עזרה מלמעלה

התפנית שקיבלו חייו של נדב פלמ"ח החלה בערב חורפי אחד של שנת תשס"א. פלמ"ח היה אז קצין בחופשה מהצבא, ובעודו צופה בסרט בסלון בית הוריו בשדה בוקר, התדפקו על הדלת שתי עובדות סוציאליות מבית הספר של אחותו הגר, שהייתה באותה עת בטיול.

כשפתח, בישרו לו השתיים בפנים קודרות שהיא נעדרת זה כמה שעות, ולא ידוע מה עלה בגורלה. "זה בטח לא רציני", ניסה פלמ"ח לדחות אותן, "זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את המסלול הזה. ייתכן שהיא התעכבה בדרך או נתקלה במכשול". אך האורחות מיהרו להעמיד אותו על טעותו: "זה יותר רציני מזה".

לליבו של פלמ"ח החל להתגנב חשש. הוא עלה מיד על אופניו ודהר לחמ"ל יחידת החילוץ ביישובו, באחת הנסיעות הקשות שביצע בחייו. "הייתה לי הרגשה רעה", הוא משחזר את נסיעת הבלהות ההיא. "קיוויתי שאולי היא רק נפלה ונפצעה או שברה את היד, הלב סירב להאמין". פלמ"ח הכיר את רוב חברי המערך, שהוקם בידי אביו, ועל אף שהללו ניסו למנוע את כניסתו למקום הוא התעקש והדף אותם בכוח. ממכשירי הקשר בקעו רעשי הפרופלור של מסוק החילוץ שחיפש אחר עקבותיה של הגר, ומבטיהם של המתנדבים במקום בישרו רעות. ככל שנקפו השעות והמידע הצטבר, התברר שהיא החליקה ונפלה מגובה רב. יחידת החילוץ התקשתה באיתורה, אך לבסוף היא נמצאה בתחתית המצוק ללא רוח חיים.

כאשר הוא נשאל על אחותו, משתנה מעט צבע פניו ודיבורו הופך מדוד יותר. "כמה שעות קודם לכן הגר סיימה מבחן במתמטיקה ויצאה עם חברה שלה לנקות את הראש. הן טיילו להר שנקרא חוד עקב, וחצי שעה לפני שהחשיך החליטו לקצר את המסלול בדרך שלא הייתה מוכרת להן – דרך תלולה שלא הייתה מסומנת בבירור. הגר ירדה בנתיב הימני עם הפנים לכיוון הצוק, טעות קשה מאחר שהאחיזה כך פחות טובה, נקלעה למבוי סתום ומיד ניסתה לחזור. היא מעדה, נפלה ונהרגה במקום. זה היה 70 מטר של נפילה חופשית, לא היה לה סיכוי", הוא אומר בכאב.

"זה היה אירוע מטלטל", משתף פלמ"ח בגילוי לב. "זה בעצם עוצר את החיים. יש אנשים שעוצרים ולא ממשיכים אף פעם, אבל אצלנו במשפחה כבר בסוף השבעה כל אחד אמר מה הוא עושה ומאיפה הוא ממשיך והציע הצעות איך להנציח את זכרה. אבא שלי אמר שיעשה ריצת ניווט לזכרה, אחד אמר שיכתוב חמשירים. אני אמרתי שאהיה מחלץ מטיילים, שאולי אם יהיה מקרה דומה אני אוכל לשנות את זה. במקרה של אחותי זה לא היה עוזר כי היא נהרגה במקום, אבל באופן כללי כשאני מציל מישהו זה בהחלט סוגר לי מעגל".

את סגירת המעגל שלו חווה כעבור 15 שנה, כשנשלח לעבוד באנגולה עם מסוקי חילוץ והצלה. "כשהגעתי לשם וראיתי את מסוקי האנפה, ידעתי שהם היו בעבר של חיל האוויר הישראלי", הוא מספר. "פתחתי את הספרים כדי לראות את ההיסטוריה שמאחוריהם, לכל מסוק יש מספר זנב". התברר שאחד המסוקים היה המסוק שסייע בחילוץ של אחותו. "המסוק נמכר מחיל האוויר לספרד ובהמשך למדינה באפריקה. ב-2015, בפעולת חילוץ של מטיילים, הגעתי לאנגולה ושם טסתי על אותו מסוק. הלב דפק, הרגשתי שיש כאן גילוי מוחשי של השגחה עליונה".

