אחרי תשעים שנה

תשעים שנה לאחר מאורעות תרפ"ט, ועשרים וחמש שנה לאחר שננטש, חוזר השוק הסיטונאי בחברון לכותרות.

חוות דעת משפטית חדשה שהוגשה לפני תשעה חודשים, מאפשרת לבנות במקומו רבי־קומות ולהפשיר את היישוב מקיפאונו, אך היא מחכה על שולחן ראש הממשלה לאישור. אז מה באמת היה שם? ומה יהיה עכשיו? כל התשובות נמצאות כאן.

בשנת 1925 הגיע לחברון הרב נח אימרמן, יחד עם ישיבת 'כנסת ישראל' – סלובודקה. הוא השאיר בריגה, בירת לטביה, את אשתו וילדיו, והם תכננו להצטרף אליו לאחר שיתבסס ויצליח להתפרנס.

הרב נח פתח מאפייה בחברון, המאפייה היחידה בעיר שמכרה לחם של יהודים. מצבו הכלכלי השתפר, ובחודש אדר 1927 הגיעו אשתו וילדיו לארץ. ילדי המשפחה למדו במוסדות החרדיים בעיר, והמשפחה הייתה בקשרים טובים עם ערביי חברון.

הרב נח היה אופה את הלחם בשעות הלילה, ובמשך היום היה מנצל כל דקה פנויה ללימוד תורה. גם ביום שישי י"ז באב תרפ"ט, 23 באוגוסט 1929, הוא נהג כמנהגו. מעט מתח, אולי קצת יותר מהרגיל, אך מעבר לכך לא הורגש שום שינוי.

לחברון התחילו להגיע שמועות על טבח המוני שהערבים מתכננים לבצע ביהודים. האווירה התחממה, אך לא כל היהודים הסכימו להאמין לשמועות. אליעזר דן סלונים למשל, היה ראש הקהל בחברון, והיו לו ידידים ערבים רבים. הוא דיבר איתם, והם הרגיעו אותו שדבר לא עתיד להתרחש. סלונים היה בטוח ורגוע. הוא הזמין לאותה שבת את חמיו וחמותו, ואף הודיע כי מי שחושש מוזמן ללון בביתו.

באותו יום שישי נרצח אחד מתלמידי הישיבה, שמואל הלוי רוזנהולץ. לאחר ההלוויה נכנסה השבת, ויהודי העיר הלכו לישון בחשש. הם לא ידעו מה יביא עליהם המחר.

****

י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929. שבת.

מכוניות עמוסות בערבים נוהרות מירושלים לחברון. השמועה מתפשטת כאש בשדה קוצים: "יהודים רוצחים את המוסלמים בירושלים! דמנו נשפך!" אין זו האמת, אך האווירה הולכת ומתחממת. הערבים חמושים במקלות, בחרבות ובסכינים. השוטרים הבריטיים בעיר רואים את הנעשה ושותקים, מה שמוביל את הפורעים לפשוט בצעקות "אל דעולא מענא!", הממשלה (הבריטית) איתנו, על בתי היהודים.

הרב נח אימרמן ומשפחתו ישנו יחד עם השכנים בקומה התחתונה של בית המגורים, בדירתם של בני הזוג אונגר. הם חשבו שאם ייכנסו הפורעים הערבים הם יעשו זאת מהדלת הראשית, והתאמצו בכל כוחם לחסום אותה. ואולם, הפורעים הצליחו לנסר חלון צדדי בחדר. בני הזוג אונגר נרצחו מיד. "בינתיים הם הצליחו לפרוץ גם את הדלת האחורית", מספרת רבקה נריה, נכדתו של הרב נח אימרמן, "הם תקפו את סבי והיכו אותו בחפץ כבד בראשו. לאחר שנפל הם השכיבו אותו ליד פתיליית הבישול והכובע שלו נשרף". בהזדמנות זו היא מבקשת לתקן את העוול שנעשה לסבהּ, "לאחרונה פורסם שדחפו אותו לתוך התנור במאפייה, וזה פשוט לא נכון! המאפייה לא הייתה בתוך הבית, ובשבת הוא היה בבית ולא בעבודה".

