של מי השואה הזאת?

"השואה, בעיניי, חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו. היא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית, על איך אנו - כאן ועכשיו - נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם... אם יש משהו שמפחיד אותנו בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות. ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית. למעשה, יום השואה הוא הזדמנות לחשבון נפש".

במילים אלה, שנאמרו בטקס די שולי במכון 'משׂואה', הלהיט באחת האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל דאז, את הרוחות. גינויים חריפים מימין ותמיכה נלהבת משמאל מילאו במשך כמה ימים את כותרות העיתונים, וגם שנתיים לאחר מכן, כשעלה שמו כמועמד לתפקיד הרמטכ"ל, המילים הללו לא נשכחו לו. לא רחוק לומר שהן אלו שמנעו ממנו את התפקיד שיועד לו. אולם כשוך הסערה נשכחו גם דבריו של האלוף גולן, ושגרת החיים של המתקוממים נגד הדברים שבה למסלולה. מה שנעלם מהם הוא העובדה שדבריו של האלוף גולן הם רק קצה הקרחון. התפיסה הגורסת שהשואה היא סיפור אוניברסלי של חוסר סובלנות, ויש ללמוד ממנה למציאות העכשווית שלנו כאן בישראל, הולכת ותופסת חלק נרחב בלימוד וחקר השואה – מהאקדמיה, דרך המוזיאונים ומסעות התלמידים והחיילים לפולין ועד ללימודי השואה בבתי הספר.

מבורות ההריגה לכפר קאסם

"המדריכים של המשלחות לפולין מתחלקים לשתי קבוצות", מספר מדריך ותיק של בתי ספר ממלכתיים בסיורים לפולין, "מדריכים שמעבירים סיור בעל אופי תיירותי, ומדריכים שבאים ממקום אידיאולוגי. החלק האידאולוגי מתחלק לשני קטבים – אלה שמדגישים את הצד האוניברסלי של השואה, ואלה שחשוב להם דווקא הצד היהודי-לאומי. אנחנו חברים בקבוצות ווטסאפ משותפות ופוגשים זה את זה, וכל הזמן יש עקיצות ודיונים בהקשר הזה".

אותו מדריך, אשר חפץ בעילום שמו, ממחיש איך ייראה מסע שיעברו התלמידים אצל מדריכים בעלי אג'נדה אוניברסלית. "יש קודם כול את העניין של בחירת המסלול, המקומות שבהם יבקרו התלמידים. אני נוהג לקחת את התלמידים לליז'נסק, לעיירות ולבתי כנסת יהודיים, לחבר אותם לקהילות ולעם שלהם. מדריך מסוג אחר יוותר על כל אלה, וייקח את התלמידים למקומות בעלי משמעות אוניברסלית, כמו המרד הפולני ומחנות ההשמדה".

פרט לכך, הוא מסביר, לאישיותו של המדריך יש השפעה גדולה מאוד, משום שמדובר במסע ממושך יחסית ובעל רגעים דרמטיים ומרגשים. ויש כמובן גם תכנים שמעבירים המדריכים בעצמם. "פעם, כשעמדתי ממש מעל בורות ההריגה שבהם ירו במאות אלפי יהודים, ראיתי מדריך שהדיון שלו עם התלמידים הגיע לטבח בכפר קאסם. מיותר להגיד שאין כל דמיון בין השניים. יש גם מדריכים שמקפידים להשתמש רק במונח 'אנשים' במחנות ההשמדה, ולא להזכיר אפילו פעם אחת את המילה יהודים". את ההבדלים הוא מסכם כך: "תלמיד שיעבור מסע עם מדריך מהאג'נדה האוניברסלית, יחזור הביתה כשבתיק שלו הרבה מסרים על האדם, על כך שהסיפור הזה יכול לקרות לכל אחד, וכן על המחויבות להיות חלק מהפתרון. זה לא שמסיור שלי הוא לא ייצא עם תובנות כאלה, רק השאלה היא במינון ובדגשים. אצלי הוא ירגיש הרבה מעבר לזה הזדהות עם העם, המדינה והדגל".