ללמוד לטוס לבד

מאחורי פלמ"ח (39), תושב ניצנה שעל גבול מצרים, ניצבות עשרים שנות עשייה אינטנסיבית בפעולות חילוץ והצלה, אבל נראה שאין ביכולתו לעצור. הניצוץ בעיניו מספר על חיים הרפתקניים שנותבו להצלת חיים ברחבי העולם. את חותמו בתחום החילוץ הטביע בפיתוח שיטה חדשנית לחילוץ בעזרת מצנח ממונע.

פלמ"ח נולד למשפחה שומרת מסורת וגדל בשדה בוקר. אביו, דוד סלוק, היה מנהל מחוז דרום בחברה להגנת הטבע, ואמו מרים ניהלה את מוזיאון בן גוריון. הוא היה הבכור מבין שני ילדים, ואחותו הגר כאמור נהרגה בנעוריה. אביו, שהיה ציוני בכל רמ"ח איבריו, שירת בצבא בתפקיד מ"פ בצנחנים ושינה את שם המשפחה לפלמ"ח עקב התרשמותו הרבה מפלמח זאבי, בנו של רחבעם זאבי, שהיה מפקדו בצבא. נדב שירת כקצין ביחידה מובחרת, אך בעקבות מותה של אחותו הוריו ביקשו שלא ימשיך במסלול קרבי. הוא הועבר לבה"ד 1 לתפקיד הדרכה, "שם אמרו לי שהדרך היחידה שלי לעבור לקרבי היא להתנדב ליחידה מיוחדת", שאליה הוא שובץ ובה הוא משרת עד היום. עם שחרורו מהצבא עבד בהייטק בחברת אלביט מערכות. בהכשרתו הוא בעל תואר ראשון בגיאוגרפיה וגיאולוגיה. היום הוא סוגר כאמור עשרים שנה בעיסוקו כמחלץ, ובמקביל משמש יועץ אסטרטגי לכמה חברות.

כבר כילד בשדה בוקר גילה חיבור לטבע. "היינו ילדי טבע, כל היום בחוץ, רחוק מהדור של היום שנמצא בפלאפונים ובמחשבים. רוב הזמן חקרנו וחיפשנו מקומות – אתה מוצא מערה וחוקר אותה, יש שיטפון - אז יש הרבה בוץ בנחל והולכים לשחות בבוץ".

הוא למד בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי שדה בוקר. "כתלמיד ידעתי לשרוד בתוך המחויבות של מערכת החינוך, אבל לא הצלחתי באמת להיות שם". המורים עשו כל שביכולתם כדי ללמדו, אבל המסגרת שעממה אותו והוא ברח מבית הספר לעיתים קרובות. "הנפש שלי הייתה רעבה וסקרנית, הייתי מבלה הרבה זמן איכות בטבע".

כבר בגיל חמש הוא נקשר לעולם החילוץ, באירוע שהיה לחלק מאישיותו: "אבא שלי התחיל בהקמת יחידות החילוץ, שהיום כבר תפסו נפח ועושות עבודה מעולה. אז הן היו בחיתולים והתבססו בעיקר על חבורה של מתנדבים. עוד לא היה ציוד ולא קו מנחה. יום אחד ראיתי הרבה המולה בבית, ושאלתי מה קורה. אבא שלי סיפר לי שיש קבוצת של מטיילים שנתקעה במעיין עין מעריף ליד שדה בוקר, והם על סף היפותרמיה. צריך להעביר אותם דרך כמה בריכות מים, ובמצב כזה זה סיכון חיים גדול. אני בתור ילד בן חמש אמרתי לאבא שלי: 'מה הבעיה, קח את סירת הגומי שלי ותעביר אותם בבריכות בלי להכניס אותם למים'. וכך היה. מאז כבר אמרתי לעצמי שיום אחד אגדל ואהיה מחלץ מטיילים. כנראה שכל הנתיבים בחיים שלי התנקזו לשם".