לאחר שיצאו הרוצחים יצאה אשת הרב נח, שהיא סבתהּ של רבקה, מן המחבוא שבו הייתה, יחד עם בִתה בת התשע. הן רצו לעזור לפצועים, ולסב שעדיין גסס, אך הפורעים הערבים שבו לבית. "סבתא נעמדה ליד הדלת, ודחפה את אימי לרווח שבין הדלת לקיר. הפורעים התקרבו והתחילו לפגוע בסבתא – הם חתכו את אצבעותיה ופצעו אותה קשה. כך הם גילו גם את אמא, וניסו לעקור את עינה". אז הגיע המופתי של חברון וניסה להרגיע את הרוחות. הוא הביא לילדים משהו מתוק וקרא לפנות את הפצועים לבית הדסה, ובאותה שעה בזז את כל הרכוש שנמצא בביתם. סבתה של רבקה נותרה אלמנה בגיל 27, עם ארבעה יתומים קטנים.

אליעזר דן סלונים נרצח בביתו. איתו נרצחו גם רעייתו, בנו, חמיו, חמותו, ורבים אחרים ששהו במקום. ציפי שליסל, תושבת היישוב היהודי בחברון, תיארה זאת בספרה 'חברון שוברת שתיקה' (בהוצאת 'דברי שיר'): "מבית אליעזר דן סלונים, שהיה רחוב אחד מתחת לביתה של דודה לאה, נשמעו צעקות וצרחות איומות. דודה לאה מספרת ששמעה את צעקותיו של הילד אהרון סלונים הי"ד קורא בשמות הערבים שפרצו לביתם. 'אבא, החברים שלך באים להרוג אותנו!' זעק בנו של אליעזר דן. דודה לאה זכרה היטב את הזעקות קורעות הלב של הילד, שנרצח לבסוף בידי הפורעים". היהודים ותלמידי הישיבה שהתכנסו בביתו, וחשבו שבדברי נועם והרגעה תבוא הישועה, עונו, נפגעו, נפצעו ואף נרצחו.

כמה מן התושבים היהודים בעיר הצליחו להינצל בעזרת שוחד, כמו שסיפרה אסתר לופֵּס, בתו של חכם דוד לניאדו: "איש עשיר מהקהילה היהודית שילם כלי מלא זהב לערבים, כדי שיצילו כמה יהודים. בזכות זה ניצלו אבי, אימי ושני אחיי הגדולים. העבירו אותם לבית הדסה, ושם הם הסתתרו עד סוף הפרעות".

רק שעות מאוחר יותר הצליח מפקד משטרת חברון הבריטי להשליט סדר בעניינים. לאחר שראה לנגד עיניו מקרי התעללות ורצח ובחר שלא להגיב, הוא נכנס לתוך ההמון, ירה לעבר הפורעים ואף הרג כמה מהם. רק זה מה שהבריח את ההמון המוּסת.

****

67 יהודים נרצחו בחברון באותה שבת, כשליש מהם היו תלמידי ישיבת 'כנסת ישראל' – סלובודקה בחברון. שנים עשר מן ההרוגים היו נשים, שלושה מהם היו בני פחות מחמש. הם נרצחו בעינויים קשים, נשרפו או נדקרו. גופות בותרו, נשים עונו ונאנסו. חנויות ובתי כנסת נבזזו והועלו באש.

הקורבנות נקברו בקבר אחים, בארבע שורות ארוכות, בבית העלמין היהודי העתיק בחברון.

שבר עמנו גדול כים. החורבן בישיבה נורא, נרצחו עשרים ושנים גדולי ישראל ונפצעו שש-עשרה. הישיבה כמאה וחמשים מבחורי הישיבה והמנהלים מסתדרים בירושלים. נשארנו בעירום ובחוסר כל. החישו - הצילו קראו לעזרה תכופה ומסוימה. עם הקודש, אל תתנו לכבות אור ישראל שהאיר את היישוב (הרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה. פורסם בדאר היום, 4 בספטמבר 1929)

לאחר המאורעות החליטו הבריטים לגרש את התושבים היהודים מחברון. הם העבירו את המשפחות ואת הישיבה לירושלים, והקהילה היהודית המפוארת והעתיקה חוסלה. עד סוף שנות הארבעים, קום המדינה, עמד הרובע היהודי בחברון בחורבנו.