השיבוץ של המדריכים לבתי הספר מושפע במידה רבה מהאג'נדה של המוסד החינוכי. בתי ספר דתיים יקבלו כמעט בכל המקרים מדריכים דתיים, שידגישו גם את הפן היהודי של השואה. ככלל, בתי ספר נוהגים לצאת למסעות האלה במסגרת אחד ממכוני החקר וההנצחה של השואה, ובאופן טבעי אפשר ללמוד על האג'נדה של כל אחד מהם עוד לפני היציאה למסע.

המדריך שאיתו שוחחנו מציין את אחד הארגונים, 'מול נבו', כקיצוני מבין המסגרות שמוציאות סיורי שואה לבתי ספר. לדבריו, המדריכים מארגון זה מובילים את הסיורים בכיוון אוניברסלי והומני. גם באתר האינטרנט של החברה ניתן למצוא עדות לכך, כאשר היא מגדירה את אחת ממטרות הסיורים "פיתוח השקפת עולם הומניסטית". מכתבי התודה אף הם מספרים על כך. "המסע הזה בהחלט היה שונה מהבחינה שלא דנים רק בשואת היהודים, אלא גם בקשיי העם הפולני ודרכי ההתמודדות השונים של היחידים, לכאן ולכאן", כך כתבה אתי אברהם, סגנית מנהלת תיכון כצנלסון בכפר סבא. את הגישה הממלכתית יותר, כך מתאר המדריך, אפשר למצוא בסיורים שמארגן 'יד ושם' לבתי הספר. בתי ספר דתיים שמחפשים סיור בגוון יהודי-תורני יפנו בדרך כלל למכון 'שם עולם', שהאג'נדה היהודית והדתית שלו ברורה.

התנצלות הופכת להאשמה

כבר במהלך מלחמת העולם השנייה, בטרם התברר ההיקף הבלתי נתפס של שואת היהודים באירופה, היו מהחוקרים שניסו לתאר אותה כמקרה ג'נוסייד נוסף בתולדות האומות, אחד מני רבים. האג'נדה הזאת הלכה ותפסה תאוצה בחלוף השנים, כאשר המצדדים בה מסבירים את הידרדרות העם הגרמני למעשי רצח שפלים שכאלה כמדרון אפשרי הטבוע בטבע המין האנושי כולו. פחות מעשרים שנה מאז שהתגלו מימדי הענק של השואה, כבר כתבה הפילוסופית היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט את 'הבנאליות של הרוע', בעקבות משפט אייכמן שאותו נשלחה לסקר. בספר היא טוענת שאין באנטישמיות או בתורת הגזע הסבר מספיק לרצח ההמוני, ומשכך היא בונה תיאוריה משלה לאופן שבו חברה אנושית יכולה להגיע לרצח המונים שכזה. בתיאוריה אייכמן מצטייר כאדם שמונע ממניעים אנושיים נורמטיביים, כמו רצון לקידום או להכרה, אך לא מרוע או אידיאולוגיה מטורפת.

מאז פרסום ספרה של ארנדט, שהייתה דמות מוערכת מאוד באירופה ובארצות הברית, פשתה התפיסה הזאת באקדמיה, וכיום היא הגישה המקובלת אצל רוב החוקרים. תחילה היא רווחה באירופה, אבל כיום גם באקדמיה הישראלית קשה למצוא חוקרים שמדברים במפורש על השואה כעל אירוע אנטישמי ייחודי שמנותק מרציחות העם השונות בהיסטוריה.

"אחרי השואה אירופה כולה הייתה בטראומה", מסביר ד"ר יוסי לונדין, רכז תחום היסטוריה במכללת אורות קמפוס רחובות, וחבר ועדת המקצוע במשרד החינוך. "הנושא של הפקת הלקחים מהשואה נעשה עניין מרכזי מאוד. אפשר לומר בבדיחה, שהזדעזעות מהשואה היא כרטיס הכניסה לאיחוד האירופי. אחרי נפילת מסך הברזל, מדינות מזרח אירופה היו חייבות להוכיח את הסלידה שלהן ממה שהיה אז כדי לחבור לאיחוד".

