היום לפני 62 שנה, בליל ה-28 בפברואר 1946, פשטו יחידות אצ"ל ולח"י (במסגרת "תנועת המרי") על שלושה שדות-תעופה בריטיים בארץ - בקסטינה (חצור), בכפר- סירקין ובלוד - והשמידו, על פי הפרסומים הרשמיים, כעשרים ושניים מטוסים בשווי של כ750- אלף לא"י; מנגד, להערכת התוקפים, מספר המטוסים שהועלו באש באותו לילה הגיע ל-39 ובשווי של יותר ממיליון לירות שטרלינג (12 מטוסי "הליפכס" בעלי 4 מנועים בקסטינה; 11 מטוסי "הנסון" ו"פיירצ'יילד" בלוד, ו-כ- 8 מטוסים בכפר סירקין) . אך יותר מהנזק החומרי הקשה, כשלעצמו, הפגיעה בפרסטיז'ה של השלטונות הייתה חמורה פי כמה. למחרת הפעולה סייר במתקני שדה-התעופה בקסטינה המפקד הראשי של הצבא הבריטי במזרח-התיכון, הגנרל ברנרד פיג'ט, ולאחר שנוכח במו עיניו בחורבן ובהרס שגרמו התוקפים - הורה לפנות מיד את כל המפציצים הבריטייםמארץ-ישראל ולהעבירם לשדות-תעופה במצרים. ההתקפה על שדה התעופה בקסטינה: משלושת היעדים – שדה התעופה בקסטינה היה הגדול והמבוצר ביותר, משתרע על-פני מאות דונמים, עטור בסיסים צבאיים וכפרים ערבים ובעל רציף-חניה מבטון לארבעים מפציצים כבדים בעלי ארבעה מנועים, מסוג "הליפקס" - וכל השטח הנרחב הזה היה מגודר קונצרטינות של תיל דוקרני. על הפעולה בקסטינה פיקד עמיחי פאגלין (גידי), קצין המבצעים של האצ"ל לעתיד. התוקפים התחלקו לשניים: קבוצה אחת, אנשיה מחופשים לערבים, עלתה על מכונית טעונה חציר, ומתחתיו מצבור-הנשק וחומר-הנפץ; השנייה - בחולצות כחולות ובכובעי טמבל - יצאה במשאית מכוסה אברזין, ופניה, כביכול, ל"כנס בני-המושבים" בכפר-ורבורג. בדרך נתלוו אליה שלושה סיירים. במחנה נטוש, לא הרחק מהיעד, עצרה כל הכבודה והאנשים המשיכו דרכם ברגל, נושאים עמם, לבד מהציוד הרגיל - סולמות ואלונקות. גשם טורדני הכביד על התקדמות היחידה, שמנתה כארבעים לוחמים, ביניהם שתי חובשות - מיצי טאו וציפורה פרל (רעייתו לעתיד של עמיחי פאגלין). "פסענו בדרך לא דרך, שוקעים בבוץ עד לברכינו, מה שהכביד עלינו שבעתיים," סיפר אחד המשתתפים: "חצינו ואדי גואה, אוחזים איש ביד רעהו, כדי לא להיסחף. רטובים עד לשד עצמותינו, הגענו כעבור שלוש שעות אל שדה-התעופה. חצינו את הגדר הראשונה, ובריחוק של כמאתיים מטר גם את השנייה. עתה נמצאנו, ממש, על מסלולי הנחיתה. לפתע, נשמע רעש מחריש אוזניים וכל השטח הואר. אחד המטוסים מצא לנכון להמריא, דווקא, עתה. אינסטינקטיבית נשכבנו על האדמה התחוחה, ונשימתנו כמעט ונעתקה. אט-אט חזרה הדממה כשהייתה, וחושך מצרים שב לשרות על שדה-התעופה. לא ניתן היה להבחין בכלום. גידי הורה לאחד ממפקדי היחידות, לגשש דרכו לעבר המטוס הקרוב - ולהציתו, כדי שישמש "תאורה חגיגית" לבמת הפעולה החשוכה... חלפו דקות אחדות, שנדמו בעינינו כנצח - ואז באה ההתפוצצות, מלווה בהבזק מסנוור. האווירון החל בוער, ועשרות מטוסים נתגלו לנגד עינינו, רובצים דוממים על הקרקע. יחידות החבלנים לא בזבזו רגע מיותר: מטוס אחר מטוס התפוצץ ועלה באש. הסביבה כולה הוצפה באור יום. לפתע, נותרנו בלי חומר-נפץ (לא ציפינו לכל-כך הרבה 'מטרות מעופפות'). 