החלק הכי מכביד היה לסחוב את התיקייה האדומה הענקית, זו שצררה בתוכה את כל האמצעים והמתודות שהכנו לשיעור.
קשה כבר לזכור מה היה מביך יותר: להידחס איתה לתוך מונית שירות צפופה, או פשוט לשאת אותה ברחוב לנגד עיניהם המשתאות של העוברים והשבים. אבל כל השאר באמת היה חוויה בלתי נשכחת, הזדמנות חד פעמית שלא פוגשים בתחנות חיים אחרות.
את השירות הלאומי שלי עשיתי לפני שנים רבות במרכז להעמקת הזהות היהודית 'אל-עמי' במעלות. זה היה עוד לפני שהומצאה המילה המאיימת הדתה ובכל זאת, בהוראת המנחים שלנו, את שיעורי היהדות בבתי הספר הממלכתיים ברחבי הגליל המערבי העברנו תוך שמירה על איזון עדין. המפגש עם המנהלים ואנשי הצוות, למעט מקרים בודדים, הוכיח לנו את מה שרבים במגזר הדתי עדיין לא הפנימו: בציבור החילוני והמסורתי הרבה פחות חוששים מהיהדות ממה שנדמה לנו. התקבלנו באהבה ובחום בחדרי המורים ובהפסקות, גם ביישובים מרוחקים כמו העיירה שלומי, מושב בצת, העיר נהריה ומעלות. לצערנו לא כל תלמידינו היו בני דת משה וישראל, אבל אלו שכן - נהנו מכל רגע, שיתפו פעולה והציפו אותנו במכתבי תודה מרגשים בסוף השנה. גם אם אף אחד מהם לא חזר בתשובה כתוצאה מהשיעורים שלנו, המכתבים שנכתבו בכתב היד הילדותי – כולל שגיאות הכתיב – לימדו אותנו שטיפת יהדות, שלא היו מכירים כנראה בדרך אחרת, זלגה לתודעתם.
בין אם זו תחושת הסיפוק מהתפקידים הייחודיים שמציע השירות הלאומי, שנוגעים בעולמות שלמים של בני אדם, ובין אם זו העמדה ההלכתית המקובלת בציונות הדתית שאוסרת גיוס לצה"ל – הנתונים אומרים את שלהם. בשירות הלאומי-אזרחי משרתים מדי שנה כ-18 אלף מתנדבים, כעשרת אלפים מתוכם הן בוגרות החינוך הדתי-לאומי. כך שגם מול נתונים סטטיסטיים מפוקפקים שמציג דובר צה"ל ביחס למספר הבנות הדתיות שמתגייסות מדי שנה, תוצאות האמת מוכיחות שהנהירה לשירות הלאומי היא עדיין המיינסטרים של בוגרות החינוך הדתי.
השבוע צוין שבוע ההוקרה למתנדבי השירות הלאומי-אזרחי. בתוך כלל המגזרים המשרתים בשירות הלאומי-אזרחי ניכר כמובן חלקן של הבנות הדתיות. כל בת שירות נוגעת בעולם מלא ושופכת עליו אור, בין אם מדובר בילד קטן שמתקשה בלימודים או בקשישה בודדה שזקוקה לחברה. כל שיחה עם בת שירות יכולה לגלות סיפור כזה, שרק לכאורה נראה קטן ויומיומי. כמו למשל ענבל גראשי, מתנדבת בבית החולים לילדים שניידר, שילד בן חמש שפגשה במסגרת עבודתה וחזר לבדיקה נוספת ביקש לקרוא לה. הילד, שבאותו זמן התגלה גידול בראשו, שיחק איתה בהנאה ואז הרים אליה את מבטו ואמר: "בחיים לא פגשתי מישהי כמוך".
בלי פקידות וגזבריות
"אם אני מוציא מפה את בנות השירות – כל המערך נופל", כך אמר ראש המערך האונקולוגי בבית החולים תל השומר לראש מינהלת השירות הלאומי-אזרחי, ראובן פינסקי. "הבנות האלה הופכות את העולם", מוסיף פינסקי נופך משלו, "אבל אנשים פשוט התרגלו לזה, לא מעריכים אותן. המדינה שוכחת לומר שהן מחזיקות את החוסן החברתי של ישראל. בכל מקום שיש צורך או מצוקה – תמצא בת שירות". כחלק מהצורך לחזק את תדמית מפעל השירות הלאומי ולהוקיר את המתנדבות על תרומתן, מתקיים מדי שנה שבוע ההוקרה למתנדבי השירות הלאומי-אזרחי, שהשנה צוין בשורה של אירועים.
פינסקי נכנס לתפקיד לפני כחצי שנה, ובימים אלו עובד על השלמת תוכנית אסטרטגית שתיתן מענה לכל הבעיות הדורשות טיפול במערך השירות הלאומי, כלפי פנים וכלפי חוץ. לבד משיפור תדמיתי הוא מבקש להוסיף על התפקידים הקלאסיים, כמו חינוך, רווחה, בריאות ועוד, גם תקנים אטרקטיביים ומשמעותיים במגוון תחומי עשייה בחברה ובמוסדות המדינה השונים. "אין יותר פקידות בלשכה של מנכ"לים ושרים שעושות קפה, אין בנות בתפקידי גזברות. בת שירות צריכה תפקיד משמעותי, כזה שישפיע באמת, ולא למלא תקן בכוח אדם זול", מצהיר פינסקי.
