בית המשפט מחייב את העיתונאי בני ליס לפצות משפחה ממעון שבמסגרת כתבת טלוויזיה נכנס לביתה ללא רשות כשלא נכחו במקום.

על פי כתב התביעה, נראה ליס כשהוא דופק על דלת ביתם של התובעים, תושבי חוות מעון, ו"כאשר לא נענה פתח את דלת הבית והראה את תוכו ואת תוכנו קבל עם ועולם. במעשה זה הסיג הנתבע את גבולם, חדר חדירה בוטה לצנעת הפרט ולרשות היחיד שלהם ללא כל רשות וסמכות. עוד נטען כי הנתבע דאג להציג בכתבה שלט עם שם משפחתם של התובעים אשר נמצא משמאל לדלת כדי שצופי הכתבה יוכלו לדעת למי פלשו הכתב וצוות הצילום ואת ביתו של מי הציגו לראווה".

עוד נטען נגד ליס כי "פרט לפגיעה בפרטיותם טוענים התובעים כי תוכן הדברים שנאמרו בכתבה מהווה לשון הרע כלפיהם".

ליס והנתבעים עימו, מחלקת החדשות של הערוץ הראשון ורשות השידור טענו בכתב ההגנה כי "לא היה כל פרט מזהה על התובעים בכתבה הקושר אותם עם הצילומים". עוד נטען כי "מדובר במאחז בלתי חוקי ובמבנים בלתי חוקיים אותם יש לפנות. הנתבע מסביר כי בנסותו למצוא מישהו מאנשי המקום ולבדוק אם הוא מאויש הוא נקש על דלת בלתי נעולה של אוהל וכאשר לא קיבל תשובה פתח מעט את הדלת ולא נכנס פנימה. הצלם שעמד מבחוץ צילם במצלמה שהראתה למשך שניות אחדות 'תמונת פנים'. עוד נטען כי יריעות האוהל היו מופשלות ולכן תכולתו נתגלה לעיני כולי עלמא בכל מקרה".

עוד יצוין כי "לאחר שהוגש כתב ההגנה הוסיף הנתבע בתצהירו ובעדותו טענה נוספת והיא כי סבר כי בית התובעים הוא בית כנסת וזאת בשל קיומה של מדבקה בה נכתב 'בנה ביתך כבתחילה' ". ליס טען כי "לא ביקש לפגוע בפרטיותם של התובעים, להראות את פנים האוהל ולפגוע בצנעתו ובכבודו של איש מיושביו".

בסיכום הדברים כותב השופט דראל כי "איני מקבל את גרסת הנתבע כי סבר שמדובר בבית כנסת וזאת בשל הסטיקר שנתלה בקרבת הדלת. כפי שטען בא כוח התובעים האוהל בו מדובר נעדר סממנים של בית כנסת והעלאת הטענה בשלב הגשת התצהירים שעה שאין לה זכר בכתב ההגנה נראית תמוהה. עוד אזכיר כי במקום קיים בית כנסת במבנה אחר והמחשבה כי מדובר בבית כנסת אף אינה מתיישבת עם התנהגות הנתבע עצמו שנמנע מכניסה לתוך האוהל. לכך יש להוסיף כי על האוהל היה שמם של התובעים ואף שלא ניתן לזהותו מהכתבה, הנתבע יכול היה להבחין בו ולראות אותו כאשר היה סמוך לו בעת צילום האוהל".

יצוין כי בסוף עדותו התנצל ליס על הפגיעה בתובעים ובלשונו 'אם התובעת עומדת כאן אין לי בעיה להתנצל בפניה'. הוא נשאל מדוע אף שהדברים צולמו לא הוציא אותם מהכתבה בעת העריכה והאם הדבר לא נראה ראוי בעיניו. תשובתו הייתה 'אולי אצלך, לא אצלי'.

בתום הכרעת הדין כותב השופט כי לאחר אומדן נזקיה של המשפחה מהצילום הוחלט לחייב את ליס, רשות השידור ומחלקת החדשות של הערוץ הראשון בסכום של 5,000 ₪. כמו כן "ישלמו נתבעים אלה לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 ₪ בתוספת מס ערך מוסף וכן ישיבו להם שליש מהאגרה אותה שילמו".

יצוין כי בית המשפט דחה את טענת התובעים ללשון הרע, וכתב כי כשהראה ליס את המקום נטול תושבים "מדובר אמנם בביטוי ציורי שנועד להראות כי תושבי המאחז אינם נוכחים בו לאחר הוצאת צוי ההרחקה אך אין בכך כדי להוות לשון הרע. אף אם יש בדברים כדי להוות הערה ביקורתית על התנהגותם של אנשי המאחז הרי שכפי שכתב הנשיא ברק כי 'המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי... מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה'. אנשי המאחז ובהם התובעים דומים בעניין זה לדמויות ציבוריות המצויות במרכזו של פולמוס ציבורי המתנהל סביב שאלת קיום המאחזים".