בשנות הכיבוש הירדני, עד שנות ה-60, נהרס כל הרובע היהודי באופן יזום. כל הרכוש שהיה שייך ליהודים הועבר ל'אפוטרופוס על רכוש האויב הציוני', שהשכיר אותו לערבים פרטיים או לגופים ציבוריים של ערביי חברון. חלקת הקרקע הגדולה ביותר שהייתה שייכת ליהודים, שנרשמה על שם 'הכוללות הספרדית מגן אבות', הופקעה מבעלותה הפרטית ונחרשה בידי הירדנים. את בית הכנסת הפכו לדיר של בהמות, ועל הבתים שהיו שייכים ליהודים הקימו שוק סיטונאי. את החנויות השכירו הירדנים לעיריית חברון. החלק הצפוני של הרובע היה חורבות נטושות. "זה מה שראינו כשהגענו בשנת 67'", מספר נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, "דיר של בהמות, ושוק פעיל".

נועם ארנון הגיע לקריית ארבע בשנת 1972, עוד בטרם חודש היישוב היהודי בחברון. בשנת 1976 הוא נכנס לבית הכנסת אברהם אבינו, ומשנת 1993 הוא דובר היישוב היהודי וחבר הוועד.

"בשנות ה-60, לאחר מלחמת ששת הימים, חזרו היהודים, בהנהגת הרב לוינגר, ליישב את חברון. פרופ' בן ציון טבגר התחיל לחפור בשטח הדיר ולחשוף את בית הכנסת. התנהל מאבק, ובמהלכו השוק פעל כל הזמן. לבסוף הצלחנו להביא לשחזור של בית הכנסת".

בשנת 1995 הופסקה פעילותו של השוק הסיטונאי בחברון מסיבות ביטחוניות, אך השטח לא הוחזר לבעליו היהודים. "בעצם מדינת ישראל ממשיכה את המדיניות הירדנית ואת ההפקעה של הקרקע. אולי מבחינה משפטית הקרקע נחשבת ל'אדמות מדינה', אך מבחינה הלכתית ומוסרית היא שייכת לבעלים המקוריים שלה – הכוללות הספרדית מגן אבות".

בשנת 2001, לאחר רצח התינוקת שלהבת פס בחברון, נכנסו משפחות יהודיות לגור בתוך החנויות העזובות בשוק, אך חמש שנים מאוחר יותר הוחלט לפנות אותן משם. נציגי היישוב היהודי ישבו יחד עם יאיר גולן, אז מפקד אוגדת איו"ש, כדי להגיע להסכם.

"אני הייתי נוכח בפגישה עם יאיר גולן", מספר ארנון, "אני שמעתי ממנו במו אוזניי את ההבטחה שאם נתפנה, המקום יושכר בהמשך למשפחות יהודיות. סמכנו על זה ושכנענו את כל המשפחות לעזוב מרצון, אבל ההתחייבות בוטלה באופן חד־צדדי".

מה קרה?

"אחרי שהמשפחות היהודיות התפנו מרצון, החליט עו"ד מייק בלאס מהפרקליטות, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלא הייתה ליאיר גולן סמכות לחתום על ההסכם. הוא השתמש בנימוק המשפטי 'דיירות מוגנת', וביטל את ההסכם שנחתם. זה אבסורד! הירדנים כבר מזמן לא בארץ ולא מעורבים, כל שוכרי החנויות מתו מזמן, אבל מסתבר שחוזה השכירות עדיין בתוקף ואי אפשר להפקיע אותו מעיריית חברון".

