הבוקר אחד מבני הבית פתח את המקרר ומצא שאריות פיתה, קשורות היטב בתוך שקית ניילון ורודה של רמי לוי. "מה זה?" הוא שאל, והרים את השקית באוויר. "מילא שלא גמרו את הפיתה, אבל מי מבזבז ככה שקית ניילון?".
דווקא די נוח לסחוב הביתה את הקניות בסלים רב פעמיים, אבל בתוך הבית, חוק השקיות מתחיל לחזור אלינו כמו בומרנג. אף פעם לא שמתי לב כמה המרשרשות האלה שימושיות: אוטמות את הלחם ושאר המתייבשים מחד, אוטמות מפני ריחות וגועל נפש מהכיוון השני. מכסות תבניות ששכחתי לחתוך בשבילן נייר כסף לפני שבת, מגינות על הידיים מזכוכיות שבורות שנאספות מהרצפה, או שסתם משמשות סגניות יעילות לשקית הזבל הראשית. במוצאי שבת, מצאנו את עצמנו עומדים מול שוקת - או שקית - שבורה. המלאי הדליל אזל, ושום סל קניות, משודרג ומשופצר ככל שיהיה, לא יכול היה למלא את החלל. בקנייה הבאה שלנו, בעזרת השם, נשקיע שניים או שלושה שקלים ונצטייד כהלכה.
נוני, ביבי והקשר הגורדי
יכול להיות שיש עוד כמה אנשים כמונו, מה שהעלה בי את השאלה החשדנית - מי בדיוק מרוויח את עשרות האגורות האלה שאנחנו משלמים פתאום על השקיות? בירור קצר בגוגל העלה שהכספים עוברים למשרד לאיכות הסביבה, שסידר לעצמו מס עקיף, ולהערכתי לגמרי לא זניח. אז אם זה באמת הולך לצורך שמירה על עולם ירוק יותר - סבבה, אני לגמרי בעד. אני אפילו משתדלת למחזר את השקיות המיותרות, כשיש לי כאלה. אולי זה באמת חוק סביבתי תמים ונטול אינטרסים. אז למה אני מריחה כל הזמן קונספירציות?
אני אגיד לכם למה: כי אחד הדברים שלמדתי בחיי, לצערי הרב, הוא שקומבינות וכסף מסובבים את העולם. זה נכון להרבה מאוד מוסדות וגופים, בוודאי ובוודאי כשמדובר על תקשורת. פרשת נוני ביבי, למשל, לא גרמה לי אפילו להרים גבה. עולמות הפרסום והיח"צנות והפוליטיקה והתקשורת (וכנראה עוד כמה שאני לא יודעת עליהם) קשורים זה לזה בקשר גורדי, כשאחד מזין את השני. עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית, והעורכים מחזיקים את המושכות לגבי השאלה האם יפורסם ואיך יפורסם, מה תהיה הכותרת ובאיזה עמוד זה יהיה. הם קובעים את הטון והמינוחים, ומסוגלים להטות את לבנו גם בעזרת תמונה מרשימה, או מבהילה, או מגוחכת. הם יכולים להפגיז אותנו באינספור ידיעות סביב אג'נדה שהם רוצים לקדם, ולמנוע מאיתנו מידע שחשוב שנדע אבל להם עדיף שייגנז.
להילחם בזה קשה, אבל כאזרחית מן השורה, אני לפחות משתדלת להיות מודעת לזה. פוקחת עיניים כשאני קוראת כתבה או ידיעה חדשותית, מנסה לפענח אם היא קצת מפרגנת מדי או תוקפנית מדי, ומעל הכול, לא מאמינה לכל מה שאני קוראת בעיתון.
חורים בתדמית ההולנדית
אני לא אוהבת ספרי שואה. טוב, אני מתארת לעצמי שאף אחד לא ממש אוהב אותם, אבל עד עכשיו השתדלתי לברוח מהם כל עוד רוחי בי. תנו לי פרחים ופרפרים וציפורים מצייצות, ובעיקר סופים טובים. אבל אולי בכל זאת הגיל עושה את שלו, כי בזמן האחרון יצא לי לקרוא שני ספרים על התקופה האפלה הזאת, ספרים טובים וחשובים ומחכימים. והנה, נשארתי בחיים כדי לספר את הסיפור.
הספר הראשון הוא ספרה של אמונה אלון 'בית על מים רבים'. במלאכת מחשבת של ממש אלון יצרה מארג מרתק של הווה ועבר, והשחילה את סיפורם של יהודי הולנד הנרדפים אל תוך דמיונו הקודח של סופר ישראלי שמטייל ברחובות אמסטרדם. אין בספר תיאורי זוועה במובן הרגיל של המילה, ואם הבנתי נכון מדובר בדמויות פיקטיביות, אך היא הופכת את המציאות של טבעת החנק ההולכת ונסגרת לחיה ובועטת. קל מאוד להתחבר לאם הצעירה ולתינוק הקטן שמצאו את עצמם בעולם שהשתגע, וגם גיבור הספר המנוכר, סופו להתפתח ולהיכנס לקורא לנשמה. ההולנדים, אגב, שמשום מה נתפסים כאוכלוסייה שסייעה ליהודים, מצטיירים כאן אחרת לגמרי.
בשונה מהם, בספר השני שקראתי, הגויים שבסביבה דווקא משפרים את התדמית שלהם. מדובר על הספר 'הפסנתרן', שהיווה את הבסיס לסרטו עטור האוסקרים של הבמאי ניצול השואה רומן פולנסקי. ולדיסלב שפילמן היה פסנתרן מחונן שעבד בשירות הרדיו הפולני כשפולין נכבשה בידי הנאצים. הוא מתאר כמעט ביובש את הישרדותו בשנות המלחמה בוורשה, את התנאים הבלתי אפשריים ואת האכזריות והזילות המוחלטת של חיי האדם בגטו ובעיר בכללה. כאן דווקא יש תיאורים לא קלים - של ההשפלה והרעב, ושל אנשים נשים וטף שנרצחים במכות וביריות ובהשלכה מחלונות. שפילמן הוברח כמעט בניגוד לרצונו מטור הממתינים לגירוש, שבו המתין יחד עם משפחתו שנספתה. הוא הוסתר בדירות מסתור על ידי ידידים פולנים, ונשאר כמעט יחידי בוורשה ההרוסה, אחרי שגם התושבים הפולנים נהרגו או ברחו.
לקראת סוף המלחמה חייו ניצלו על ידי קצין גרמני, שלא רק העלים עין מקיומו אלא דאג לו למזון ולביגוד חם. העם הפולני מתגלה בספר כאנושי יותר ממה שמקובל לחשוב. למרות שללא ספק הייתה אנטישמיות גדולה ושיתוף פעולה עם הצוררים, מתברר שהיו לא מעט פולנים שהסתירו יהודים והצילו את חייהם. מדובר על הערכה של בין שלוש מאות לארבע מאות אלף איש, שסיכנו לא רק את עצמם אלא גם את חיי משפחתם. מספר לא זעום, לכל הדעות.
בכל מקרה, דבר אחד אני יכולה לומר בעקבות חוויות הקריאה שלי - את השואה אי אפשר להשוות לשום דבר אחר, ממש לכלום, בוודאי לא למה שקורה כאן בארץ לפלשתינים. לתשומת לבו של סגן הרמטכ"ל.