'צִלפו היישר אל מכלי הדלק,' הורה גידי. ציפורי הפלדה הפכו עד מהרה למדורות ענק." נסיגה תחת אש - הסייר נפל חלל : שורת התפוצצויות, שהביאה להשמדתם של שנים-עשר מטוסי "הליפקס" - העירה מתרדמתם את המשמרות הבריטיים, ואלה פתחו בירי מרובים. חוליות החיפוי השיבו לעברם באש צולבת וריתקו את תגבורות הצבא לעמדותיהם. יחידת האצ"ל שלטה במשך כחצי שעה על שטח שדה התעופה, והחיילים הבריטים המופתעים והנבוכים ירו לכל עבר, בלי אבחנה. כשהושלמה המשימה , ניתן אות הנסיגה בתרועת חצוצרה. "להבות המטוסים האירו לנו את הדרך למרחק קילומטרים", סיפר אחד המשתתפים. בראש השיירה צעדו שלושה סיירים, לפתע – סמוך לאחר הכפרים הערביים – נפתחה עליהם אש מאחד הפרדסים, ואחד הסיירים, נאזם עזרא עג'מי (יהונתן), צנח ארצה מתבוסס בדמו. הוא נפגע בירכו. שתי החובשות - מיצי וציפורה - חשו לטפל בו. "היינו בטוחים שהצבא חסם את דרכנו," סיפר חיים שפיר: "השתטחנו, דרכנו את הנשק והתכוננו לקרב אחרון". גידי הורה למקלען לירות מספר צרורות לעבר מקור הירי בפרדס, אולם שום תגובה לא באה, הירי פסק באותה פתאומיות, שבה החל. (למחרת התברר, שבפרדס נמצא ערבי הרוג). הלוחמים המשיכו דרכם בבוץ הכבד, נושאים עמם את חברם הפצוע באלונקה משני "בטלדרסים", שרובים הושחלו בשרווליהם. הוחלט להעבירו לטיפול במושב בצרון, אולם אנשי המושב הכבידו את לבם וסירבו להכניס את הפצוע ואת מלוויו, וכך הוציא "יהונתן" את נשמתו על האלונקה בגשם סוחף ולא נותרה ברירה אלא להותירו באחד השבילים, מאחר שהבריטים הספיקו לחסום את הכבישים ולסגור על הנסוגים מכל עבר. יוסף (שמחון הסיר את קובע-הפלדה מעל לראשו והניחו על חזהו של הלוחם ההרוג; גם שאר החברים פשטו מעליהם, האחד מעיל והאחד סוודר, כדי לכסות את הגופה, ונפרדו ממנו , תוך מתן כבוד צבאי לחבר שנפל. למחרת נתגלתה הגופה על ידי המשטרה הבריטית והועברה למושב בר טוביה. חברי המושב, שלא כאנשי בצרון - הציבו משמר כבוד סביב ארונו וערכו לו לוויה מכובדת, הוא טמון עד היום בבית הקברות הצבאי של באר טוביה. שאר אנשי היחידה המשיכו בנסיגתם בגשם שוטף כשנעליהם שוקעות באדמה הטובענית וקצב ההתקדמות אטי, כ-2 קילומטר לשעה. טבעת הכיתור של הבריטים הלכה וסגרה עליהם והיה צורך דחוף להחליף בגדים, שאם לא כן, יקל לזהותם. הישועה באה מכפר מרמורק, שבפאתי רחובות. אנשי המושב התימנים הזמינו את הלוחמים לבתיהם, שמו לפניהם מכל הבא ליד: בגדים, נעליים צורכי אוכל וסירבו לקבל כל תשלום. "אלמלא עזרתם, ספק אם היינו נחלצים מן הכיתור", הודה אחד המשתתפים. בינתיים, פסק הגשם והוחלט להמשיך בנסיגה לעבר ראשון לציון, תוך עקיפתה של רחובות (שהייתה מוקפת צבא מכל עבריה), ומשם בהתגנבות יחידים להגיע לתל אביב. פעולת הלח"י בשדה התעופה בסירקין: על הפעולה פיקד יעקב גרנק (דב הבלונדיני), שעתה זה החלים מפציעתו בהתקפה על מטה המשטרה והבולשת בירושלים. לרשותו עמדו 30 לוחמים. האנשים הגיעו אל שדה התעופה במשאית מכוסה זרפיף; בשל דמיונה למשאיות הצבא לא נעצרה ולא נתבקשה להזדהות, חרף העוצר בלילות בכבישי הארץ. דב פעל בשיטת הקרב המקובלת הלח"י: