"איתי?". מעט לאחר שהתיישבנו בבית הקפה השכונתי בצפון תל אביב, פונה אלינו מישהו מהשולחן הסמוך. הוא מזדהה ואיתי הרמן מציג לי אותו: "תכירי את הבמאי של גלגל המזל". זו הייתה פתיחה הולמת לריאיון עם הרמן, ש'גלגל המזל' הייתה נקודת ההתחלה שלו בעולם שעשועוני הטריוויה.

איתי הרמן הוא הצ'ייסר המוכר משעשועון 'המרדף', האיש שיודע הכול מהכול ומול הר הידע שלו מתמודדים אנשים מן השורה. 'המרדף', שעונתה הרביעית משודרת בימים אלה בכאן 11, הוא שעשועון שבו מתחרים ארבעה אנשים שאינם מכירים זה את זה ב"צ'ייסר", מומחה לשאלות טריוויה. בעוד השעון מתקתק, הם צריכים להוכיח שהידע שלהם רב משל הצ'ייסר המומחה.

על אף תאריו של הרמן כידען וגאון, האמירה שהוא חוזר עליה במהלך הריאיון היא: אני לא מיוחד. הדרך שעשיתי אולי מיוחדת, אבל אני לא מיוחד.

נשים טובות יותר בשעשועונים

אני פותחת בניסיון להבין את הדברים המהותיים באמת, ושואלת את הרמן מה הסיפור של הקסקט, שהפך כבר לחלק מדמותו הטלוויזיונית. "זו החלטה שקיבלתי בעקבות תסכול ממצב השיער שלי. שנה לפני שנכנסתי לתפקיד הצ'ייסר שמתי אותו, ומאז אני לא מוריד. שואלים אם אני מתחזק, התשובה היא לא. לקראת בניית הדמות של הצ'ייסר, ניסיתי להבין איזו דמות אני בונה, ולמפרע הכובע הוסיף למסתורין".

מלבד הקסקט, משלים את המראה היהודי שנוצר לו שלא במתכוון הזקן שגידל בשביל הדמות בתוכנית. "את הזקן גידלתי לגמרי בשביל הדמות, כדי שתיראה רצינית ואולי מאיימת. לקראת העונה הראשונה ניסיתי להיכנס לדמות מאיימת, כפי שראיתי שנעשה בפורמט בחו"ל, כאילו אני מתכונן לתפקיד של גנגסטר. כנראה לקחתי את זה צעד או שניים קדימה ועידו רוזנבלום (מנחה השעשועון, א"ז) היה הראשון להתריע שזה לא טבעי, שזה משוחק מדי. אז שחררתי לאותנטיות שלי, עשיתי ניסיון והתגובות היו מאוד טובות. העורך והמפיק הראשי של התוכנית אמר לי: חיפשנו את הביסט, החיה, והבנתי שאנחנו משהו אחר, אנחנו ישראלים. מה שיש לנו פה זה את הצ'ייסר היהודי. אנחנו יהודים, אז הנה אחד שנראה כמו יהודי".

ואתה זורם עם המסר הזה?

"כן. זה לא מה שהיה בתהליך הבנייה, אבל התחברתי לזה מאוד. אני חילוני, אבל בסוף גם הישראליות וגם היהודיות שלי נוכחות. אני איש תוכן, אני בא מעולם התכנים, ואנחנו קודם כול יהודים וישראלים".

בתוכנית מתחרים המתמודדים לחוד וביחד מול הצ'ייסר, תוך כדי שהשעון רץ לאחור והכסף שהם צוברים תלוי בגודל ידענותם אל מול ידענותו של הצ'ייסר. מזיעים שם הרבה, כך אומרים.

הרמן מדבר על האותנטיות שהוא מביא איתו לתפקיד, ומסביר שגם הסיטואציה המלחיצה של התחרות חושפת את רגשות המתחרים בצורה הכנה ביותר. "זה משהו שתמיד עובד מבחינה טלוויזיונית על מתחרים, הם נמצאים בשעשועון במקום שהוא הרבה יותר צנוע מכל סיטואציה שהם נמצאים בה בחיים האמיתיים. המקום השביר הזה הוא מקום של רגש נהדר".

