בספר שלפנינו מציע מוריס גרסה חדשה למלחמת תש"ח. הנושא מוכר וידוע אלא שהפעם מוריס של שנות האלפיים משכתב את מוריס של שנות השמונים. התובנות הפוליטיות המשתמעות בשנות האלפים מובילות למסקנות הרות גורל של מלחמות דת וג'יהאד איסלמי נגד ערכי המערב. מכאן שמלחמת תש"ח לא הייתה מלחמה לאומית גרידא. בני מוריס מהבולטים שבהיסטוריונים החדשים נולד עם קום המדינה ולא חווה את אתוס מלחמת השחרור של דור המיסדים ואת טראומת היישוב שנבעה משואת יהודי אירופה. הוא יצא מנקודת מבט פלסטינית והפריך את האתס הציוני. הוא לא ראה במלחמה זו מלחמת שחרור, או מלחמת קוממיות,. גם ספרו זה קרוי סתם "1948", ויוצא מנקודת מבט ערבית. הוא טבע את מטבעות הלשון "היסטוריוגרפיה חדשה", ו"היסטוריונים חדשים". ההיסטוריוגרפיה החדשה יוצאת נגד האתוס הציוני, כולל הסכסוך עם הערבים ויחס היישוב לשואה. נקודת השבר החלה בשלהי שנות השמונים, כאשר נפתחו בחלקם הארכיונים של צה"ל. בשנת 1988, התפרסם מאמרו של בני מוריס, בכתב העת "תיקון" בארה"ב, "ההיסטוריוגרפיה החדשה - ישראל פוגשת את עברה". המאמרים והמחקרים שפרסם בני מוריס על מלחמת העצמאות, שיקפו את השיח הפוליטי על מלחמת ששת הימים ומיתוס הכיבוש. מוריס האשים את ההנהגה הציונית בכשלים מוסריים, קולוניאליזם ובפשעי מלחמה. הפרסומים שלו זכו להדים נרחבים במערב, וצוטטו בקרב השמאל הרדיקלי הוא הפנה את השיח הציבורי מקוממיות ישראל לאסון שבא על ערביי ארץ-ישראל. ההיסטוריוגרפיה החדשה חוללה שינויים בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. הוא האשים שנעשו גירושים, מעשי הטבח, ובעיקר מניעת שובם של הפליטים לבתיהם, והצביע על עוול שנעשה לפלסטינים. כהיסטוריון המזוהה עם השמאל הרדיקלי כתב מוריס מתוך אג'נדה פוליטית אנטי ציונית. כהיסטוריון הוא כשל כאשר בגלל היעדר ידיעת ערבית הוא התבסס רק על חומרים שמצא בגנזך המדינה ובארכיון משרד הביטחון. ובכל זאת החליט לפרסם, גם כשלא היה לו מספיק מידע. במבוא לספרו "תיקון טעות" הוא מסביר את הצורך ברוויזיה היסטוריוגרפית. שם הוא מתייחס למבצע חירם ולכתיבת סיפור הטרנספר של ערביי מג'דל. (עמ' 19). מאז תחילת שנות האלפיים. חל מהפך בכתיבתו, והיא יותר מאוזנת, ופחות חד צדדית. במסגרת התוכנית חוצה ישראל בעריכת דב אלבוים (פברואר, 2003) הוא הפתיע את השמאל הישראלי כשטען שהערבים לא הפנימו את המדינה היהודית וכל רצונם הוא לחסל את המדינה היהודית, והכריז שהמצב של שתי מדינות לא יחזיק מעמד. הערבים מעולם לא ישלימו עם ההיסטוריה, מיליוני ערבים ומיליארד מוסלמים תומכים בהם. בספר שלפנינו - 1948 - הוא כותב: "מלחמת 1948 הייתה ציון דרך בעימות בין שתי תנועות לאומיות על שליטה באותה כברת אדמה, אך היא הייתה גם, ואולי גם היום, חלק ממאבק גלובלי כללי יותר בין המזרח המוסלמי למערב...שבּו ארץ ישראל ממשיכה להיות שדה קרב ראשון במעלה". הספר שלפננו מסַפּר את הנרטיב הפלסטיני, עם זאת מאשש את הלגטימיות של ההתישבות הציונית בארץ-ישראל. מוריס מוביל את הקורא דרך מנהרת הזמן, מאז 1200 לפנה"ס תחילת ההתישבות העברית בארץ-ישראל, דרך סבך הקרבות של תש"ח. הוא מחלק את המלחמה לשני שלבים: 1. מלחמת האזרחים מנובמבר 1947 עד אמצע מאי 1948. 