יש שדרשו אותו לשבח, ויש לגנאי. יש שמאמינים לו שהוא פועל למען מימוש הזדמנות חד פעמית לטובת המשק הישראלי, אחרים מאמינים שהוא פועל דווקא למען האינטרסים של חברים טובים מעבר לים.
אבל על עובדה אחת מסכימים כולם: בנושא מתווה הגז היה ראש הממשלה נתניהו ממוקד מטרה. הוא לא פזל לימין או לשמאל. הוא לא ראה בעיניים. הוא הגיע ברגליו אל שופטי בג"ץ שדנו בעתירה על החלטת הממשלה בנושא. הצעד חסר התקדים הזה יכול להיתפס בשני אופנים מנוגדים: כצעד של חולשה, של הכרה של הרשויות הנבחרות שראש ממשלה ישראלי עומד פורמלית בראש אחת מהן, ולמעשה שולט בשתיהן, כי הרשות השופטת הצליחה ליטול לעצמה את הבכורה. שיותר מעשרים שנה אחרי המהפכה החוקתית שנכפתה על אזרחי ישראל, ראש הממשלה נאלץ ללכת ולבקש מהשופטים לאשר את מדיניות ממשלתו. העניין יכול להיתפס גם באופן הפוך. ראש הממשלה מגיע לבית המשפט כדי להבהיר כי לא ירשה לבית המשפט העליון לקחת חלק בניהול השוטף של המדינה. שלאחר סיפוח סמכויות זוחל של יותר מעשרים שנה הוא עומד להציב גבול לשחיקה המתמדת באכיפה של הדמוקרטיה בישראל.
משמעות התייצבותו של ראש הממשלה בפני השופטים תיגזר כמובן בדיעבד. אם נתניהו לא יגיב באופן חד משמעי לנגיסה הנוספת של בג"ץ בסמכויות הממשלה (וחקיקת חוק שתאפשר את מתווה הגז לא תוכל להיחשב כחוק שמתריס נגד השופטים, שכן זו אחת הדרכים שהציבו השופטים לציות לפסק הדין) הרי שהוא השפיל את עצמו, ועוד לחינם. משמעות אחרת לגמרי תיגזר מהפרשה אם הכנסת והממשלה יגיבו בקיצוץ כנפי האקטיביזם של בית המשפט העליון.
בשנה הקרובה ימונו ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. מינוי גורף של שופטים שמרניים בכל הנוגע לסמכויות בית המשפט יכול להיחשב כתגובה הולמת. שרת המשפטים כבר הצהירה כי תוביל לבחירת שופטים כאלה. אבל כפי שציינו בשבוע שעבר, היא גם הבטיחה שלא להיכנע לפרקליטות ולא לסרס את נציבות הביקורת עליהם, אך ברגע האמת נסוגה. הדרשות על מעלותיה של הפשרה, אשר מופיעות במאמר התגובה שהיא מפרסמת כאן השבוע, רק מחזקות את הרושם כי לא ממנה צפויה לצמוח הישועה. אבל מי יודע, אולי האמוציות הבלתי מוסברות של נתניהו בכל הנוגע למתווה הגז יצליחו הפעם לעשות את העבודה.
שווה להגיש תלונות שווא
הלינץ' הציבורי שנעשה בתת אלוף אופק בוכריס בחסות הטענה כי לא ייתכן שאישה תגיש נגד גבר תלונת שווא על עבירת מין, יחד עם פסק הדין של בית המשפט העליון שקבע כי ארבע נשים שהתלוננו על אדם כאילו ביצע בהן עבירות מין חמורות טפלו עליו עלילת שווא, יכולים להותיר רושם מוטעה. מי שאינו בקיא בפרטים עשוי לחשוב שתיקון הנחיה 2.5 על ידי פרקליט המדינה, שי ניצן, היא תולדה של השבועות האחרונים או שהיא כוּונה נגד מתלוננות בעבירות מין.