"נשים הרבה יותר טובות בשעשועונים טלוויזיוניים", הוא מגלה, "הן מגיעות לרגש הפשוט במהירות, בניגוד לגבר הישראלי שלוקח לו זמן להוריד את החומות, ולכן הוא מתחרה פחות טוב במובן הטלוויזיוני. לעומת זאת, אבנר נתניהו שהיה בתוכנית הגיע מאוד מהר למקום הרגשי הנכון. הוא היה משוחרר ואותנטי. לא הייתה לו בעיה לתת לרגש האמיתי לצאת החוצה".

בעונה הנוכחית התאמצו מאוד לגייס נשים להתמודד, כמעט אין כאלה. מדוע?

"בסיטואציה כזאת גבר יכול לחיות עם הפדיחה, אישה לא. בנוסף לכך, האיש מעריך את עצמו יותר ממה שהוא והאישה מעריכה את עצמה פחות ממה שהיא, לכן פחות נשים באות להתמודד. הדבר הזה מאוד ניכר בעוד מרחבים, וככל שאתה מבחין בו יותר - כך זה יותר מקומם. גם בחדר ישיבות, אישה תחכה בצד עד שיגיע תורה לדבר. לפעמים אני מטיף לדברים האלה, לשכנע נשים שהן יותר מוצלחות ממה שהן חושבות". בשלב הזה הרמן מנסה לשכנע אותי לעשות את המבחן לקראת אודישן לעונה הבאה.

הטריוויה מגיעה לפריים טיים

בציבור הרחב מכירים אותו כאמור כצ'ייסר, אבל איתי הרמן, בן 48, נשוי ואב לשניים, עוסק במקצוע נדיר בישראל – משחקולוג. "במקום לומר שאני כותב שאלות, עורך שאלות, ממציא שעשועונים, כותב משחקים דיגיטליים ועוד עיסוקים אחרים, בעצם כל מה שאני עושה הוא מעולם המשחקים, ולזה קוראים משחקולוג".

כדי להבין את המסע שלך, בוא נחזור לתחילת הקריירה. אתה אחרי צבא, לאן פונה איתי הרמן הצעיר?

"גיליתי שאפשר לקבל ייעוץ תעסוקתי כחייל משוחרר, אז הלכתי לייעוץ לקראת סוף הצבא ושם אמרו לי שאני אוהב ללמוד, מה שכבר ידעתי על עצמי, ואמרו לי שקריירה באקדמיה יכולה להתאים לי. הלכתי עם זה. הם ידעו לומר לי כבר אז שלא משנה מה אלמד - אצליח. למדתי מדעי המדינה, כי זה תמיד עניין אותי. הוספתי מסלול בכלכלה מכיוון שתמיד הייתי מדלג על עמודי הכלכלה בעיתון ורציתי להבין בתחום הזה".

וכאן נכנס 'ששטוס' לרזומה. השעשועון המיתולוגי של ערוץ הילדים היה תוכנית טריוויה לילדים ששודרה בין השנים 2014-1994. יום אחד בשנת 95' התגלגלה אליו הצעה מחבר, שהיה השופט של התחרויות בערוץ הילדים, להחליף אותו בזמן שישהה בארצות הברית. השופט, ששמו גיורא, היה חבר טוב מילדות, ושניהם ידעו שיש להם קול דומה. החבר אמר ל'ששטוס' שהוא מביא להם מחליף עם אותו קול, וכך הפך הרמן לשופט שלא רואים אלא רק שומעים. בהמשך גם כתב ל'ששטוס' שאלות ויצר משימות.

התחנה הבאה הייתה 'גלגל המזל', שם נכנס לתפקיד מנהל המשחק וכותב ההגדרות לשעשועון, ושם למד את יסודות כתיבת השעשועונים. בהמשך סיים את התואר הראשון בכלכלה ומדעי המדינה, כשמבחינתו הטלוויזיה היא קריירה זמנית. רק כשהתחיל לעבוד ב'מלך הטריוויה' גילה שזה המגרש הטבעי שלו. ב'מלך הטריוויה' שימש כמנהל המשחק, עורך משנה וכותב ראשי. התחנה הבאה הייתה 'מי רוצה להיות מיליונר?'.