אך הפקת הלקח הזאת לא הייתה מנקודת המבט שמחייבת שינוי היחס ליהודים, אלא מזווית הומנית כללית, שמשתקפת היום בדאגה לפליטים ומניעת רציחות המוניות ברחבי העולם. האנטישמיות, כמה מפתיע, לא נעלמה אלא לבשה צורה חדשה. "היות שהאירופאים לא נעשו אוהבי ישראל פתאום", ממשיך לונדין ומסביר, "הם מנסים כל הזמן לצייר את ישראל כמחוללת שואה כלפי הפלשתינים בשטחים. זאת הדרך שלהם להתנקות מהאשמה הזאת, ולכן הם משקיעים מאות מיליונים בארגוני זכויות אדם שפועלים בשטחים ומוציאים את דיבתנו רעה. העניין העצוב הוא שיש רבים מתוכנו, בעיקר באקדמיה, שמשתפים פעולה עם התפיסה הזאת. החל מפרופ' ליבוביץ' וה'יודו-נאצים', ועד אינספור דוגמאות שאנחנו שומעים מדי פעם בתקשורת".

אחד מאנשי האקדמיה הבודדים שעומד איתן מול הגישה הזאת הוא פרופ' דן מיכמן, שעומד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. בכתביו ובהרצאותיו הוא מסביר את ההבדל הקריטי שבין השואה ובין מקרי הג'נוסייד שידעה ויודעת האנושות. השואה, לתפיסתו, מתחילה כבר בכתביו המוקדמים של היטלר, שבהם הוא כותב כי יש לבצע "הרחקה מוחלטת של היהודים". אומנם כשכתב זאת, בעודו קצין צעיר בצבא, טרם ידע בעצמו כיצד תיראה תוכנית הפעולה, אך התפיסה הזאת הייתה הקו המנחה של משטר הרייך השלישי. לא היה כאן סיפור של חיסול פיזי של היהודים, אלא ניסיון להיפטר מ"הרוח היהודית".

באופן הזה מסביר מיכמן את האובססיה של הנאצים לאתר יהודים גם אחרי דורות של התבוללות, את שריפת הספרים היהודיים ויצירות האומנות, כולל אלה שרחוקים מתורה וקדושה, וכן מהלכים של טיהור המשפט והשפה הגרמנית מהשפעות יהודיות. "הרוח היהודית" שאותה רדפו הייתה רוח השוויון והבחירה החופשית, שהתנגדה לתורת הגזע שבה דגלו. אחד מבכירי הקצינים הנאצים, דיטר ויסליצני, אמר בחקירתו לאחר המלחמה כי רדיפת היהודים הייתה מלחמה כמעט דתית, מלחמת בני האור בבני החושך, לתפיסתם. "ג'נוסייד היה חלק מהשואה", מסכם מיכמן, "אבל הוא לא היה השואה. הלקח שצריך ללמוד מהשואה הוא שגבולות הרשע האנושי מתרחבים כאשר הם נובעים מאידיאולוגיה שרואה ביהדות שורש הרע".