ההנחיה עוסקת במדיניות האכיפה על עדים ומתלוננים החשודים באי מסירת אמת בעדותם במשטרה או בבתי המשפט. בין אם מדובר בסתירות מהותיות שנמצאו בעדויותיהם, בהימנעות ממסירת עדות, או בעדות שקר ובתלונות שווא. חוק העונשים מקדיש לעניין כמה סעיפים וקוצב לדוברי השקר תקופות מאסר משמעותיות. משלוש שנות מאסר למי שמוסר תלונה כוזבת במשטרה, ועד לתשע שנות מאסר למי שמוסר עדות שווא בבית המשפט תמורת טובת הנאה. הפרקטיקה כמובן זהירה הרבה יותר. שכן אכיפה אינטנסיבית של סעיפי החוק הללו יכולה להרתיע רבים מלהגיש תלונות מוצדקות במשטרה או להסכים להופיע בבתי המשפט. היא יכולה גם להיות מנוצלת לרעה על ידי נאשמים שיבקשו להתיש את מי שמעידים נגדם בתלונות על אי דיוקים בעדויות בבית המשפט ובמשטרה. היא עשויה אפילו להיות כוח משחית בידי גורמי האכיפה שיוכלו להלך אימים למשל על עדי הגנה במשפט פלילי.
על כן הנחיה 2.5 שהוציאה בשנת 1993 פרקליטת המדינה דאז, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר השופטת דורית ביניש, על מדיניות אכיפה מתונה בנושא הייתה דבר מתבקש. על מתלוננות על עבירות מין ואלימות בתוך המשפחה ביקשה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד פרקליט המדינה להגן במיוחד. הגבלות נוספות הושמו על פתיחה בחקירה והעמדה לדין של חשודות בתלונות שווא ועדויות שקר בנושאים הללו.
העניין לא היה חסר היגיון. מתלוננות בעבירות כאלה נמצאות במקרים רבים בקשר קרוב עם החשוד או עם בני משפחתו ומקורביו, והחשש כי הן חוזרות בהן מעדותן בשל לחצים או רגשות אשם אינו מופרך. אלא ששלוש שנים מאוחר יותר התמנתה האישה השנייה (והאחרונה נכון להיום) לתפקיד פרקליטת המדינה, והכניסה בהנחיה כמה שינויים, שלמעשה איינו את האכיפה במקרים הללו. "רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעצרו לצורכי חקירה", כתבה עדנה ארבל בהנחיה על מתלוננות שהודו בתלונות שווא. את החקירה היא כיוונה דווקא נגד מי שלכאורה היה קורבן לעלילת שווא. "יחד עם זאת, מובן כי עדיין יש מקום לנהל חקירה", נכתב אז בהמשך ההנחיה, "שתחשוף האם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן - מי האחראי לכך".
למעשה, מאז שימשה ארבל בתפקיד פרקליטת המדינה ועד לשבוע שעבר, ניתן לנשים רישיון להעליל עלילות על גברים בכל הקשור לשתי הקטגוריות: עבירות מין ואלימות בתוך המשפחה. אלא שככלל נשים אכן לא מרבות להתלונן על עבירות מין, גם כאשר הן אמיתיות להחריד. מעט מאוד תלונות שווא נחשפות במהלך החקירה המשטרתית, והתיקים שנסגרים באי העמדה לדין או בזיכוי מסתיימים כך בין השאר בשל האופי האינטימי של העבירות הללו מלכתחילה, ולאו דווקא בגלל שבדיעבד מתברר שלא היו דברים מעולם.