"'מי רוצה להיות מיליונר?' הייתה אבן דרך", מסביר הרמן, "אירוע מכונן בעולם השעשועונים בישראל ובעולם. לפני הכול, כי זה פרס של מיליון שקלים וזה הופך את זה למאוד דרמטי. בנוסף לכך, הגישה מה זה שעשועון טוב השתנתה. הפכו את זה לפריים טיים, לקהל הכי רחב שאפשר".

"עם הריטלין – נפקחו העיניים"

תוך כדי תחילת הקריירה, בסוף שנות ה-90, נכנס לעולמו של הרמן מושג חדש ששינה את חייו. "מישהי אמרה לי שאני מתאר את כל התסמינים ל-DHD (הפרעות קשב וריכוז, א"ז). תיארתי לה שאני לא יודע למה אני תקוע על פסקאות בבית הספר, ושאני לא מבין למה אני לא מצליח להיות מסודר ולמה לוקח לי המון זמן להתארגן. היום אני יודע שזה היה ממש להקריא טקסט מתוך ההגדרה של התסמונת. ואז החברה אמרה לי: שמעת על ADHD? והסבירה שזה מושג חדש. התחלתי תהליך אבחון וכעבור שנה ומשהו התחלתי לקחת כדורים".

"יש היום אנשים שעוד שואלים אם התסמונת הזאת אכן קיימת. הרי אפשר לתרץ את כל זה בעצלנות, עייפות, מחסור בקפה", הוא מחייך, "אתה אף פעם לא יכול להאמין לזה, כי בסך הכול אתה בסדר, רק קצת מפוזר. ואז לקחתי לראשונה ריטלין ונפקחו לי העיניים: וואו, לרוב האנשים יש חיים יותר קלים משלי. אתה פתאום יכול להיות ממוקד יותר, יעיל יותר, דברים שלא שמת לב אליהם אף פעם - פתאום אתה רואה אותם. העולם מחודד יותר, כמו להרכיב משקפיים על אפו של איש קצר ראייה. פתאום הבנתי שממש התאמצתי בהרבה דברים שאחרים לא מתאמצים בהם".

הרמן משתף בחוויה הראשונית שהיממה אותו: "בתקופה הראשונה של נטילת הגלולות אתה נמצא במקום הטוב ביותר שתהיה אי פעם, כי ההשפעה יורדת אחרי כמה שבועות. השבועות הראשונים הם אופוריה, אני מרגיש סופרמן. כשההשפעה יורדת, מה שנשאר זה הזיכרון איפה באמת יכולתי להיות, מה רמת הפוטנציאל שלי.

"היום אני לא מחסיר יום מליטול את זה. ההורות וניהול המשפחה דורשים ממני יותר, אני מחויב וזקוק לזה. כל ההתמודדות היא הרבה יותר קלה עם נטילת הגלולות, ועדיין זו התמודדות שמלווה. אבל זה לא כל יום לטפס על האוורסט, אלא לטפס על גבעה סבירה".

ההגדרה העצמית כבעל הפרעת קשב הגבילה אותך או שחררה אותך?

"זו שאלה שאני שואל את עצמי כמעט כל יום, ומבין שלבסוף זה בעיקר עזר. יש מקומות שאתה מוותר לעצמך בתירוץ של ההגדרה הזאת, אבל זה שולי. לעומת זאת, כאשר קשה לי מאוד להתארגן ואני מגיע לאוטו ומגלה ששכחתי דברים, אני אומר לעצמי שלא אוותר ולא אחפף, אעלה הביתה לקחת את מה ששכחתי.

"התחלתי טיפול עם מומחה להתנהלות יומיומית, מכיוון שלי אין את היכולת לרכוש את הכלים הללו לבד. גם את הדברים הבנאליים, אני צריך מישהו שיגדיר לי אותם. למשל, טבלה שבה אני מגדיר מה חשוב ומה לא חשוב, מה רמת הדחיפות של כל דבר".

