כל מאבק בטרור, בוודאי שבטרור שיוצא מבית, דורש פתרון אסטרטגי ומעמיק. כמו חבריי במחנה הציוני, גם אני מתנגד לשיטה שגורסת כי עלינו למגן את עצמנו לדעת. המיגון על כל סוגיו הוא פתרון טקטי בלבד, וכשהוא הופך למדיניות – זה סימן מובהק לכישלון השיטה. לצערנו, הפיגוע בדיזנגוף לא היה הראשון שיצא מתוך החברה הערבית-ישראלית. סביר להניח שהמחבל מערערה, כמו קודמיו, הושפע מהסתה של גורמי שוליים קיצונים ואסלאמיסטים, בין אם הפלג הצפוני ובין אם חומרי התעמולה של דאע"ש באינטרנט. ההסתה היא הגורם הראשון לטרור, וזה נכון לשני צדי המתרס. מדינת ישראל חייבת להמשיך למוטט כל תשתית רעיונית שמעודדת טרור או חתירה תחת יסודות המדינה כיהודית ודמוקרטית. לצד מלחמת חורמה בראשי המסיתים, במפיצי חומרי תעמולה, המדינה חייבת לבצע פעילות מקיפה לאיתור וטיפול מקדים בצעירים שמועדים ליפול לחוגים קיצוניים שמעודדים פעילות טרור. הענקת טיפול מקצועי מתאים, במקביל להרחבת המטפלים מתוך החברה הערבית-ישראלית, היא אחד הכלים היעילים ביותר. המענה האסטרטגי השני נוגע לסוגיית הנשק הבלתי חוקי. נכון לשנת 2013 מספר כלי הנשק הבלתי חוקיים בישראל מוערך בכ‑14,000 פריטים, כשסביר להניח שנתח גדול מהם מצוי בידי גורמים בחברה הערבית-ישראלית. דווקא חברי הכנסת הערבים הם אלה שדורשים פתרון מהיר ותקיף לבעיה. לא ברור מדוע הממשלה מתמהמהת להיכנס לעובי הקורה. השר לביטחון פנים יכול להורות בכל רגע נתון על מבצע אגרסיבי לאיתור ואיסוף הנשק הבלתי חוקי, מה שכמובן יפחית משמעותית את היכולת להוציא לפועל פיגועים מתוך ישראל. המשימה השלישית במאבק בטרור מבית היא משימת ההשקעה בחברה הערבית-ישראלית. נכון, אפשר להתווכח עד אין קץ על השאלה מה קודם למה, הזכויות שמגיעות לחברה הערבית או המחויבות שהם צריכים להפגין כלפי המדינה. אני מאמין שאנחנו, הממסד והממשל, חייבים לעשות את הצעד הראשון. אנחנו חייבים להשקיע בחינוך, בתשתיות, במעגלים הקהילתיים בחברה הערבית, ולכונן שוויון זכויות אמיתי ומלא ביחס לשאר חלקי האוכלוסייה. המסקנה העיקרית שעלינו לקחת וגם לממש בפועל היא שטרור הוא תוצר של ייאוש. בין אם כלכלי ובין אם חברתי, הייאוש גורר את החלשים לטרור. ולכן מתן תקווה דרך החינוך והקהילתיות יהיה האסטרטגיה היעילה ביותר, אך לא היחידה, למלחמה בטרור. ח"כ יואל חסון סגן יו"ר הכנסת (המחנה הציוני)