מגרמניה לבית"ר

החלוקה על פי אג'נדות בולטת במכונים השונים להנצחת השואה ולחקר השואה. הרב אברהם קריגר ממכון 'שם עולם', מכון דתי ולאומי כאמור, מציין שני מכונים שבולטים באג'נדה האוניברסלית של השואה. הראשון הוא המכון שבו נישא הנאום המפורסם של יאיר גולן, מכון 'משואה'. הנאום, כך מסתבר, נח על אוזניים לא ערלות. כבר בשנת 1999 התפרסם באתר המכון מאמר של הסופרת ד"ר נילי קרן, שקוראת לשנות את הגישה הדידקטית כלפי השואה לקראת "כניסה לעידן של שלום" כפי שחשבו אז. "גם עתה, 55 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה התרחשו זוועות רבות כל כך כלפי אוכלוסיות שלמות באפריקה, באסיה ואפילו בלב אירופה, עדיין נתפסת השואה כאירוע שאיננו נבחן על פי רצף המאורעות, ובוודאי כמקרה מבחן ייחודי מול מקרים אחרים של ג'נוסייד שבאו אחריו בהיקפים מדהימים ובתדירות גבוהה", היא כותבת בביקורת על ספרי הלימוד של משרד החינוך. דוגמה נוספת שנותן הרב קריגר היא תערוכה שמופיעה ב'משואה' תחת השם "גזענות ואנטישמיות". בתוך התערוכה, באזור בולט ומכובד, מופיעות תמונות של אוהדי בית"ר ירושלים הקוראים קריאות גזעניות נגד ערבים.

המוסד השני שמציין קריגר הוא בית לוחמי הגטאות. המוסד המוכר הקים במהלך השנים מכון לחקר הפלורליזם, כשהחיבור בין השואה לפלורליזם מסביר באיזה אור רואים שם את השואה. המכון אומנם נותק טכנית מבית לוחמי הגטאות, אך לטענת קריגר שני הגופים פועלים בשיתוף פעולה הדוק עד היום. מקרה הממחיש את הנטייה של המוסד לאוניברסליות הוא הטקס הנועל את אירועי יום השואה שנערך שם בשנת תשע"ז כבכל שנה. בפרסומים שלפני האירוע נכתב כי נשיא גרמניה דאז, יואכים גאוק, יכבד את האירוע בנוכחותו. בפועל גאוק גם נאם, בהזמנת נשיא המדינה רובי ריבלין, וביקורת נשמעה על חוסר הרגישות כלפי ניצולי השואה שנכחו באירוע ולא ידעו על כך מראש. רבים תפסו את העובדה שניתן לגאוק לנאום כהבעת סליחה לעם הגרמני, ומאות עזבו את הטקס במחאה.

לפני שלוש שנים קיים מכון המחקר יום עיון לציון יום השואה הבינלאומי. התכנית כללה עדות של פליט מסודן וסרט על גורלה של ספינת פליטים יהודיים בשנת 1938, שנאלצה לשוב על עקבותיה בעקבות סגירת שערי קובה בפניה. ההיקש המתבקש ברור. בדף ההסבר על יום העיון שנקרא 'הצל הארוך של ההיסטוריה, פליטות והגירה אז והיום' נכתב: "אי אפשר לבחון את המדיניות האירופית כיום בלי להתייחס למדיניות האירופית לפני שמונים שנה. ומה באשר לישראל- איפה אנחנו בתמונה מורכבת זו?".

תמרור אזהרה

המשך השיחה עם מדריך קבוצות התלמידים במסעות לפולין, מוביל אותנו במפתיע לתחום אחר של התפשטות האג'נדה האוניברסלית. תוך כדי הדברים הוא מספר על דינמיקה מעניינת באשר לקבלה להדרכה בתוכנית 'עדים במדים' – סיורי השואה באירופה לקציני ונגדי צה"ל, שדרכה יצאו לפולין כבר יותר מ-40 אלף איש. "בקרב המדריכים יש תמיד רצון להתקבל לתוכנית 'עדים במדים', זה נחשב קידום אצלנו", הוא מספר. "המיונים לשם הם די קפדניים, קודם כול במובן המקצועי. אבל מעבר לכך, בולט לעין שכמעט כל מי שמתקבל לשם הוא מהקבוצה האידיאולוגית השנייה, של האוניברסליזם. גם אם תהיה מדריך מעולה ואהוד אבל מהצד הלא נכון, הסיכוי שתתקבל אפסי".