בכל הקשור לעבירות אלימות במשפחה (ובכללן עבירות מין) כאשר בני הזוג בעיצומו או בתחילתו של הליך גירושין, העניין שונה בתכלית. תלונות השווא אינן רק תופעה נפוצה - אצל עורכי דין לא מעטים הן הפכו לחלק מהייעוץ השגרתי לנשים בהליך גירושין. היתרון שבהגשת תלונה למשטרה נגד הגבר בשל אלימות והתעללות הוא עצום. החשוד סופג מהלומה מוראלית, כלכלית ומשפטית קשה, בעיקר כאשר מדובר באדם בעל אמצעים כלכליים מוגבלים, ובמיוחד כאשר מדובר באזרח שומר חוק. עשרות אלפי גברים, קורבנות המדיניות הקיצונית של ארבל, שילמו בעשורים האחרונים מחיר בלתי נסבל על עלילות שטפלו עליהם נשים, שידעו שבכל מקרה הן לא ייאלצו לשלם על כך דבר. בניגוד לתלונות על עבירות מין, קל יחסית לחשוף עלילות שכאלה. ואכן, במקרים רבים הדבר מתברר כבר בחקירה הראשונית. אלא שלפחות עד לשבוע שעבר, השוטרים והפרקליטים היו מנועים מלפעול נגד העברייניות.
ההנחיה המחודשת של פרקליט המדינה עדיין זהירה מאוד בפתיחה בחקירה נגד מתלוננות על עבירות מין ועל עבירות אלימות במשפחה. אך היא גם קובעת כי "ככל שהאמרה גרמה בפועל או הייתה בעלת פוטנציאל לגרום נזק חמור לחשוד... תגבר הנטייה להורות על פתיחה בחקירה. כך למשל, אם תלונת שווא גרמה למעצר החשוד, להרחקתו מילדיו או להטלת כל הגבלה ממשית אחרת עליו – שהסתברה להיות בדיעבד בלתי מוצדקת – תגבר הנטייה להורות על פתיחה בחקירה".
עיתון עם ספר
המאבק על חוק הספרים הוא נושא שראוי לספר משל עצמו. זה אינו סיפור שגרתי של רפורמה שנכשלה, או אפילו משל ושנינה להיסטוריה של הניסיונות הפתטיים להנדס צדק חברתי, שלעתים קרובות משיגים את ההפך הגמור. זו פרשה מרתקת העוסקת בניסיונות של האליטה התרבותית הוותיקה והשבעה להמשיך ולשמר את ההגמוניה שלה, ולצורך העניין מלהטטת במילים על צדק, שוויון ותרבות לכול, גם אם בפועל היא גורמת להפך הגמור.
השבוע חידש 'הארץ' את הקמפיין בעד חוק הספרים ונגד הניסיונות של שרת התרבות מירי רגב לבטלו. משפחת שוקן, חשוב לציין, מחזיקה בהוצאת ספרים מכובדת (הוצאת שוקן) שמרכז הכובד שלה מצוי בספרים ותיקים הנחשבים לנכסי תרבות, או ספרי עיון המתומחרים בדרך כלל במחיר מלא, והאסטרטגיה השיווקית שלה בנויה על מכירה איטית למשך שנים רבות. הוצאות ספרים כאלה נהנות מהחוק שאינו מאפשר למכור ספרים חדשים בזול, ומעמיד תחרות קלה יותר לספרים ותיקים ולספרים של מחברים ידועים.
בכתבה שפרסם העיתון נוצר הרושם כאילו הוועדה שמינתה השרה כתבה דו"ח שתמך בהמשך קיומו של החוק, אבל הוא נגנז ולא הובא לידיעת הציבור. אבל האמת היא שחברי הוועדה לא הצליחו להגיע לעמק השווה. אנשי הממסד שהביאו לחקיקת החוק דבקו בו, ואילו החברים החדשים שמינתה השרה התנגדו. הוועדה לא הצליחה לגבש דו"ח.
הדו"ח היחיד שנגנז והועלם מעיני הציבור הוא זה של הממונה על ההגבלים העסקיים, שקבע כי החוק רק הגדיל את הנתח של הסופרים הוותיקים וההוצאות הוותיקות, על חשבון סופרים צעירים ויצירה חדשה.