעה הבאה: "ההתקפה על כלא עכו זכתה לפרסום רב בעיתוני בריטניה. רוב העיתונים מציינים כי כדורי תותחיו של נפוליון לא יכלו לחומות עכו במלחמת 1799...
בפרלמנט הבריטי בלונדון שאל הציר אוליבר סטאנלי: "איזו פעולה ינקטו כתוצאה מהאירוע בכלא עכו, שהוריד את היוקרה הבריטית לשפל נמוך ביותר?"

ובדו"ח מתנצל ששלח הנציב העליון למשרד המושבות בלונדון, נאמר בין השאר: "שום מספר של חיילים או שוטרים כשלעצמו אינו יכול לשמש ערובה לביטחון מפני התקפה על הרבה בניינים, גשרים ומוסדות אזרחיים ... הגנה שלמה על כל המתקנים האלה נגד התקפות מאורגנות שאפשר להוציאן לפועל בכל מקום ובכל שעה ... אינה בגדר אפשרות מעשית ... יש לזכור שהפורשים בארץ-ישראל מאומנים בטכסיסי המחתרת שבהם השתמשה המחתרת באירופה בימי המלחמה האחרונים".
יום לאחר הפריצה פרסם דובר הסוכנות היהודית הודעה, ובה נכתב כי הפריצה היא "פעולה בלתי אחראית ומעשה איבוד לדעת".
לעומת זאת כתב מפקד האצ"ל, מנחם בגין, את הדברים הבאים, ששודרו ב-7 במאי 1947:

בצוהרי יום, בעכו המאוכלסת כולה אזרחים ערבים, המוקפת מכל עבריה מחנות אדירים של צבא האויב - התקיפו חיילינו את המבצר העתיק המוגן על-ידי מאות שוטרים, פרצו בהסתערות את חומות בית-הכלא, ושחררו והביאו למקום מבטחים עשרות לוחמים עברים ותיקים, שהיו שבויים במשך שנים בידי האויב.
"פריצת בית-כלא הגדולה ביותר בהיסטוריה" - כתב משקיף זר. דומה, כי אם לקחת בחשבון את התנאים בשלמותם, אין זו הפרזה.
זו לא הייתה "פעולת התאבדות", כפי שסברו אנשי הנוחיות המשרדית, המוליכים מתוך עיוורון פושע את העם כולו לקראת אבדון. הייתה זו פעולת שחרור, שתוכננה לפרטי פרטיה. ואם כי היא נראית כמשהו העומד על סף הבלתי אפשרי, הרי הנחתה הייתה - מתוך שיקול קפדני של הסיכון והסיכוי, כי פדה ייפדה מספר השבויים שנקבע מראש, וגם הם וגם משחרריהם יחזרו בשלום לבסיסם.
ניצול מכסימלי של גורם האפתעה, כוח מחץ אדיר, הבטחת העורף על ידי שליטה בעיר ובסביבותיה, ובחירת דרך נסיגה מיוחדת, כל אלה הונחו ביסוד התוכנית. ורק המקרה העיוור, שבשום תכנון אי אפשר לחזותו מראש, גרם לאבדות בקרב המשחררים והמשוחררים.
כן, שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגיבורים, המוליד גיבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם.
ועם האבל על אחים אהובים שהלכו לבלי שוב, ועם זכרם האלמוות בלב - הלוך נלך בדרך המלחמה, דרך הייסורים העל-אנושיים, בדרך החיים היחידה - עד בוא היום בו נעלה למבצר עכו, שאת חומותיו פרצנו, ונמחה מתחת שמי ארצנו את הבסטיליה הבריטית, סמל העבדות, מבצר העריצות".


זמן קצר לאחר פריצת כלא-עכו, התרחשה באו"ם סנסציה. אנדרי גרומיקו, נציג ברית-המועצות באו"ם, הצהיר בפני הצירים הנדהמים, שארצו רואה בעין יפה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.


דב כהן ("שמשון")

דב כהן ("שמשון") נולד בפולין בכ"א בטבת תרע"ו. בגיל עשרים עלה ארצה כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ובמהרה הצטרף לשורות האצ"ל. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה התנדב לחיל הקומנדו הבריטי ובקרבות שהתנהלו בחבש נגד האיטלקים גילה אומץ לב וכושר לחימה נדירים. מייד עם שחרורו מן הצבא הבריטי, עטור תהילה ואותות הצטיינות, התייצב לפעילות באצ"ל. הוא נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקווה והשתתף בפעולות רבות. בין היתר פיקד על החבלה במטוסים בריטיים בשדה התעופה בלוד, ובליל ההתקפות על תחנות רכבת וגשרי מסילה בדרום, היה אחראי על הפעולה באשדוד. "שמשון" גם הרחיב את מערכת האימונים של לוחמי האצ"ל והכניס לשימוש מבצעי את הרובה והברן.
בכל הפעולות עליהן פיקד, צעד בראש לוחמיו. כך עשה גם בקרב על מבצר עכו; הוא חשף את עצמו ומקלע הברן בידיו, כאשר ניסה לחפות על חבריו שנתקלו במארב בריטי. בקרב זה מצא את מותו והוא בן 32 שנה.