דבריו של המדריך מקבלים גיבוי למקרא "התפיסה החינוכית של צה"ל בתחום הנחלת זיכרון השואה". במסמך, שחתום רשמית בחותמת תוכנית 'עדים במדים' הצה"לית, נכתב: "המעגל ההומניסטי-אוניברסלי נוגע במשמעויות המוסריות הרחבות של השואה. המשמעויות הכלל אנושיות הנוגעות בשאלות יסוד של כבוד האדם, של הציות לסמכות וגבולותיו, של חשיבות הדמוקרטיה ועוד. סוגיית הליבה העולה מתוך שאלות אלו היא הצורך לעמול על מנת שלא להפוך את הזר שבתוכנו או לצדינו ל'אחר' ושלא לפגוע בזכויותיו".

המעגל האוניברסלי מופיע לצד שני מעגלים נוספים, המעגל הקהילתי-יהודי והמעגל הלאומי-ישראלי, כאשר "כל פעילות חינוך בתחום הנחלת זיכרון השואה צריכה להביא בחשבון את כל אחד משלושת המעגלים הללו", כלשון המסמך. בהמשך המסמך מופיע הדגש החינוכי הבא: "השואה מהווה תמרור אזהרה בולט העומד בפני כל חברה למקום אליו היא יכולה להידרדר ללא הצבתם של גבולות מוסריים ברורים וכיבוד של כל אדם באשר הוא אדם. כבוד האדם מהווה נורמה בסיסית ואוניברסלית - כאשר היא קיימת היא קיימת עבור כל אדם, כאשר היא נעדרת היא נעדרת עבור כל אדם".

את תוכנית 'עדים במדים' הקים בתחילת שנות האלפיים אמיר השכל, אז תת אלוף בצה"ל, יחד עם ראש אכ"א דאז אלעזר שטרן. לפני ארבע שנים הוא עזב את תפקידו שם, אך לדבריו הוא מזדהה עם העקרונות המובעים במסמך: "כשעוסקים בשואה יש שתי מטרות, האחת היא לזכור והשנייה היא ללמוד. קודם כול כבני אדם, ואחר כך כיהודים וישראלים, וכשהדרכתי חיילים אמרתי להם גם כחיילי צה"ל".

"הדגש בעיניי הוא על היותנו בני אדם", הוא ממשיך ומסביר את עמדתו. "כשאתה עוסק בשואה ורואה איך האנשים הרגילים, לא האידיאולוגים הגדולים, אנשי משפחה ועבודה, הגיעו מהפוזיציה של לפני המלחמה למצב שבו הם היו במהלך המלחמה, אז אתה מבין שזה יכול לקרות לכל אחד. אני חושב שזהו תמרור אזהרה שכל בן אדם צריך שיהיה לו. לתפיסתי האישית, הלקח שלנו מהשואה הוא קודם כול מה אנחנו לומדים כבני אדם, ואחר כך כיהודים וישראלים שנפגעו מהשואה".

ובכל זאת, אולי העובדה שאתה רואה צורך להסביר את זה לחיילי צה"ל, מעידה על כך שאתה מזהה אצלם ניצנים כאלה?

"נורא קל להגיד 'עזבו, מה אתם משווים, זה לא רלוונטי לנו'. כשאתה נכנס לעומקם של דברים, אתה לומד שזה לא קורה ביום אחד. לא ביום אחד אתה הופך מאיש נורמטיבי לרוצח המונים. זהו תהליך ארוך, והשאלה היא מתי אתה מתערב בתהליך, אם בתחילת ההתדרדרות או כשזה כבר מאוחר. כמי שנכוו, אנחנו עוד יותר צריכים לראות את האירוע הזה כתמרור אזהרה, ולא צריך לחכות שהמצב יהיה קריטי".

ולצד השני, כשמשווים את השואה לתהליכים שוליים וקטנים זה לא מוזיל את זכרה?

"לתפיסתי, זה לא מעמעם את הזיכרון ולא מקטין אותו. היום במרחק של שנים התמונה ברורה, מה היו התהליכים ומה קרה שם. זה לא אמור לפגוע בזיכרון השואה, אלא להפך – כשאתה עוסק במשהו היסטורי הוא חייב להיות משהו שמלמד אותך על היום. אין טעם ללמוד היסטוריה אם היא לא מסייעת לך לכלכל את צעדיך הלאה".

