ספר ילדים חדש, 'בר המצווה של מוישל'ה', מספר את סיפור ציון בר המצווה של משה פורת במרתף בכיכר השילוחים ממנו יצאו רכבות בקר עמוסות ביהודים שהוצאו מהגטאות למחנות ההשמדה.

הספר, שנכתב על ידי עמנואל סבו, מגשר בין פער דורות רחב ומקשר בין חתן בר מצווה בן ימינו למוישל'ה המספר את סיפורו.

בראיון לערוץ 7 מספר משה פורת, כיום חבר קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, את סיפור בר המצווה ההיא: "בפאתי העיר שלנו בהונגריה היה שטח ענק שבו ריכזו עשרים אלף יהודים מכתריסר גטאות, ובתוך יום יומיים כבר אין יותר משה פורת", מספר משה, "היינו בלי בית בלי אוכל בלי צריפים, בשדה. שכבנו בלילה ופתאום מישהו טלטל אותי ואמר לי 'אתה יודע שהיום זה הבר מצווה שלך היום?'. זה היה דוד שלי, אח של אימא שלי".

כשמשה מתעורר לקריאתו של הדוד הוא נזכר באזהרה חמורה שהגיעה לא מזמן: "נזכרתי שיום לפני כן הודיע מפקד המקום שכל מי שיימצאו אצלו טלית או תפילין או נרות יקבל 75 מלקות. נזכרתי בזה. זה היה אמצע הלילה כדי שגם יהודים לא יראו אותנו. הוצאתי את התפילין שהיה בתרמיל הגב והלכנו".

משה עוצר לרגע את סיפורו ומבקש לערוך בו השלמה עבור מי ששואל היכן אביו ומדוע רק דודו פונה אליו ומזכיר לו את יום בר המצווה שלו: "אבא הי"ד נלקח שלושה חודשים לפני כן לעבודות כפייה. הוא חשב שלא בטוח שעוד יראה אותי ולכן נתן לי את זוג התפילין".

ובחזרה לאותו ליל בר מצווה: "בחצות הלילה שמתי את התפילין מתחת לבית השחי וראיתי שאצל הדוד שלי טלית ותפילין ביד השנייה. הלכנו בחשיכה מוחלטת כמה מאות מטרים. נכנסנו לכוך מסוים. הוא התעטף בטלית, הנחתי תפילין. כילד בן 13 לא ידעתי מה זה פחד. התפללנו ואני לא יודע מה התפללנו, אבל אני זוכר שכילד בגיל 13 הייתי נמוך לגילי, ואני זוכר שאני מתנועע ומתפלל".

"חזרנו למקום שבו הייתה המשפחה יחד, אימא הי"ד ישנה כשיצאנו, וכשחזרנו חזרה ראינו ממרחק של כמה עשרות מטרים מישהו יושב בחשיכה, כשהתקדמנו ראינו שזו אימא. היא שאלה 'לאן הלכת'. אמרתי לה שהלכתי עם דוד יואל להניח תפילין. היא אמרה 'אתה לא זוכר את מה שאמר המפקד על 75 מלקות? איך אתה עושה דבר כזה?'. היא ידעה טוב מאוד שיש למוישל'ה שלה בר מצווה, היא הוציאה מתרמיל קצת חומוס וממתקים וזו הייתה מסיבת בר המצווה".

ממשיך משה ומספר: "כעבור יומיים הגיע הזמן לעליה לתורה. בליל שבת הדוד בא ושאל 'מוישל'ה, אתה רוצה לעלות לתורה?'. קמתי מיד. הוא לקח אותי בערך לאותו כיוון שבו היה המקום שבו הנחתי תפילין. הלכנו, ראיתי גוף שחור יותר מחשכת הלילה. הגענו למקום מסוים שבו כעשרים יהודים עומדים במעגל מחזיקים באוויר ספר תורה באוויר. כשהתקרבנו הדוד אמר להם 'לאינגל'ה יש בר מצווה', הוא צריך לקבל עלייה לתורה. אחרי שקרא את הפרק המסוים הוא שאל את הדוד 'איך קוראים לקטנצ'יק הזה?', 'יעמוד חתן הבר מצווה, משה בן רבי יוסף לוי'. כעבור פחות מיממה העמיסו אותנו בקרונות הבקר לפולין, לאושוויץ".

ממשיך משה ומדלג מאותם ימים לימי כתיבת ספר הילדים המספר את סיפורו ומתאר את הקשר שנוצר בינו לבין עמנואל בן סבו, מחבר הספר, שהיה מדריך במוסד ילדים בעפולה, "אנחנו מכירים כבר עשרות שנים. יום אחד הוא אמר לי ש'יש כאן קבוצת ילדים שיש להם בר מצווה, היות ויש לך מה לספר להם, תבוא ונעשה גם לך'. אמרתי לו 'תעזוב אותי'. הגעתי לשם. עשו חגיגה כדת וכדין, ביקשו שאספר קצת ועשו לי בר מצווה מחודשת יחד עם עוד כמה עשרות ילדים. לפני שנה הוא ביקש לבקר אותי כי הוא רוצה לכתוב ספר ילדים על הסיפור שלי. 'עזוב אותי', אבל הוא אמר 'לא, אני לא עוזב אותך'. הוא הגיע אליי ובמשך חצי שנה הוא סחט אותי עד שהספר יצא בשבוע שעבר".

משה מספר כי במשך 35 השנים האחרונות סיפר את סיפורו מאות פעמים במסגרת עדויות בעשרה בטבת ובימי השואה, כאשר למסכת זו של סיפור סיפורו הגיע כמעט באקראי. לארץ הוא הגיע עם קום המדינה והשתכן בכפר חסידים, אך מהר מאוד עזב כי רצה "להיות צבר", ולשכוח את ההיסטוריה הקשה שעבר באירופה. "הילדים שלי לא שמעו ממני אלא כתלמידים בבית הספר בשדה אליהו כשהזמינו אותי כמרצה".

"הייתי קומונר בבני עקיבא בשנת 51' עד 53'. יש אישה אחת בטירת צבי שהייתה אז ילדה בשבט מעלות. עשרות שנים היא מורה בבית הספר של טירת צבי וסביב עשרה בטבת וכ"ז בניסן היא מחפשת אנשים שמוכנים לספר לתלמידים". באחת השנים היא ביקשה ממשה להגיע להרצות לתלמידי י"א וי"ב. בתחילה סירב משה אבל לאחר שהמורה התעקשה הוא נאות, הגיע למפגש עם התלמידים כשאינו יודע מה הוא עומד לספר להם, "לא ידעתי מה עשיתי וכשיצאתי משם לא זכרתי כלום. ראיתי רק שכמאה חבר'ה שומעים אותי". גם בשנה שלאחר מכן וגם בזו שלאחריה סיפר משה את סיפורו כשהוא לא מפספס את עיני התלמידים שלא נותרו יבשות. "מאז כבר 35 שנה אני מספר, וכך מאות הרצאות".

לימים כשהתבקש מבנות אולפנה לתמצת את הנקודות החשובות של חייו אמר להן: "תשמעו, בסיעתא דישמיא זכיתי להיות שותף להקמת ישוב בארץ ישראל, מה שעשרות דורות לא ידעו לחלום על זה, זכיתי להקים משפחה לתפארת. אין לי שום טענות לקב"ה על כל מה שעברתי".