התפרצות דרך השער במכת אש חזקה. בשמונה ושלושים בערב ניתנה פקודת הפריצה: החבלנים (תשעה במספר), חתכו את גדר התיל, זחלו אל המטוסים והניחו את מטעני חומר הנפץ בין הכנף לגוף המטוס. לקול השריקה של מפקד הפעולה הוצתו הפתילים והחלה סדרת התפוצצויות. חמישה מטוסי "האנסון" ושלושה "ספיטפיירים" עלו באש. 300 חיילי חיל האוויר המשוכנים מאחורי המוסכים רותקו באש מקלע והשיבו ביריות בודדות באוויר. כל הלוחמים חזרו שלמים לבסיסם. האצ"ל תוקף בלוד: כמפקד הפעולה בלוד מונה דב כהן (שמשון), איש הקומנדו הבריטי בקרבות אריתריאה ואיטליה, שעדיין לא השתחרר משירותו הצבאי. גבר אמיץ ונועז שלא ידע פחד מהו ולרשותו יחידת לוחמים בת שישה עשר איש. בלוד, שלא כב"סירקין", היו המטוסים מפוזרים בשטח בקבוצות של שניים-שלושה ובין קירות מגן, שיצרו כעין משולש בטון. וכל זה לא הקל על הגישה אליהם. ואם לא די בכך, על גג הבניין המרכזי של שדה התעופה בלוד ניצב זרקור רב עוצמה, שסרק בלילות את הסביבה, ללא הרף. מחמת הגשם העז שגרם לבוץ בחלק ניכר מן הדרך, שובש לח הזמנים של היחידה, והדי ההתפוצצויות מכפר סירקין כבר הדהדו בחלל והבהירו לבחורים, כי אבד להם יסוד ההפתעה והם ימצאו את הבריטים במצב הכן. ואכן, ככל שהתקרבו אל היעד, עלו באוזניהם ביתר שאת קולות האזהרה שבקעו מרמקול ענק בשדה התעופה: "היכונו, היכונו, הממזרים באים, הממזרים באים !"Be ready, be ready, the bastards are coming, the bastards are coming ! אף על פי כן, החליט שמשון, שהייתה זו לו פעם ראשונה לפקד על פעולה במחתרת, להשלים את המשימה ויהי מה. נשלחה חוליה לחבל בשנאי הראשי המספק את החשמל לשדה התעופה ובחסות החשכה הכבדה הצליחו התוקפים לנתק את גדר התיל וחבלני היחידה חדרו בחשאי אל תוך השדה . בעודם מטפסים על כנפיהם של מטוסי התבלה הגדולים, חשף אותם לפתע אורו של זרקור רב עוצמה, שהמשיך לפעול ממגדל הפיקוח באמצעות גנראטור. מאות חיילים, שמילאו אותה שעה את אולם הקולנוע, פרצו אל צריפי המגורים להצטייד בנשק, אולם יחידת החיפוי של המקלעים ריתקה אותם למקומם ואפשרה לחבלנים לכלות את מלאכתם באין מפריע. בהינתן אות הנסיגה החלו לפעול מטעני הנפץ: 11 מטוסים עלו בלהבות: 4 מפציצים קלים מסוג "הנסון" ו-7 מטוסי סיור, "פרצ'יילד". כהן דב (שמשון), רב סמל בחיל הקומנדו הבריטי במלחמת העולם השנייה. השתתף בקרבות באפריקה , בקרב על קרן (המבצר האיטלקי בחבש) גילב אומץ לב ועורר התעלות אצל מחפקדיו הבריטיים, התנדב לאצ"ל והשתתף בפעולות נועזות עוד בטרם השתחרר מהצבא הבריטי. בין היתר, פיקד על הפעולה של פיצץ המטוסים בלוד ושימש מפקד הפריצה לכלא עכו פעולה שבה נהרג תוך שהוא מגן עד רגעיו האחרונים על הנמלטים מהכלא. גרנק יעקב (דב הבלונדיני) אחד המפקדים הנועזים והאמיצים בלח"י. הפך לאגדה עוד בחייו ולסמל הגבורה. השתתף בעולות נועזות רבות נגד הבריטים ומאוחר יותר, התגייס צה"ל ועמד בראש פלוגה של קומנדו בגדוד 89, כבש את מבצר עיראק סואידן והסתער על עוג'ה אל חפיר, ושם מצא את מותו מצרור כדורים של המצרים. פיקד על ההתקפה בשדה התעופה של סירקין.