אוניברסליות שבעל פה

אחד התחומים שנשארו סגורים יחסית בפני הגישות החדשות, לפחות בתחום חומרי הלימוד, הוא החינוך הממלכתי בישראל. כמי שחבר בוועדת המקצוע, אומר ד"ר יוסי לונדין שהביקורת של משרד החינוך על חומרי הלימוד מונעת חדירה של אג'נדה אוניברסלית, לפחות בשלב זה. עם זאת, בשיעורים הפרונטליים ובמסגרות לא פורמליות דריסת הרגל שלה הולכת ומתרחבת.

"בתוך מערכת החינוך הדתית הדגש הוא לאומי עם המשמעות הציונית וחשיבות ההתגוננות", הוא אומר. "במערכת הכללית זה נמצא, יש בהחלט דגש הולך וגדל של החומרים האלה. אני לא יכול לומר בדיוק איפה זה עומד, אבל זה בוודאי קיים בקרב מורים להיסטוריה. זה מגיע הרבה יותר בתורה שבעל פה, לא בחומרי הלימוד. לדוגמה, בחלק לא קטן מההשתלמויות למורים ב'יד ושם' יש אג'נדות כאלה. גם בסיורים שם אתה עלול להיתקל במדריך כזה. בהנהלה ובאופן רשמי זה לא נוכח שם".

לונדין, בכובעו הוותיק יותר, משמש כבר שנים רבות כמורה להיסטוריה, והוא מגיש לבגרות בנושא השואה. הוא מספר על עצמו שתהליך האוניברסליזציה של השואה, ששרטטנו כאן בקווים כלליים, השפיע על האופן שבו הוא מלמד, אבל באופן הפוך. "תמיד דיברתי גם על הצד האוניברסלי, וגם היום אני מתייחס לזה, אבל בשנים האחרונות אני מדגיש את הקונטרה", הוא מספר. הדוגמה המרכזית שלו היא הסרט 'הנחשול', שרבים מאיתנו צפו בו כתלמידי תיכון או כחניכי תנועות נוער. בסרט מתואר מסע שמעביר מורה להיסטוריה את תלמידיו, כדי לנסות להמחיש להם כיצד הגיע העם הגרמני למעשי רצח איומים. באמצעים פסיכולוגיים-סוציולוגיים הוא מצליח לגרום להם לנהות אחריו ולציית לו, ואפילו לגרום להם לפעול באלימות נגד אחרים. לונדין מתאר כיצד הפסיק בשנים האחרונות לחלוטין את הקרנת הסרט בכיתתו.

"כמורה צעיר הייתי מראה את 'הנחשול', אבל היום אני חשוב שזה שטויות", הוא מסביר. "בוודאי שמנהיג כריזמטי יכול להנהיג עם למציאות טוטליטרית או פשיסטית, אבל להגיע מזה לרצח נשים וילדים בשיטתיות ובלי שום סיבה זו קפיצה לוגית מוגזמת, זה לא דבר שאמור לקרות לבני אדם נורמליים. בואו ניכנס לפרופורציות, לא כל סכסוך לאומי הופך לנאציזם".

"הגרמנים רצחו עוד קבוצות אתניות ואנשים שהיו שונים מהם, וגם היו מעשי טבח לפניהם ואחריהם", ממשיך לונדין ומסביר את האופן שבו הוא מציג את השואה כמורה. "אבל השיטתיות וחוסר העילה של תקיפת העם היהודי - זה דבר שלא דומה לשום דבר אחר. השמידו עמים אחרים, שואת הארמנים הייתה הדבר הכי קרוב אלינו. אבל אפילו שם, זה התחיל ממקום של מרד לאומי, סכסוך צבאי-לאומי. יש כאן שנאה תאולוגית וחסרת כל הצדקה". הלקח מבחינתו צריך להיות מה שאמרה גולדה מאיר כשביקרה בדימונה: "שלא יהיה עוד אושוויץ. על כבוד האדם נלמד בהזדמנות אחרת".