הפעם הראשונה שגמלה בליבו ההחלטה להיכנס לתחום באופן מעשי הייתה כאשר חברתו נתקעה בנפאל. הוא קיבל ממנה הודעת סמס שהכיש אותה נחש ולאחר מכן נותקה ההתקשרות איתה. מאחר שחברתו הייתה בטרק במקום נידח בלי אפשרות הגעה מלבד מוסקת, עלה בראשו הרעיון להגיע אליה בעזרת מצנח רחיפה עם מנוע. "בסוף זה לא יצא לפועל מאחר שבינתיים היא פונתה במסוק לבית חולים, אבל כך נולד הרעיון", משחזר פלמ"ח.

הטריגר הבא שהוביל להגשמת החזון שלו היה בעת רעידת אדמה שאירעה בנפאל בשנת 2015. המטייל אור אסרף וקבוצת מטיילים נוספים הוכרזו נעדרים, ומכריו של פלמ"ח שעסקו אז בחילוץ פנו אליו בשאלה האם יש לו רעיון כיצד לסייע. מכיוון שהמסוקים הולאמו אז על ידי המדינה, לא הייתה שום דרך לסריקה אווירית. "נזכרתי באותו רעיון מטורף שעלה לי בזמנו עם המצנח הממונע", הוא מספר. למקרה הזה הרעיון לא היה רלוונטי עקב לוח הזמנים הקצר, ולאחר כמה ימים נמצא אסרף ללא רוח חיים, אבל מבחינת פלמ"ח הייתה זו יריית הפתיחה להתחיל לפעול. "קניתי מצנח באינטרנט בלי להתייעץ יותר מדי. זה היה נראה לי כלי יעיל, וראיתי שזה תחום שלא צריך רישיון. פשוט לימדתי את עצמי לטוס עליו לבד".

בניגוד למצנחי הרחיפה הרגילים, מצנחי רחיפה ממונעים (ממ"ר) מעניקים חוויה עוצמתית יותר בזכות החופש לטוס בכל מקום וללא תלות בתרמיקות - אוויר חם שעולה מן הקרקע. מנוע שנמצא על גבו של הטייס מאפשר המראה מכל נקודה כמעט. הטייס יושב על המושב, נקשר ברתמה והמנוע מעלה אותו כלפי מעלה לתוך חוויה עוצרת נשימה.

גם פלמ"ח לא שוכח את הטיסה הראשונה שלו: "תמיד חלמתי לטוס ולטייל בחו"ל, אבל לראות את הדברים מלמעלה, לא מלמטה כמו כולם. למדתי לטוס על הכלי בעזרת סרטונים ביוטיוב, ומאותו רגע התחלתי להתאמן עליו ולטוס איתו במקומות שונים בעולם כמו איסלנד, הוואי וגוואטמלה. את הטיסה הראשונה שלי חוויתי באיסלנד, עדיין בלי המנוע. עליתי על הר געש, הנפתי את המצנח מעל הראש, קפצתי ופשוט עפתי כציפור. אדרנלין מטורף. אתה רואה מפל מדהים מתחת לרגליים עם קשת בכל הצבעים. אתה מרחף מלמעלה, מתנתק, רואה את הנוף, הופך לציפור ששולטת בכנף בצורה מושלמת. מנווט שמאלה, ימינה, למעלה, למטה, ומרגיש ששום דבר לא יכול לקרות לך. הרגשתי כמו האחים רייט – לא עברתי שום הדרכה, חוויתי את זה על בשרי. בהמשך גם התחלתי לטוס בלילה עם מכשור מיוחד, אני לא מכיר אף אחד שעשה את זה בעולם. זה האתגר שלי - לנסות דברים בפעם הראשונה", הוא מסכם בחיוך שובב, "היום כל דקה פנויה שלי מוקדשת לאקסטרים הזה".