בראיונות קודמים סיפרת שאתה בורח לשוליים של הדברים, במקום לעשות את העיקר.

"כל רגע, כולל הרגע הזה שאנחנו יושבים כאן, יש בי מלחמה בין הבורח לשוליים ובין המתעדף. אני לא בטוח כמה הצלחתי אפילו עכשיו".

אני מציינת בפניו שהוא כנראה הצליח, שכן באורח פלא, ובשונה מכל אדם ממוצע, לאורך כל הריאיון הוא לא נגע בסלולרי והיה ממוקד בשיחה. הרמן לא משתכנע: "אני כל הזמן תוהה אם אני באופטימום. אין משפט שאני לא חושב ומתעדף. לפעמים אנשים חושבים אותי לאיש הקפדן שלא מוכן שיברחו לשוליים, ויותר מכולם מוציא את העיקר מהטפל. הם חוו אותי כמתעדף באופן ניכר, מחזיר את כולם לפוקוס פעם אחר פעם. לא כי זה הטבעי שלי, אלא כי אני נלחם בעצמי. הרבה אנשים שאני מספר להם שיש לי הפרעת קשב, אומרים לי: איך יכול להיות? אתה האדם הכי מסודר שיש. אתם לא רואים שאני נלחם, אתם לא רואים אותי באמת".

"איך אתה יודע הכול?"

מה השתנה בחייך מאז שהפכת לצ'ייסר?

לדבריו, מדובר בתפנית משמעותית: "הבנתי לפני כן שכנראה אהיה מפורסם, ושאוכל לשדרג את מרחב התעסוקה השוטף שלי, את המשחקולוגיה. לקח לי כמה חודשים להבין שבזכות התפקיד אני מגדיר לעצמי שליחות אחרת לחיים, דומה אך שונה. פתאום אנשים רואים בי מקור מוסמך לידע, מקור מוסמך ונעים ומנגיש, אפילו סמל. ואני מבין שאם מייחסים לי את זה, אולי זו באמת כבר שליחות. זה גם משהו שבו אני ממצה את עצמי טוב, אז אני אתן לעולם את מה שהוא מבקש ממני, בהתמסרות נדיבה, באהבה".

כך למשל הוא מנחיל לקהל הרחב את השיטה שבנה לעצמו. "הציעו לי להעביר הרצאות, ולא הבנתי למה. יצאתי לרחוב ואנשים שאלו אותי כיצד אני יודע וזוכר דברים. בהתחלה לא ידעתי איך לענות על השאלה. תוך כדי מחקר של זה, אני מבין שאני בתהליך גילוי עצמי. ככל שעובר הזמן אני מגלה יותר ויותר שאני לא מיוחד, אלא שהדרך שעשיתי הייתה שונה משל כולם".

הרמן ממחיש עד כמה הוא נורמטיבי: "עשו לי מבחן שבודק זיכרון ויזואלי, ואני הרבה מתחת לממוצע. אנשים מצפים שאהיה עם יכולות גבוהות בהרבה תחומי זיכרון. אין לי את כל היכולות. אני עובד ומיישם טכניקות כדי להצליח, והיום אני יכול להרצות על השיטה שלי. לקח לי זמן לנסח לעצמי מה התהליך שעשיתי".

מה התגובות ברחוב לדמות הצ'ייסר?

"השאלה המרכזית היא: איך אתה יודע הכול? יש גם אנשים שניגשים ושואלים שאלות מופרכות. שאלות שאין לי סיכוי לדעת. בהמון תחומי ידע אני יודע קצת. אם היה אפשרי לשקול במשקל את הידע שלי לעומת ידע של רופא, אני לא יודע אם הייתי מנצח. רוחב התחומים שבהם אני מבין, הוא זה שמרשים את כולם".

החוויה של אהבת הידע, תתאר לי אותה.

