מבחני המיצ"ב שתוצאותיהם פורסמו בשבוע שעבר מגלים שוב פערים עמוקים בין האוכלוסיות המבוססות בישראל לבין אלה המתקשות, הפריפריה החברתית והגיאוגראפית.
בראיון ליומן ערוץ 7 פורס פרופ' יעקב כץ, נשיא המכללה ירושלים ובעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, את משנתו סביב הכשלים המלווים את מערכת החינוך בשנים האחרונות.
לטעמו של פרופ' כץ מערכת החינוך מתנהלת עם "יותר מדי מיזמים ויותר מדי פרויקטים, יותר מדי ניסיונות להקטין פער באופן מלאכותי. יש דבר אחד שצריך לעשות – לתת את כל השעות והתקציבים ללמידה של מקצועות הליב"ה, לאפשר למורים לקדם תלמידים בכיתות וליצור תשתית למידתית על מנת שהתלמידים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית יוכלו לצמצם פערים".
הדברים לא חדשים בעולם. זה נעשה במזרח הרחוק ובסקנדינביה. הן היו במצב קטסטרופאלי בעבר והבינו שהדרך היא ללמד בכיתה על פי תכנית הלימודים ולעזוב את הפרויקטים שמביאים רק יחסי ציבור לבתי הספר. נתקענו בניסיון לפאר את בתי הספר על תרומת לחברה ואנחנו שוכחים שלמידה על פי השגרה תביא את הישועה".
פרופ' כץ מחדד ומבהיר כי אין משמעות דבריו היא זניחת ערכים, אך לשם כך יש צורך בשילוב ידיים בין המוסד החינוכי ההורים והקהילה. "ההורים והקהילה לא פטורים מלימוד ערכים ודוגמא אישית. בית הספר הוא שליח של הקהילה ולא יכול לקבל על עצמו את כל התפקידים שהקהילה אמורה לתת. אם המגמה של בית הספר היא למידה אז צריך להתמקד בלמידה. בוודאי שכל מורה אמור לתת דוגמא אישית של ערכים, אבל למידה צריכה להיות למידה. לא ניתן לבטל שיעורים ולא לעסוק במתמטיקה ותנ"ך ולעסוק בפרויקטים. זה לא הולך וזה גם לא מביא לשיפור הערכים".
ממשיך פרופ' כץ ומצטט את דבריו של אחד משרי החינוך האחרונים שדיבר על המונח 'למידה משמעותית'. "מה זה למידה משמעותית? מה צריך לחדש בנושא הזה? להפוך את זה לפרויקט חדיש זה מגוחך ולא מביא לתוצאות".
"אם היינו מצליחים בפרויקטים האלה לא היינו מדברים כעת. אבל המצב לא משתפר. אמנם יש מגמה מעורבת ועלייה בכמה נקודות בכיתה ה' או ח', אבל זה לא מה שציפינו. ציפינו שעם ישראל ייקח על עצמו את נושא החינוך, יצמצם פערים, ימקד את הטובים במקומם הראוי, יקדם את החלשים ונשתלב במדינות ה-OECD. אנחנו רחוקים מהצמרת ומהממוצע של המדינות הללו. אצלנו הפערים הם כמו של צ'ילה, הפערים הגדולים ביותר. אנחנו לא מדינה עם תלמידים או מורים פחות טובים. צריך לכוון אותם בשקט ולאפשר להם ללמוד".
"אגב, איכות וכמות לא תמיד הולכים ביחד. אנחנו יודעים שבפינלנד יש שליש פחות שעות במתמטיקה בכיתות א' עד י' וההישגים שם מצוינים. הם היו הטובים ביותר ועכשיו הם "ירדו" לחמישייה הפותחת במדינות ה-OECD. היינו רוצים להיות שם. אבל כדי לעשות זאת לא מספיק לתכנן תכנית אלא צריך לקבוע אסטרטגיה וטקטיקה – איך מלמדים, באיזו צורה, מה מלמדים וכו'. התלמידים והמורים טובים. תנו למורים את הכלים. אלה לא דברים בשמיים".
פרופ' כץ מעיר ומוסיף בדבריו כי להערכתו לא אנשי משרד החינוך הם שמסוגלים לחולל את התפנית הנדרשת. "לצערי אני אומר זאת, כמי שהיה במשרד החינוך. אי אפשר לסמוך אך ורק על הפקידים. דרושים אנשים עם ראש פתוח ומבינים את ערך המחקר ויודעים איך להסיק מסקנות ממה שקורה אצל אחרים ויחד עם ההבנה שיש הבדלים תרבותיים להסיק את העיקר כדי שגם במדינת ישראל ניתן יהיה לעשות זאת".
מוסיף כץ ותוהה כיצד זה מעמדה של ישראל בעולם האוניברסיטאות הוא גבוה אך בבתי הספר המציאות הפוכה וישראל ממוקמת בשליש התחתון. לדבריו אין לקבל כתירוץ לפער הזה את היותם של תלמידי תיכון לומדים מתוך כפייה ובאוניברסיטה לומדים מרצון, שכן גם בקוריאה ופינלנד המציאות דומה, גם שם תלמידים לומדים מכפייה ועדיין עולה בידיהם להגיע להישגים מרשימים. "כל התלמידים רוצים להיות בחוף הים ולא באים לבית הספר מתוך צדיקות, אלא מתוך שחייבים, אבל אם מלמדים בתוך בית הספר בדרך נכונה, ברצינות וההורים נותנים גיבוי למורים שמקבלים שקט תעשייתי ללימוד אותו מקצוע לאורך כל השנה מגיעים להישגים, אבל אם חושבים על יחצ"נות של בית הספר, על פרויקטים למען הקהילה ועל הצטיינויות שונות זה מסיט מהעיקר. לצערינו כל הפרויקטים גוזלים גם משאבים גם זמן וגם שקט תעשייתי מהמורים".
לקראת סוף דבריו קובע פרופ' כץ כי "גם אותם הפרויקטים למצוינות לא השיגו את המטרה שלהם. צריך לחזור לדברים הבסיסיים, אל הלחם והחמאה של הלימודים, השגרה והשקט, לתת למורים ללמד בתכניות טובות רציניות ומעודכנות. זה אפשרי, ואם נעשה את זה יש סיכוי סביר שנטפס ונצמצם פערים שמסכנים את החברה הישראלית. רק בחינוך אפשר לצמצם פערים, אם נעשה זאת נעלה על דרך המלך כפי שעשו זאת אחרים לפנינו".