מסתערבים בלב אתיופיה

כלי הטיס החל לשמש את פלמ"ח ככלי תחבורה לכל דבר ועניין – החל מטיסות לביקור בני משפחה ועד לטיולי סופ"ש במדבר עם החברים. אבל הוא חתר למימוש הרעיון לייעד את הכלי גם לחילוץ והצלה ולא רק לפנאי. "ברגע שהרגשתי מספיק בשל, באתי לחברות הביטוח ואמרתי להן: 'יש לי רעיון לפעם הבאה שאין לכם מסוקים'. אחד אמר שזה רעיון משוגע מדי, השני אמר 'רעיון טוב, אבל יותר מדי ביורוקרטיה', ורק בחברת הביטוח הראל אמרו לי 'יאללה, בוא תצטרף אלינו לצוות'".

הם סיכמו על תוכנית אימונים והתנסות בארץ למשך שנה, עד שאפשר יהיה להשתמש בכלי החדש לחילוץ, אך כפי שמעיד פלמ"ח, חלומות לחוד ומציאות לחוד. "אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון: 'תשמע, יש לנו אירוע בגיאורגיה של בחור, קצין משוחרר, שנעדר. אנחנו צריכים שתצא תוך שש שעות'". וכך הוא יצא בלי כל אימון למשימת החילוץ הראשונה שלו עם הכלי החדש. הוא לקח עמו אמצעי ראיית לילה שמשמש לפעילות מבצעית, ונעזר במהנדסים להתקנת מצלמה תרמית לראיית לילה על הכלי. "הגענו לטיביליסי ובשדה התעופה חיכה לנו מסוק גדול שלקח אותנו לשטח, שם ישבו גם האח ובן הדוד של הבחור שנעדר, מה שמוסיף הרבה קשיים מנטליים". הם הגיעו לקראת ערב, כשכבר התחיל להחשיך. ההרים מסביב נראו הרבה יותר מאיימים בלילה, ופלמ"ח התבקש כבר לעלות עם המצנח לאוויר.

"התעוררה דילמה קשה אם לעלות לאוויר ולסכן את עצמך בחושך, בלי אימונים, כאשר הכול חדש ובלי אמצעי קשר מתאימים, אל מול הידיעה שאולי אני תקוותו האחרונה של הנעדר. בסוף לא המראתי כי הרגשתי שזה סיכון גדול מדי לעומת היכולת שלי לעזור". למחרת הם יצאו לדרך עם אור ראשון, אך למרבה הצער האירוע נגמר בצורה טרגית. המטייל אותר בתוך נקיק כשגופתו מכוסה בבוץ. פלמ"ח, שחמש שנים קודם לכן שכל את אחותו בנסיבות דומות, נאלץ לספר את החדשות לבני המשפחה: "זה היה המקרה הראשון ואני זוכר אותו הכי חזק, כי היה בו פער גדול בין הרצון להצליח ובין אי המוכנות. מצד אחד הצורך להיות עם בני המשפחה ולשמור על הביטחון שלך, ומצד שני הרצון הגדול לעזור לבני המשפחה".

פלמ"ח מספר כי משימות החילוץ שבהן נעזרים במצנח רחיפה מתבצעות בעיקר בחו"ל, שם הבעיה העיקרית היא איתור הנעדר. לעיתים קרובות מטיילים הולכים לאיבוד בג'ונגל, נופלים מקיאק, מסירת רפטינג או מצוק, והמחלצים לא יודעים היכן אבדו עקבותיהם. המצנח משמש בעיקר לסריקה ומסייע בקושי העיקרי – לאתר את המטיילים. הוא מאפשר לעלות לגובה ולסרוק נקודות חשודות בתוך שטח גדול עד למציאת הנעדרים, ובהמשך מאפשר גם לנחות לידם ולהגיש טיפול ראשוני עד שיגיע המסוק או צוות קרקעי. פלמ"ח מעיד כי הכלי מסוגל להישאר באוויר חמש שעות, אבל בדרך כלל אחרי שעה וחצי ללא התקדמות הטייס נוחת, עובר מחדש על המפות ועל השטחים שנסרקו, על צילומי הווידאו וכל מידע חדש, מנתח את הנתונים ועולה לטיסה נוספת, ממוקדת יותר.