"יש לי הנאה גדולה מכל מידע חדש, כמו שמישהו נהנה לקפוץ בנג'י. הרבה מהמוטיבציה שלי לידע היא הנאה. וכן, כשאנשים נהנים מהידע שלי ואני עוזר להם, זה מחזק ונותן מוטיבציה להמשיך. כשאני מגלם את הצ'ייסר, השאלה האם אני לומד כי אני נהנה או לומד בשביל התפקיד היא דיאלוג מתמשך. אבל זה דיאלוג שתמיד ליווה אותי. אתה קורא את הספר הזה כדי לעשות רושם או כדי לדעת? קצת כן כדי לעשות רושם, אבל הרבה בשביל ההנאה שלי".

תפקיד הצ'ייסר נדמה כמו החלום מבחינתך, אתה עובד בלהיות עצמך. כאילו כל החיים הכינו אותך לתפקיד הזה, שתפור למידותיך.

"זה משפט שהסתובב לי בראש לפני תחילת העונה הראשונה, כשעוד לא ידעו אם יהיה תאגיד בכלל. המחשבה שכל החיים הובילו אותי לנקודה הזאת, זה מרגש מאוד. בתחילת הצילומים עורך התוכנית פתאום אמר לי את המשפט הזה, שהלך איתי בימים שלפני כן, שכל החיים הובילו אותי לנקודה הזאת. זה נגע בי מאוד, זה ממש זה. זו הגשמת חלום שלא העזתי לחלום".

אצלנו קוראים לזה השגחה.

"זה מרגש כשאת אומרת את זה ככה".

כשאנשים זוכים, אתה שמח בשבילם?

"רגע של זכייה זה רגע גדול שאתה רוצה להגיע אליו מבחינה טלוויזיונית, והשמחה מידבקת. אבל בתור צ'ייסר במרדף אני בכלל במקום אחר, בעיקר מתחרה נגד עצמי, אין רגע שאני צריך להיות מהיר יותר מהמתמודד".

לגלות מיהו חליל-אללה

יש לך אמירה להורים לבעלי הפרעות קשב, כאחד שחווה את זה מבפנים?

"בהרצאה שלי אני אומר להורים שהיתרונות של אבחון וטיפול גבוהים מהחסרונות הזניחים שמתלווים לכך. אני מחזק אותם להשתמש בתרופה, בהשגחה מקצועית כמובן. אני חושב שזה קריטי. ולא להתייאש אם זה לא עובד, יש כל מיני אפשרויות. וגם לקבל ליווי מקצועי. בהרצאה אני מספר את הסיפור שלי, איך אני מבין בדיעבד באילו טכניקות אני משתמש. אבל זה לא רק לאנשים בעלי הפרעת קשב, כולם יכולים לרכוש את הכלים האלה".

מה הטכניקה?

כאן חושף הרמן את השיטה שהפכה אותו לצ'ייסר הישראלי: "כל דבר חדש שאתה רוצה ללמוד, אתה צריך לייצר לו כמה שיותר הקשרים במוח, והיום יודעים שההקשרים הם פיזיים ממש. איך עושים את זה? מפעילים כמה שיותר כלים חושיים כדי לקלוט את המידע: ראייה, שמיעה, אסוציאציות, לספר סיפורים, למצוא את ההסבר.

"לדוגמה, לאחרונה שודרה במרדף השאלה מי מכונה באסלאם 'חליל-אללה'. האפשרויות היו אברהם ועוד שניים, והתשובה שנתתי ואכן הייתה הנכונה היא אברהם. בחרתי את אברהם כי אני יודע שהוא מרכזי באסלאם, ניסיתי לחשוב מה זה חליל, ונזכרתי שחליל זה השם הערבי של חברון, ואני יודע שאברהם קשור לחברון. לאחר מכן כתב לי עיתונאי שמבין ערבית שחליל זה חבר, ולא השם של חברון. אמרתי לו שזו הייתה האסוציאציה, חיברתי את חליל וחברון, וחברון זה חבר. גם אם הקישור חליל-חברון-מערת המכפלה קיים רק בדמיוני, אין שום בעיה. גם אם ההסבר לקוי, ההקשר הוא נכון. זו הטכניקה, אתה ממציא לעצמך סיפור".

