הרב אברהם בורנשטיין גורש מגדיד וכיום גר בבית הקבע בניצן, מדי שנה הוא מגיע ביום הזיכרון לגרוש, למחסום כיסופים, השנה הוא גם הנחה את האירוע, מבחינתו לעולם לא תהיה סגירת מעגל.
"כל שנה ביום הזה, אני מתרגש מעצם האירוע, זה מחזיר אותי כל הזמן לגוש, אני חי גוש קטיף ונושם גוש קטיף כבר עשר שנים. להגיע לכאן למחסום זה בעצם היארצייט שלנו. זה המקום הקרוב ביותר פיזית לגוש קטיף, מבחינתנו מכאן הייתה הדלת שממנה נבעטנו החוצה ומכאן אנחנו היום משקיפים לעבר הגוש. גם כשאני עולה לקבר של אבא שלי זה עצב שמהול בשמחה. מצד אחד אנחנו מתגעגעים ונזכרים בכל מה שעברנו יחד, פוגשים את האנשים, אבל מצד שני רואים את השמחה והרוח של אנשי גוש קטיף שלא חרבה, הרוח והשמחה שנשארו, ומהרוח הזאת אנחנו בונים את העתיד".
בורנשטיין נכנס כמו רבים אחרים לבסוף לבית הקבע, אך אינו שוכח את אלה שחיים עדין בקראןוילות, "כשגורשתי, גורשתי למחנה הפליטים של הקראווילות בניצן, לפני כשנתיים נכנסתי לבית הקבע בבאר גנים. עשר שנים זו חתיכת תקופה, בדרך כלל מציינים עשור לדברים שמחים, אבל כאן בעשר השנים שחלפו אנשים שגורשו נכנסו לקראןוילה והיום הם כבר בוילה, הם נאלצו בשנים האלה להיכנס לקרטונים ולקפל את חייהם, עכשיו הם פורסים את הארגזים מחדש. אבל ישנם עדיין משפחות וקהילות שנמצאים עדיין בקראווילות, ממשלת ישראל אחראית לזה, עד שלא יגיע אחרון המגורשים לבית הקבע, לא נרפה"
לדבריו לעולם לא תהיה סגירת מעגל, "סגירת מעגל תהיה רק שכנחזור לשם. גם היום כשאנשים רבים הגיעו לבית הקבע, עדיין זה לא נגמר, ישנם אנשים רבים שיושבים בבית ואין להם פרנסה, הרבה בגילאי חמישים פלוס שאין להם פרנסה וזו טראומה וטרגדיה המעגל לא ייסגר".