ביום רביעי, ט' בסיון תש"ז, כשלושה שבועות לאחר פריצת כלא עכו, נערך משפטם של החמישה שנתפסו בעכו לאחר פריצת הכלא. אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר שנתפסו סמוך לחומת בית-הכלא בעודם מחזיקים בנשקם, לא הכירו בזכות בית-הדין לשפוט אותם והעדיפו לנצל את המשפט כדי להצהיר הצהרות מדיניות. השניים האחרים, אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ, נכנעו ללחץ משפחותיהם וניהלו משפט מסודר.

עורכי-הדין, שנשכרו על-ידי המשפחות, הצליחו להמציא תעודות המוכיחות כי גילם פחות מ-18 וכך להצילם מתלייה. אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר לא לקחו חלק במשפט, שנמשך קרוב לשלושה שבועות, ואשר העידו בו למעלה מ-35 עדי הקטגוריה. לאחר סיכומי הקטגוריה, הגיע תור ההצהרות.

ראשון הדוברים היה אבשלום חביב, אשר הישווה את מלחמת המחתרת העברית עם זו של האירים ואמר, בין היתר: "כאשר יצאו נגדכם לוחמי המחתרת האירית ניסיתם להטביע בנהרי-נחלי-דם את ההתקוממות נגד העריצות. הקימותם תליות; רצחתם ברחובות; גירשתם לארץ-גזרה. חשבתם בטיפשותכם הרבה כי בכוח רדיפות תשברו את רוח ההתנגדות של האירים החופשיים, אבל טעיתם. המרד האירי הלך וגבר עד שקמה אירלנד החופשית... תמהים אתם כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבתם אותם לפחדנים, שהיו קורבן לשחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטונכם, נלחמים בצבאותיכם ובעמדם בצל המוות - בזים למוות? [...] העוז ותעצומות הנפש נשאבים כאן משני מחצבים: המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה המלמד אותו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי אם על עצם קיומנו".

מאיר נקר עמד גם הוא בהצהרתו על "פשיטת הרגל" של המדיניות הבריטית בארץ-ישראל ועל התמוטטות השלטון "אשר פקידיו נאלצים לשבת בגטאות" (רמז לאזורי הביטחון בהם הסתגרו הבריטים).

יעקב וייס תקף את המדיניות האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית ושלל את עצם חוקיותה של הנוכחות הבריטית בארץ: "עצם הימצאותכם כאן, שהכול מתקוממים נגדה, היא בלתי חוקית. הארץ הזאת ארצנו היא מימים ימימה ולנצח נצחים. מה לכם, קצינים בריטיים, ולמולדתנו? מי שמכם שליטים על אומה עתיקה ושוחרת חופש?..."
ביום שני כ"ח בסיון, ניתן גזר-הדין: עונש מוות בתלייה לאבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ נידונו למאסר עולם עקב גילם הצעיר.

מפקדת האצ"ל נתנה הוראה ליחידות הח"ק לחטוף בני-ערובה כדי להציל את חייהם של הנידונים למוות, אולם הממשלה הבריטית התעלמה מאזהרותיו של האצ"ל ואף מבקשותיהם של מנהיגי היישוב בארץ ושל אישים רבים בעולם, וביום שלישי, כ' בתמוז, אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזרי-דין המוות שניתנו שלושה שבועות קודם-לכן. כמה ימים לאחר אישור גזר-הדין, תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטים בשעה שיצאו מאחד מבתי-הקפה. הסרג'נטים הוכנסו למכונית שחיכתה בקרבת מקום ונלקחו למקום מחבוא שהוכן במיוחד למטרה זו.

חטיפת הסרג'נטים היכתה בתדהמה לא רק את הבריטים, אלא גם את מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הם ידעו היטב שהאצ"ל יקיים את אזהרותיו, וחששו מתגובת הצבא הבריטי.


מייד עם היוודע דבר החטיפה, הוטל עוצר על נתניה וסביבתה והוחל בחיפושים מבית לבית. גם כוחות ההגנה הצטרפו לחיפושים, אולם העלו חרס בידם. שני הסרג'נטים הוחזקו בבונקר, שנחפר בבית-חרושת ליהלומים בקצה העיר, ובו מזון ומכלי חמצן, שהספיקו לתקופה ארוכה. החזקתם של בני-הערובה בידי האצ"ל לא הרתיעה את הממשלה הבריטית, ובשעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי, י"ב במנחם-אב, הועלו לגרדום בכלא עכו שלושת לוחמי האצ"ל: אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר.