באחת הפעמים הוא נקלע למבצע חילוץ הרואי מערבית לאדיס אבבה, כשברקע התנהלו קרבות. שתי ישראליות טיילו באתיופיה באותם ימים מתוחים, ופעולת החילוץ אורגנה בסיוע משרד החוץ ובתיאום עם גורמי ממשל באתיופיה. המצב באזור החילוץ הפך מסוכן יותר ויותר בשל פרעות ומחסומים בדרכים, והגביר את הסיכון שנשקף לשתי הישראליות. "הבעיה הייתה שהמסוק היחיד בכל המדינה הושכר למשימה הזויה של ציד אריות בידי אמריקאים עשירים שבאו להשתעשע, ואחרי שכבר התפנה הוא התקלקל ולא הצליחו לתקן אותו. לבסוף נכנסנו לרכב מוסווה, שני אנשים לבנים מקופלים בתוכו, מחשש שנמשוך את תשומת ליבם של הפורעים. כדי למנוע כל מגע עם הקבוצות הנאבקות באזור קיבלנו נהג מקומי. נכנסנו לזירה כמו מסתערבים – רכבים בערו באש תוך שעשן רב היתמר מהם, תושבים השליכו אבנים על רכבים ונגרמו להם נזקים משמעותיים, אולם למרבה המזל אצלנו איש מהנוסעים לא נפגע. מיהרנו להכניס את המטיילות לרכב והסתלקנו מהמקום".

מצנח נגד הטרור

כמחלץ נדרש פלמ"ח להתנהל בתנאי לחץ, בחוסר ודאות ותוך סכנת חיים ממשית. "למתבונן מבחוץ זה באמת נראה מסוכן, אבל למי שעושה את זה ונמצא בתוך העניין, זה חלק משגרת החיים", הוא מסביר את ההתמודדות. "אתה לא חושב יותר מדי על הסכנה. לפעמים יש לך דילמה אם פתאום אתה מתבקש לעשות משהו מחוץ למעטפת, כמו לטוס בלילה, ועולה הקונפליקט אם חילוץ בן אדם אחר מצדיק את סיכון החיים שלך יותר ממה שציפית. אבל אם כבר לקחת סיכונים, עדיף לקחת אותם בשביל הצלת חיים שזה ערך מקודש, ולא להסתכן סתם בכביש או בשטות אחרת".

בהקשר הזה יש לו גם מה לומר למטיילים בתקופת הקיץ. "קודם כול, יש לכם את הכלי הכי חשוב שזה השכל, וצריך להפעיל את השכל. אתם הולכים לטייל במדבר, תלמדו את המסלול ואת הקשיים הצפויים. בדקו לפני היציאה אם לא מדובר במזג אוויר קיצוני, אל תיקחו מסלול ארוך מדי עד שתצברו ניסיון ותמיד עדיף ללכת בקבוצה. במנטליות הישראלית אנחנו נוטים לביטחון אישי מוגזם עם תחושת 'יהיה בסדר'. צריך להצטייד כמו שצריך, בלי הנחות. אבזור נכון בהרבה מקומות זה הבדל בין חיים למוות. והדבר האחרון הוא שאם אתם נכנסים לסיטואציה שאיבדתם את הדרך ואתם לא בטוחים אם אתם יכולים להמשיך, אסור להיות פזיזים. עצרו, קחו אוויר ותחשבו. הסתבכתם? אל תהססו להזעיק עזרה. כך תמנעו אסון גדול".

