עם ישראל וקהילת מבשרת ציון אבדה בשבת האחרונה את הרב סיני אדלר. הרב היה אסיר מספר A1450 באושוויץ, שם איבד את שני הוריו שנרצחו יום אחר יום, כאשר הוא נמצא בסמוך במחנה הנערים שיועדו לעבודה ויודע בדיוק מה עולה בגורלם.
הרב סיפר איך נפשו נזעקה כאשר ראה את השלט בפתחו של מחנה מאוטהאוזן, אליו הועבר אחרי אושוויץ. השמועה אמרה כי אנשים אינם שורדים שם ותוך ימים ספורים נכחדים מן העבודה המפרכת. שם נדר שאם ישרוד, יקדיש את חייו לתורה ולעבודת השם.
הרב גרינברג ספד לו וסיפר על קופסת פתקי ההתכתבויות שנשלחה לו על ידי הגוי שהיה מטיבו למשך תקופה. אותו גוי מסרה לאחיו של הרב שנסע לבקרו לאחר שנים רבות. האח סיפר כי השאלה הראשונה ששאל הגוי שהתכתב אתו בסתר מעבר לגדר: האם סיני הוא אכן רב? גם הוא ידע על הנדר. כל מי שפגש בו יעיד כי הנדר קוים במלואו וגם קניית תכשיט זהב לאשתו בכול חג, נחשבה בעיניו למצווה קדושה. דבורה ז"ל העידה בחיוך כי אמרה לו , "יש לי די, אינני צריכה", אך הוא השיב, "אבל אני צריך".
סיפורים רבים סופרו עליו ועל הליכותיו, ובוודאי עוד יסופרו. אני זוכרת שבקשתי ממנו לבוא ולענות לשאלות באמונה שהתעוררו אצל תלמידותיי לאחר ששהינו שבוע בפולין. הוא נסע אז את כול הדרך ממבשרת לבאר שבע, חייך את חיוכו המיוחד והשתדל לענות על השאלות הנוקבות. אחת התלמידות סיכמה: "הדברים שלו לא היו העיקר עבורי, מה שהשפיע עלי יותר מכול היה לראות אותו".
רבים למדו ממנו גדלות בתורה, מסירות לתפילה וישרות דרך מהי. אני למדתי ממנו הכרת הטוב, תקוה ואמונה ואופטימיות.
בשבת פרשת "בהר סיני", השבת בה השתחרר מן התופת, נאספו בכול שנה בני משפחתו הענפה ובמוצאי שבת קיים סעודת הודיה עם כלל בני הקהילה.
סיפור אחד מכונן היה מספר תדיר במוצאי שבת זו והוא נשאר חקוק בי:
הייתה שעת ערב, הרב סיני, (אז היה נער צעיר) וחברו צעדו כמה צעדים בחוץ לפני שייקראו למסדר הערב. לפי חישובם חל באותו לילה ליל הסדר: "הגדה לא הייתה לנו, מצה לא הייתה, אך מרור היה בשפע מסביב", כך החל הרב את סיפורו. הוא וחברו החליטו להגיד את חלקי ההגדה שזכרו בעל פה. סיימנו בפסוק "לשנה הבאה בירושלים" המשיך הרב. לומר מילים אלו בתוך המציאות שהיינו בה היה נראה כדבר התלוש ביותר מן המציאות, המשיך הרב כשעיניו בוערות וחיוכו לא מש מפיו. ובאמת בשנה שלאחר מכן היינו בירושלים, הוסיף.
חייו בהמשך לא היו נטולי משברים והוא איבד את אשת נעוריו ואם ילדיו ואחר כך את רעייתו השנייה, דבורה, אך המשיך להתבונן בעולם בעין טובה (אולי זו הסיבה שלא נזקק למשקפיים, גם בגיל 92), שמח במשפחתו, הודה לכל ועל הכול והמשיך לחייך את חיוכו הטוב. כמה סמלי שהמפגש האחרון של משפחתנו אתו היה בהקשר של תחילתם של חיים חדשים, עת הסכים לפני כחודש וחצי, למרות בריאותו שהתרופפה, לשמש סנדק בברית של נכדנו.
בימים אלו דומני שאנו זקוקים יותר מכל לדרכו שלו: להאמין, להודות ולקוות. יהי זכרו ברוך
ד"ר יוכי סימן-טוב היא מנהלת היחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות במשרד החינוך ויועצת מכללת אפרתה