פינסקי לא יכול להציג נתונים מסודרים לגבי מילוי תקני השירות הלאומי לשנה הבאה - נושא מסקרן לנוכח מצוקת כוח האדם בשורה של תחומי השירות הלאומי בשנים שעברו. הוא כן יכול לספר שמצוקת הקומונריות בבני עקיבא הצטמצמה אחרי עבודה משמעותית שהשקיעה התנועה, ומאידך עדיין חסרות מתנדבות בתחומי החינוך והבריאות.
כלפי פנים, פינסקי מודע היטב לטענות ולמענות על קשיי הבנות, משלב תהליכי המיון לקראת השירות ועד לבעיות דיור וצורך בליווי נפשי תומך. בכל אלה הוא מתכוון לטפל. בלא מעט מוסדות כמו מד"א, בתי חולים ומשטרה, נמצאות הבנות בסביבת סיכון מול עובדים גברים או מול עובדים ערבים. סיפורים לא רצויים שהתפתחו בחממות הללו כבר פורסמו בעבר. כמענה לבעיה, פינסקי עובד גם על תוכנית רחבת היקף לבניית מערך בתחום המוגנות לבנות. בינתיים הוא אוכף משמעותית את ההוראה שהתקבלה כבר בתקופת ראש המינהלת הקודם, שר שלום גר'בי, כי בנות לא ישרתו במשמרות לילה בשום מסגרת. "אין משמרות לילה אלא באישור מיוחד ממני", הוא מדגיש, ומספר כי גם במקרים מבצעיים נאלצו האחראים על הבנות לפנות אליו במיוחד כדי לקבל את אישורו למשמרת לילה.
הידור כפול
המארגנים לא ציפו לכמות כזו של משתתפים. רבים מצאו לעצמם מקום רק בעמידה, ומבחוץ הוסיפו לכל אורך הערב עוד ועוד כיסאות שנדחקו לתוך מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. 600 איש, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, התכנסו ביום שלישי שעבר כדי לכבד את זכרו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, במלאות חמישים שנה לפטירתו. התאריך המדויק הוא אומנם ט' בניסן, אך דומה שדמותו של ר' אריה לוין מושכת אליה רבים גם מעבר לגבולות של זמן ומקום, אפילו בקרב אלו שלא גדלו על ספרו המיתולוגי של שמחה רז 'איש צדיק היה'.
אחד המשתתפים המסקרנים בערב, שאורגן בהשתתפות מרכז מורשת בגין, היה הסופר חיים באר, יליד ירושלים שהכיר את ר' אריה אישית. הסיפור שבו שיתף את הקהל סופר על ידו כנראה לא אחת, אולם התרגשותו הניכרת לא התמוססה גם כשסיפר אותו בפעם המי יודע כמה.
המעשה אירע לפני חג הסוכות. ר' אריה לוין הגיע לחנות של אדם בשם רובינשטיין, חנות שבשאר ימות השנה מכרה ספרים, אולם לקראת חג הסוכות הסבה את עצמה גם למכירת אתרוגים. ר' אריה נכנס ושאל את המוכר ביידיש: "מה עם האתרוג שלי?". רובינשטיין הוציא לו אתרוג נאה, ור' אריה בחן אותו קצרות וקבע: "פשש, דוס איז מיין אתרוג" (זה האתרוג שלי), שילם, טמן אותו בכיסו ויצא במהירות.
חיים באר הצעיר ליווה את ר' אריה בצאתו, ופנה אליו בתמיהה: "כל הרבנים האחרים מסתכלים ובודקים את האתרוג זמן רב, כדי לבדוק עד כמה הוא יפה ומהודר. אתה הסתכלת עליו רגע אחד ומיד יצאת!"
השיב לו ר' אריה: "תשמע, על שני עניינים בתורה כתוב הידור: 'והדרת פני זקן', ו'פרי עץ הדר'. בכיס אחד של הקפוטה שלי יש פרי עץ הדר, אבל בכיס השני יש שיניים של זקן שיושב בבית אבות. אם אני אלך מספיק מהר, עוד אספיק להביא לו את השיניים התותבות לפני ארוחת הערב, כדי שיוכל לאכול כמו בן אדם, ואז אקיים גם 'והדרת פני זקן'".
באר המשיך וסיפר על נעליו הבלות של ר' אריה, שזכו להגיע למצבן המרופט בשל מנהגו לעשות הכול במו רגליו, בצעדות ארוכות ממקום למקום כדי לסייע לכל נצרך. נעים להיזכר בימים שבהם עשיית חסד לא הייתה מנת חלקן של עמותות גדולות ומיוחצנות, אלא מפעל חיים של איש צדיק אחד עם זוג נעליים מרופטות שהיה מעצמה של חסד.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com