2. הפלישה הכל-ערבית שתחילתה ב-15 במאי 1948 ועד הסכמי שביתת הנשק שנערכו בחודשים ינואר-יולי. כעתונאי לשעבר מחובר מוריס לשיח הפוליטי של החברה הישראלית, והוא יוצא נגד מיתוס "טוהר-הנשק". הזיכרון הקיבוצי של הלוחמים הישראלים, מתעטף במושג טוהר הנשק. לדידו הישראלים ביצעו יותר מעשי רצח מאשר הפלסטינים, לנוכח עדויות מתועדות בגנזך המדינה על רצח ואונס בערים ובכפרים שנכבשו. עם זאת, הוא כותב אין להשוות מעשים אלה לאלה שבוצעו ע"י צבאות כיבוש אחרים, כגון: כבוש פרוסיה וגרמניה המזרחית בידי הצבא הסובייטי ובמלחמות הבלקן ועוד. מיתוס אחֵר הוא מיתוס הטרנספר. הספר מדגיש שמלחמת 1948 נתפסה על ידי היהודים כמלחמת הישרדות על עצם קיומם, ומעולם לא היה טרנספר. הוא מציין שהערבים עזבו לפי קריאת ההנהגה הערבית והבטיחו להם לחזור לאחר זמן קצר עם המנצחים. בתום המלחמה נותרה אוכלוסייה ערבית בגליל ובערי החוף (חיפה, יפו וכו'). אך אם כי לא הייתה מדיניות ציונית מוצהרת של טרנספר, בוצעו גירושים ושטח ניכר מהארץ טוהר מערבים. מדצמבר 1947 עד מרס 1948 ברחו המשפחות הערביות שנימנו על המעמד הבינוני והגבוה. מאפריל 1948 ואילך, כשעבר היישוב למתקפה, ברחו המונים, עירוניים וכפריים בתקווה שיוכלו לשוב לאחר המלחמה. בעיית הפליטים נוצרה במידה רבה מההחלטה המיידית של ממשלת ישראל בקיץ 1948 לא להתיר שיבה למי שברחו, אך לאיזון מוריס מעלה גם את בעיית הפליטים היהודים. הוא משווה כמותית בין הפליטים הנמנים על ערביי ארץ-ישראל. לבין 500-600 אלף פליטים יהודים שגורשו ממדינות ערב. לטענת מוריס מדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים, וכך נפתרה הבעייה. בעוד שמדינות ערב סירבו לקלוט את הפליטים כדי שהפליטים וצאצאיהם יהיו מאגר זמין לגיוס לוחמי טרור. המלחמה הסתיימה רשמית בחתימת הסכמי שביתת הנשק. תמורת שלום נדרשה ישראל לוויתורים, הסורים תבעו את מחצית הכינרת כלומר את כל החוף המזרחי של האגם. כמו כן דרשו שישראל תסכים לשיבת כל הפליטים. הערבים טענו שמספרם מגיע לכמיליון נפש. מוריס שואל: אם ישראל הייתה משלימה עם הוויתורים, האם אז היה השלום הופך למציאות? והוא מצהיר: "אני מטיל ספק בכך". מוריס פונה להיסטוריונים שלא יטילו ספק בהצהרות האנטישמיות שמצהיר הג'יהד האיסלמי. הוא מעלה את תחושת ההשפלה הרודפת את העולם הערבי ברבדים העמוקים יותר של הזהות הקיבוצית. מלחמת 1948 גילמה עבורם את שיא העלבון. מנקודת מבטה של ישראל 1948 לא הייתה ניצחון בלתי הפיך. אך ממדי ההצלחה עוררו בקרב הערבים יצרי נקם. מדינת ישראל גילמה אי צדק בקנה מידה קוסמי. בחשיבה ארוכת טווח. הפלסטינים מעולם לא ישלימו עם הסדר המזרח-תיכוני החדש. תובנות אלו שמופיעות בספר הם כנראה שהפעם בני מוריס זנח את השפעת מלחמת ששת-הימים. וכותב תחת רישומו של איום הגרעין האירני. בפרק המסכם הנקרא אי-אלה מסקנות כותב מוריס: "כבר ב-1938 הכריזו האחים המוסלמים כי ללחום למען פלסטין זו חובתו של כל מוסלמי" המלחמה נחשבה לקדושה עד כדי כך...על המאמינים לוותר על עלייָה למכה," התובנות הפוליטיות מובילות למסקנות טרנסצדנטליות הרות גורל של מלחמות דת וג'יהד איסלמי על ערכי התרבות המערבית, היהודית והנוצרית. מכאן התזה שבמיקרו, אכן מלחמת תש"ח הייתה ציון דרך, מלחמה בין שני לאומים. אך במקרו זוהי מלחמה גלובלית דתית, שסופה מי ישורנו. מוריס מדגיש מבחינתם של הפלסטינים העימות עם הציונים הוא בבחינת משחק שסכומו תיקו. מכאן גם הסיום הפסימי: "הֵהייתה 1948 הזייה חולפת? או מכוות אש בל תיעלם מוחתמת בִבשר האזור? התשובה חבויה בערפלי העתיד". מוריס הוא אמן המילה. השפה הרהוטה והקולחת הפכה את הספר לרב מכר. כעתונאי והיסטוריון קולו נשמע בשיח הפוליטי של החברה הישראלית. הוא זוחל מן השמאל הרדיקאלי אל הימין ונראה שהוא טרם אמר את דברו הסופי. נמתין לספרו הבא.