במרוצת הזמן הבין פלמ"ח שלכלי הטיס יש פוטנציאל לשימושים רבים נוספים. באחד מטיוליו באפריקה הוא הגיע לפארק לאומי, שם רקם קשרים עם הפקחים שנלחמים על הגנת חיות הבר מפני ציד בלתי חוקי. צעדיהם של הפקחים נגד הציידים היו מוגבלים, משום שעמדו לרשותם רק טנדרים לסריקת מרחבי ענק. פלמ"ח העלה את הרעיון שישים קץ לתופעה: פרויקט מצנחי רחיפה ממונעים הכולל רכש, הדרכה וסיוע, כך שכל פקח יקבל שטח משלו ויוכל לכסות אותו במהירות גדולה גם בלילה. כעת נמצא הנושא במשא ומתן מול כמה מדינות, ולדברי פלמ"ח יש עניין רב בכלי.

בהמשך לכך, הוא מעיד, גם יחידות מובחרות בעולם החלו להביע עניין בכלי. "הכלי הזה מאפשר לחייל הבודד לעשות טיסה ארוכת טווח, נניח של 200 קילומטר, בלי להתגלות. בניגוד להליקופטר שמרעיש בזמן נחיתה, עם הכלי הזה אפשר לצנוח במנוע כבוי ובשקט מוחלט". הרעיון הגיע מליל הגלשונים שהתרחש בשנת 1984, אז עברו שני מחבלים על גלשוני אוויר מלבנון לישראל. אחד המחבלים נחת בטעות צפונית לכפר היובל ונהרג על ידי כוחות צה"ל, אך המחבל השני הצליח לחדור לישראל ונחת בשדה קוצים ממזרח לקריית שמונה. האירוע הטרגי נגמר בנפילתם של שישה חיילים. "על בסיס אותה פעולה, לארגוני המחבלים יש שאיפה לעשות את זה עם מצנח רחיפה ממונע. הם יכולים להתנייד עם זה בחופשיות ולבצע את זממם, ולכן גם למדינת ישראל יש עניין בכלי על מנת לפתח דרכי התמודדות", מסביר פלמ"ח.

מגוב האריות לאליפות העולם

לפני כמה חודשים הוא השתתף במרוץ האווירי הקשה ביותר בעולם, ועשה היסטוריה בהיותו הישראלי הראשון שנטל חלק בתחרות. הוא סיים במקום הראשון והפך לאלוף העולם בתחום. מרוץ 'איקרוס טרופי' עובר דרך ארבע מדינות וכולל שלושה מעברי גבול, מדרום אפריקה ועד מפלי ויקטוריה, טיסה של כ-2,000 קילומטרים עם מצנח רחיפה בלי שום תמיכה, כולל כל הציוד הדרוש – אוהל, שק שינה, אוכל וכלים לתיקון.

"הגעתי למרוץ הזה דרך קישור שחבר שלח לי", מספר פלמ"ח. "היה נראה לו שזה יתאים לי בגלל שאני אוהב לקחת את הכלי הזה לעיסוקים מיוחדים". המרוץ מתקיים בכל שנה ביבשת אחרת, ופלמ"ח מספר כי הוא מאתגר לא רק פיזית אלא גם מנטלית: "אתה לבד בטבע, ועוד ביבשת אפריקה. יש שם חיות טרף, שזה אחד הקשיים שיושבים לך בראש, אחד הפחדים הכי גדולים. אתה טס עם כלי שלא בנוי לטוס 2,000 קילומטר, ובממוצע כל 50 שעות טיסה נכבה המנוע מאיזושהי סיבה. אתה טס מעל סוואנות שאם אתה נוחת בהן – או שאתה נתלה על עץ, או שאין דרכי גישה לחילוץ. אני צריך לדאוג לכול: לתכנן איפה לנחות, איפה לאכול או לתדלק ואיפה לישון. אתה נוחת באמצע הסוואנה, מקים את האוהל ובלילה שומע את האריות והנמרים שואגים מסביבך. הכול לבד, בלי כל תמיכה. זה מפחיד ואין מי שיבוא לחלץ אותך במקרה של צרה".

