הפעם הראשונה שהמילה "ציון" מופיעה בתנ"ך היא בספר שמואל. ציון היא המקום הראשון שדוד כובש לאחר שנמשח בחברון למלך על עם ישראל: וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן- הִיא, עִיר דָּוִד.
כיבוש המצודה הנמצאת בירושלים, בין נחלת יהודה לבנימין, אפשרה את איחוד שבטי ישראל לממלכה אחת.
מאז למושג "ציון" יהיה תמיד מטען המסמל עצמאות יהודית. עצמאות בהווה - אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל...לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן." עצמאות שנגזלה- עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן.
עצמאות שכמהים לתקומתה- הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן.
ועצמאות שנלחמים עליה- "לחירות ציון" ו"גאולת ציון" שהוטבעו על מטבעות מרד בר כוכבא, לצד המטבעות "לחירות ירושלים".
אבל ירושלים אינה רק סמל מדיני אלא הרבה מעבר לכך. מדובר בעיר היחידה בעולם שבטקס חתונות מסורתי, נשבעים לא לשכוח אותה. הקתולים לא נשבעים בוותיקן, המוסלמים לא נשבעים במכה, הטיבטים לא נשבעים בלסה. רק החתן היהודי בטקס חתונתו קושר את גורלו בעיר המהוה טבורה האומה ממנה בא. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם- תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי-- אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם- עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי."
לאור מטענה ההיסטורי והלאומי של ירושלים אין פלא שמבקשי רעתו של המפעל הציוני מבקשים לגרש ממנה את היהודים. את הרציונל האידיאולוגי היטיב לנסח עבאס זכי, מבכירי הרשות הפלסטינית: "בלי ירושלים מה יקרה לכל הדיבורים על הארץ המובטחת ועם הבחירה? מה יקרה עם כל הקרבנות שהם הקריבו, רק כדי שיגידו להם לעזוב?... אם היהודים ייצאו מהמקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט. הוא ייסוג מעצמו. ואז אנחנו- נתחיל להתקדם."
חשוב בעניין הזה להדגיש כי המאמץ להדוף את ישראל מירושלים לא מתמצה רק בשחקן אחד ושמו הרשות הפלסטינית. אלא שורה של גורמים, מדינתניים וארגוניים פועלים יחד ולחוד נגד הריבונות הישראלית בירושלים. ירדן, טורקיה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, האיחוד האירופי ומדינות אירופה. קונות נכסים, רוכשות השפעה, יוצרות כיסים עמוקים של אי משילות ישראלית ברחבי העיר המזרחית ומשם מתפשטים לשאר חלקי הארץ. בנוסף לאלו פועלים עשרות ארגוני טרור ותעמולה שונים ומגוונים. מוסלמים, נוצרים ויהודים, חילונים ודתיים, כאשר לכלל השחקנים ישנו רק מכנה משותף אחד- שנאת הריבונות היהודית. ולא רק במזרח העיר, את זה חשוב להדגיש.
נדב שרגאי מן החוקרים הבולטים ביותר בסוגיית ירושלים, מבהיר בספרו "ירושלים- אשליית החלוקה" כי "הפלסטיניים אינם מדברים על זכות השיבה בירושלים כעניין תאורטי בלבד. השיח הפלסטיני עוסק באופן ספציפי ברכוש רב במערב ירושלים- בתים ואדמות- שהיו בבעלות ערבית לפני 1948. 7,000 בניינים סומנו במערב ירושלים על ידי אנשי אש"ף.
אבל גם בלי הממשלות הזרות, ארגוני התעמולה והאסלם הקיצוני, נסוגה ההתיישבות היהודית לאחור. על פי נתונים שהתפרסמו במאי 2019, על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, חלה ירידה קבועה בחלקה של האוכלוסייה היהודית בירושלים במקביל לעלייה בחלקה של האוכלוסייה הערבית. חלקה של האוכלוסייה היהודית ירד לאורך השנים מ-74% ב-1967 ל-62% בשנת 2017.
חשוב להבין. ירושלים היא העיר הגדולה בישראל. חיים בה כ- 919,400 תושבים. היא העיר היהודית הגדולה והעיר הערבית הגדולה בארץ. 569,900 תושבים הם יהודים ו- 349,600 תושבים הם ערבים, רובם חיים במזרח העיר. כל הנתונים הללו יחד, המאבקים הריבוניים והדמוגרפיים הופכים את ירושלים לסיפור של המדינה.
דרושה תכנית אמיצה ומנהיג אמיץ כדי להתחיל לחזור אל העיר אשר חיברה את ישראל יחדיו. אז והיום. ללא תכנית חכמה ומתוחכמת, ריאלית ובכל זאת בעלת חזון, לא נצליח במשימה.
אבל אסור לאבד את התקווה. הרי זו בת שנות אלפים. כדאי להתחיל בצעד קטן. אולי פשוט בהגעה לצעדת הדגלים. מתחילים לצעוד ב-17:30 מרחוב קינג ג'ורג' אל עבר דרך הצנחנים, שער שכם, ומשם לכיוון הכותל, תחת הר הבית
חג ירושלים שמח.
מתן פלג הוא יו"ר תנועת אם תרצו