מה הפרויקטים הבאים שאתה מתכנן?

"יש שעשועון בחינוכית שאני עובד עליו. במקביל אני בונה הרצאה למורים. לקח לי זמן להבין שיש לי מה לתת שם. אני בונה מערך שיעור שבו אני מביא את עצמי, לא תיאוריות. להביא את החוויה שלי בתור ילד, ובניית אסטרטגיות למידה מתאימות מתוך זה, להציע כלים להוראה ולמידה. עוד פרויקט שלי הוא עם חבר שהופך חדרי בריחה לכלי ללמידה בבתי ספר. אני מייעץ לו לגבי החומרים שהוא בונה. הנושא הראשון הוא תנ"ך. ספר יהושע, מלכים. התחושה שלי ושלו היא שאתה יכול ליישם את כלי המשחק על כל דבר. זה אומנם לא פוטר מהצורך להקיף את החומר, אבל מה שחשוב הוא להכניס את החשק ללמידה".

מדי שבוע בתוכניתו 'גילוי דעת' בגלי צה"ל, לצידה של ענבל גזית, הרמן ממחיש את תהליך הלמידה הפנימי שלו והמאזינים מתלווים אליו במחקר של נושאים שונים.

"אני לוקח את המאזין יחד איתי למסע הלמידה. לדוגמה", הוא ממחיש, "את התוכנית ששודרה אתמול רצינו להקדיש לשלמה ארצי שחוגג יום הולדת שבעים. אז חיפשנו משהו שמאוד מזוהה עם שלמה ארצי. הלכנו על מרפסת (לקוח משירו המפורסם של ארצי, "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", א"ז). התוכנית כולה הייתה על מרפסות. דיברנו עם אדריכל, דיברנו על גזוזטרה ובלקון, הבאנו שירים מוכרים על מרפסות, הזכרנו מרפסות מפורסמות בכל העולם, של הרצל בבאזל, של רומיאו ויוליה, ושוחחנו על אהבת הרודנים למרפסות, מוסוליני למשל, תרבות של מרפסות שהייתה פעם, ואין לזה סוף. כך אני מביא את דרך הלמידה שלי לשם, את ההקשרים ואת הסיפור שנבנה".

איפה תהיה בעוד כמה שנים, אחרי ש'המרדף' ייעלם?

"אני אתחיל מהתשובה הנכונה והמתחמקת: לאנשים עם הפרעות קשב אין את התשובות לשאלות כאלה". אבל ככל שהוא יכול לחזות, הוא היה רוצה "להמשיך לפתח ולהיות בבניית עולם תוכן עם הכלים שלי. לעשות שעשועונים, מערכי למידה, הרצאות. יש גם רעיונות לתוכניות טלוויזיה ורדיו".

הבשורה האמיתית

את היכולות שפיתח לעצמו הרמן לא חוסך מילדיו, והן חלק בלתי נפרד מהגדרת האבהות שלו. "הבן שלי בא אליי לאחרונה וביקש ממני 'אולי לפני השינה תקריא לי ספר שמואל?', הספר שהוא לומד עכשיו, 'יחד עם הערות שלך', הוא ביקש. כך אני מרגיש שעשיתי את שלי. תוך כדי למידה אני זורק הערות שיוצרות הקשרים ללמידה, ולמחרת הוא זכר פרט שאני עצמי לא זכרתי. כי היה לו הקשר שנתתי לו".

הילדים שלך הם תלמידים טובים יותר בזכות הכלים שאתה נותן להם?

"תמיד חושבים שהם טובים בלימודים כי הם ירשו ממני שכל. זה לא כך, אלא זה הכלים שאני נותן להם. גם אצלי זה הכלים, לא הגאונות. אני גרוע בלסדר לילד את התיק, כמו שלא ידעתי לסדר לעצמי. בדיוק מה שהיה לי כשהייתי בגילו. יש אנשים עם יכולות יוצאות דופן, אבל זה לא אני. מה שאני נותן הוא בשורה של מישהו נורמלי שעשה מאמץ, ובזה יש בשורה אמיתית".