פלמ"ח הגיע למרוץ עם ניסיון מועט בתחום והתחרה ב-34 משתתפים נוספים, שחלקם היו מנוסים בהרבה – בהם גם שני אלופי עולם. "לא באתי עם ציפיות, בעיקר באתי בשביל האתגר", הוא מספר. הזמן המוקצב להשלמת המסלול הוא שבועיים, ובמהלכם הוא אכן חווה לא מעט אתגרים: "כבה לי המנוע ממש בתחילת המרוץ, אחרי 150 קילומטר. נחתי על עץ, כי לא היה מקום אחר. חשבתי שנגמר המרוץ, אבל למזלי ילד מקומי בן שמונה עזר לי להוריד את המצנח: הוא פשוט טיפס על העץ כמו קוף והוריד אותו. תיקנתי את התקלה, ואבא שלו בא ועזר לי לקחת את המצנח למקום שאפשר להמריא ממנו. הייתי נוחת שם כל יום בכפרים שבחיים לא ראו בן אדם לבן, פתאום כל הילדים יצאו והקיפו אותי כמו כוכב טלוויזיה. מאה אנשים רוצים להתקרב אליך, לגעת בך ולעשות איתך סלפי. פעם אחת נחתי בחווה באמצע הג'ונגל, ובאו אליי שני בושמנים – קבוצה של שבטים אפריקאים עם חץ וקשת, שלא ראו בחיים אדם לבן, נגעו בי כאילו הם לא מבינים מה זה. הם לא דיברו שום מילה באנגלית, הכול בשפת הסימנים. ביקשתי מהם דלק, הם חשבו שאני רוצה חלב עיזים".

האירוע המכונן של התחרות מבחינתו קרה כ-10 קילומטר לפני הסוף: "אני טס באווירת אופוריה כשאני רואה את קו הסיום כבר, ופתאום שקט – המנוע נכבה. ניסיתי להניע מחדש, אבל זה לא עבד. אז הבנתי שאני יורד למטה. זה היה מעל הזמבזי פארק. בתדריך הבטיחות לפני התחרות הזהירו אותנו מראש שיש שם ריכוז מאוד גבוה של חיות טרף מסוכנות – אריות, נמרים והיפופוטמים. גלשתי בלי מנוע לכיוון הקרקע, ושם אני רואה מאתיים מטר ממני להקת אריות. בתדרוך לפני התחרות אמרו לנו שאם נתקלים באריות, הדבר הטוב ביותר הוא להפעיל את המנוע לכיוונם, זה מרעיש ולכן הם יברחו. אלא שעכשיו, ברגע האמת, המנוע היה תקול.

"למזלי הייתה זו שעת צהריים, האריות כנראה כבר טרפו איזו זברה ואני לא עניינתי אותם יותר מדי. שלחתי אות מצוקה במכשיר הלווייני. את הדלק שהיה לי במיכל שפכתי על שיח והדלקתי מדורה גדולה כדי להפחיד אותם, אם הם יחליטו להתעניין בקינוח לארוחת הצהריים. אבל הם המשיכו בשלהם ופשוט ישנו. הסתכלתי במפה וראיתי שאני נמצא רק עשרה קילומטרים מקו הסיום, אז החלטתי פשוט לרוץ את זה. על המנוע הרכבתי גלגלים, וזה אפשר לי לרוץ עם כל הציוד ששקל כשמונים קילו. לא ידעתי שגם לשאר המתחרים היו תקלות, ובקו הסיום בעצם גיליתי שסיימתי במקום הראשון. את התחרות התחילו שלושים וארבעה אנשים וסיימו אותה רק ארבעה". בסיום התחרות זכה פלמ"ח, כאמור, בתואר אלוף העולם בתחום.

מה החלום שלך? אני שואל אותו לסיום. "את רוב החלומות שלי כבר הגשמתי, אבל תמיד יש עוד אחד", משיב פלמ"ח. "אני חובב טבע מושבע, בעיקר מסקרנות לחקור את העולם, והייתי שמח לחקור כוכבים אחרים. אולי במשלחת המאוישת הראשונה למאדים – אני מתנדב אם יש מקום".

yossefb770@gmail.com