יש לציין, כי ההחלטה לבצע את גזרי-הדין נתקבלה בישיבה מיוחדת של הקבינט הבריטי בלונדון, למרות ידיעתם הברורה כי בכך הם חורצים את דינם של שני הסרג'נטים שנלקחו כבני ערובה. על התנהגותם של לוחמי האצ"ל בתא הנידונים למוות לפני עלייתם לגרדום, כותב הרב נסים אוחנה מחיפה, שנתבקש להיות אתם בשעתם האחרונה: "הם לא גילו כל סימני פחד או זעזוע. הם היו אמיצים מאוד... שהיתי עם הנידונים למוות כשעה וכשיצאתי ביקשוני לדרוש בשלום היישוב וביקשו גאולה לעם-ישראל. אני אמרתי להם: אשריכם גיבורי האומה".

הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל ברירה, ולמחרת היום, בי"ג אב, נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה. הייתה זו חובתו של האצ"ל כלפי חבריו לפעול כדי להפסיק אחת ולתמיד את מחול הגרדומים המטורף שהבריטים בחרו בו. ואמנם מאז תלייתם של שני הסרג'נטים - פסו גרדומים מן הארץ.

לפעולות אלה (הפריצה לעכו, תליית הסרג'נטים ו"ליל ההלקאות") הייתה השפעה מורלית חזקה על היישוב העברי בארץ ישראל ועל המאבק למען קום המדינה. שתי הפעולות פגעו קשות ביוקרת הבריטים בעולם ותרמו בין השאר להחלטתה של ועדת אונסקופ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, על סיום המנדט הבריטי בארץ. פורצי כלא עכו שעלו לגרדום בי"ב באב תש"ז: יעקב וייס, אבשלום חביב, מאיר נקר.
נפלו בקרב בעת הפריצה: חיים אפלבוים, מיכאל (מייק) אשבל, נסים בנאדו, גרשון גרדובסקי (חיים ברנר), שמשון וילנר ("שמש"), דב כהן ("שמשון") - מפקד הפעולה, נסים לוי, זלמן ליפשיץ, שמעון עמראני.

תליית הסרג'נטים זיעזעה את ממשלת בריטניה ואת העם הבריטי. העיתונות לא פסקה מלגנות את המעשה, שהשפיע יותר מכל פעולה אחרת על ההחלטות של הממשלה בכל הנוגע לעתיד ארץ-ישראל. בגין כותב בספרו "המרד" כי "המעש האכזרי", כלשונו, היה אחד הצעדים שהכריעו את הכף להסתלקותם של הבריטים מן הארץ. גם הקולונל ארצ'ר קאסט, מפקידיה הבכירים של ממשלת ארץ-ישראל, אמר בהרצאה שנשא בשנת תש"ט כי: "תליית הסרג'נטים עשתה יותר מכול ליציאתנו מארץ-ישראל".

ד"ר אודי לבל מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר את מקומם של חללי אצ"ל ולח"י בזיכרון הלאומי, אומר שבכל תקופת שלטונו של בן-גוריון נעשה מאמץ מודע ומכוון להדחיק את זכרם של עולי הגרדום: "הם לא הוזכרו כלל בתוכניות הלימודים. הדוגמה המובהקת ביותר ליחס אליהם הייתה המהירות שבה הפכו את כלא עכו, המקום שבו נתלו רוב אסירי המחתרות, לבית חולים לחולי נפש, ואילו הכלא בירושלים, שבו התאבדו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, הפך למחסן ספרים. הכל כדי שלא יהפכו לאתרי גבורה ומוקדי עלייה לרגל".

יורשו של בן גוריון, לוי אשכול, היה כבר פייסני יותר. לדברי לבל, הוא הורה על העברת בית החולים הפסיכיאטרי ממבנה הכלא בעכו, אם כי ההחלטה מומשה בסופו של דבר רק בימי בגין. לדוגמא, השנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערכה בחצר הכלא, האזכרה הממלכתית לעולי הגרדום ולוחמי המחתרות.
כיום הכלא נקרא "מוזיאון אסירי המחתרות" ( למרות שאסירי ה''הגנה'' כמעט לא הגיעו אליו...), והוא מעניק למבקר חוויה ייחודית במקום בו אירעו ההתרחשויות ההיסטוריות, ממחיש את אורח חיי האסירים בכלא וחיזיון אור-קולי פורש את סיפור פריצת הכלא. באתר מוקדשים חדרי הנצחה לתשעת הנופלים בפריצה ולתשעת הרוגי המלכות אשר נתלו בתא הגרדום שבכלא.

היום (ב) יערוך מרכז מורשת מנחם בגין, ערב שירי מחתרות במלאת 60 שנה לפריצת הכלא.