שופט בית המשפט המחוזי בירושלים יוסף שפירא הרשיע את השותפים בקרטל המעטפות - שלושת יצרני המעטפות (גברעם, דפרון ואמקא) ומנהליהן וכן נגד יבואנית המעטפות (חברת אורק) ומנהליה.
בית המשפט הרשיע את יצרני המעטפות כי החל משנת 1995 ועד לסוף 2002, הם סיכמו ביניהם על חלוקת הזכייה במכרזים של לקוחות ממשלתיים ולקוחות עסקיים - ביניהן: המדפיס הממשלתי, רשות הדואר, בזק, חברת החשמל, הבנקים, חברות כרטיסי האשראי, אוניברסיטאות ועוד. בית המשפט קבע כי הנאשמים הגבילו עצמם לגבי המחיר שהחברה הזוכה תציע; וכי הנאשמים ערכו התחשבנות בדיעבד וערכו איזון לעבודות עתידיות.
יצוין כי השופט לא הרשיע את הנאשמים בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, כדרישת התביעה.
באישום נוסף הרשיע בית המשפט את כל הנאשמים (למעט אחד המנהלים של אמקא) כי בשנים 1997 ו-1998 הסכימו יצרני המעטפות שחברת 'אורק' תחדל לייבא מעטפות לישראל ולא תשווק מעטפות שמקורן בייבוא. בתמורה להפסקת היבוא על ידי חברת 'אורק' שולם לה סכום של כ-400,000₪. בית המשפט קבע כי עצם ביצוע התשלומים ל'אורק' מהווה ראיות ישירות המשליכות על ביצוע ההסדר, ואף ראיות נסיבתיות חזקות. בנוסף לכך קבע בית המשפט כי הימנעות הנאשמים מלהעיד מהווה חיזוק וסיוע לראיות התביעה ודחה את טענות ההגנה, כי כאשר התביעה אינה מוכיחה את האישומים הנטענים בראיות כדבעי, אזי אין לזקוף לחובת הנאשמים את אי-העדתם; וכי לא ניתן לחזק ראיות שאינן קיימות.
עוד קבע השופט, כי יש די בראיות עדי התביעה לקשור את התשלומים להתחייבות להימנע מלייבא מעטפות לישראל.
השופט קבע כי 'אורק' היוותה יבואן דומיננטי של מעטפות ופעילותה הפריעה ליצרנים המקומיים, בפרט כאשר קנתה לעצמה דריסת רגל בשוק המוסדי.
באישום השלישי טענה התביעה כי באוקטובר 2002 הסכימו היצרנים לפרסם מחירונים חדשים למעטפות במסגרתם יעלו את המחירים לבתי דפוס, סיטונאים, ולחנויות ציוד משרדי בכ-10%.
בית המשפט קבע כי אכן הוכח שהנאשמים נפגשו והסכימו על הוצאת מחירון חדש ומשותף. אולם, יסוד הכבילה לא התקיים לאור זאת שהוכח כי המחירון אינו מהווה את המחיר הסופי, אלא מחיר מוצא ממנו נקבעים שיעורי הנחה שונים.
לאור זאת בית המשפט זיכה את חברות גברעם ודפרון ומנהליהם מאישום זה, אולם הרשיע את חברת אמקא ומנהליה באישום זה, משום שלגביהם נקבע כי הייתה הסכמה אף לגבי שיעור ההנחות.
בית המשפט הרשיע את יצרני המעטפות כי החל משנת 1995 ועד לסוף 2002, הם סיכמו ביניהם על חלוקת הזכייה במכרזים של לקוחות ממשלתיים ולקוחות עסקיים - ביניהן: המדפיס הממשלתי, רשות הדואר, בזק, חברת החשמל, הבנקים, חברות כרטיסי האשראי, אוניברסיטאות ועוד. בית המשפט קבע כי הנאשמים הגבילו עצמם לגבי המחיר שהחברה הזוכה תציע; וכי הנאשמים ערכו התחשבנות בדיעבד וערכו איזון לעבודות עתידיות.
יצוין כי השופט לא הרשיע את הנאשמים בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, כדרישת התביעה.
באישום נוסף הרשיע בית המשפט את כל הנאשמים (למעט אחד המנהלים של אמקא) כי בשנים 1997 ו-1998 הסכימו יצרני המעטפות שחברת 'אורק' תחדל לייבא מעטפות לישראל ולא תשווק מעטפות שמקורן בייבוא. בתמורה להפסקת היבוא על ידי חברת 'אורק' שולם לה סכום של כ-400,000₪. בית המשפט קבע כי עצם ביצוע התשלומים ל'אורק' מהווה ראיות ישירות המשליכות על ביצוע ההסדר, ואף ראיות נסיבתיות חזקות. בנוסף לכך קבע בית המשפט כי הימנעות הנאשמים מלהעיד מהווה חיזוק וסיוע לראיות התביעה ודחה את טענות ההגנה, כי כאשר התביעה אינה מוכיחה את האישומים הנטענים בראיות כדבעי, אזי אין לזקוף לחובת הנאשמים את אי-העדתם; וכי לא ניתן לחזק ראיות שאינן קיימות.
עוד קבע השופט, כי יש די בראיות עדי התביעה לקשור את התשלומים להתחייבות להימנע מלייבא מעטפות לישראל.
השופט קבע כי 'אורק' היוותה יבואן דומיננטי של מעטפות ופעילותה הפריעה ליצרנים המקומיים, בפרט כאשר קנתה לעצמה דריסת רגל בשוק המוסדי.
באישום השלישי טענה התביעה כי באוקטובר 2002 הסכימו היצרנים לפרסם מחירונים חדשים למעטפות במסגרתם יעלו את המחירים לבתי דפוס, סיטונאים, ולחנויות ציוד משרדי בכ-10%.
בית המשפט קבע כי אכן הוכח שהנאשמים נפגשו והסכימו על הוצאת מחירון חדש ומשותף. אולם, יסוד הכבילה לא התקיים לאור זאת שהוכח כי המחירון אינו מהווה את המחיר הסופי, אלא מחיר מוצא ממנו נקבעים שיעורי הנחה שונים.
לאור זאת בית המשפט זיכה את חברות גברעם ודפרון ומנהליהם מאישום זה, אולם הרשיע את חברת אמקא ומנהליה באישום זה, משום שלגביהם נקבע כי הייתה הסכמה אף לגבי שיעור ההנחות.