לאחר ביטול ההסכם, בשנת 2007, נעשה ניסיון נוסף של יהודים להתיישב בחנויות בשוק. הפעם הפינוי התנהל בכוח, ובעקבותיו הורה שר הביטחון דאז, אהוד ברק, לנתץ את המבנים כך שלא יהיו ראויים עוד למגורים.

מה השתנה עכשיו?

"לפני תשעה חודשים, בסוף שנת 2018, הוגשה חוות דעת משפטית חדשה, של עו"ד איתי אופיר, שלפיה אפשר לבנות מעל החנויות בשוק בניינים רבי־קומות. כלומר, הדיירות המוגנת של עיריית חברון תישאר בתוקף בחלק התחתון של המבנה, שקיים גם היום, ומעל החנויות ייבנו קומות חדשות שישמשו יהודים".

בשנת 1997 חתם בנימין נתניהו על 'הסכם חברון', שמעניק את כל סמכויות התכנון והבנייה בחברון לרשות הפלשתינית. עם זאת, החלטת ממשלה השאירה את הרכוש היהודי שננטש בתרפ"ט ופנוי מדיירים באחריות הממשלה. כיום, האפשרות היחידה לממש את החלטת הממשלה היא אכלוס השוק הסיטונאי, שפנוי מדיירים כבר קרוב לעשרים וחמש שנה. דווקא נתניהו, יותר מכל פוליטיקאי אחר, מחויב למימוש חוות הדעת המשפטית החדשה, שכן הוא זה שחתם על ההסכם והעביר את החלטת הממשלה.

****

"בוודאי שצריך לחזור ולגור בשוק הסיטונאי!" זו התשובה שקיבלנו שוב ושוב, מכל צאצאי הניצולים שאיתם דיברנו: רבקה נריה, נכדתו של הרב נח אימרמן, אסתר לופֵּס, בתו של חכם דוד לניאדו ורבים אחרים.

נראה שהטיעון המשפטי שעמד בעינו עד לאחרונה, הדיירות המוגנת של עיריית חברון במתחם, אינו תקף עוד, כיוון ששוק חדש כבר פעיל בחלקה המערבי של העיר. יחד עם זאת, חוות הדעת החדשה מאפשרת לעיריית חברון להמשיך ולשכור את הקומה הראשונה של המבנים, לפנים משורת הדין, לאחר שייהרסו לחלוטין וייבנו מחדש כרבי־קומות.

חוות הדעת המשפטית, שהוגשה לפני תשעה חודשים ועושה צדק היסטורי של תשעים שנה, מחכה עד היום לאישורה בדרג המדיני. בינתיים כדאי לדעת שראש עיריית חברון המכהן, תייסיר אבו־‏סנינה, ישב בכלא לאחר שהורשע ברצח שישה בחורי ישיבה. הוא שוחרר לאחר שנתיים בלבד, במסגרת עסקה לשחרור מחבלים, אך היחס ההולם לרוצח כזה הוא ודאי גאווה יהודית ולא התקפלות.

****

"אל דעולא מענא". הממשלה איתנו. ביום השנה לפרעות תרפ"ט פרסם אליהו ליבמן, ראש המועצה המקומית קריית ארבע, פוסט בפייסבוק שלו, ובו הזכיר את הכאב ששזור במשפט הזה גם שנים רבות אחרי. התירוץ המהדהד הזה הצדיק את הפרעות בעיני הערבים בתרפ"ט. מה השתנה מאז? מה השתנה בתשעים השנים שחלפו? ממשלת ישראל, זה הזמן להוכיח שאת באמת איתנו, עִם עַם ישראל. תשעה חודשים של ציפייה לאישור הם יותר מדי. כל יום שבו רוצחים ממשיכים להחזיק ברכוש יהודי גזול הוא יום של אי־צדק והשפלה לאומית.

הרשות הפלשתינית הכריזה זה מכבר על חברון כאזור פיתוח א'. היא משקיעה ופועלת במוצהר כדי להקיף את היישוב היהודי במאות בתים ערביים, ואף מעניקה הטבות לתושבים שבאים לגור לצד היישוב היהודי. ממשלת ישראל, האם גם את מתייחסת לחברון כאזור פיתוח א'?