עשרת הדיברות הן עשר מצוות, חלקן נתונות לפרשנות, הן דורשות ביאור, משמעותן לא ברורה באופן חד משמעי (״אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״: מדוע הצהרה זו מובאת כדיבר? מהי המצווה?) וחלקן מצוות אשר לא משתמעות לשתי פנים: לא תרצח. לא תגנוב. וכך יש מקום לפרשנויות ויש מקום לאמת פשוטה.
במציאות הישראלית של ימינו, ובכל העולם המערבי, פרשנויות שודרגו למעמד ״נראטיב״, אמיתות שאינן אובייקטיביות כי אם סובייקטיביות. לכל אחד כיום ״האמת שלו״ כמעט בכל נושא ונושא.
אני דוחה את הטענה שנראטיבים תקפים בכל סיטואציה. ישנן סיטואציות של אמת פשוטה וחד משמעית, בסגנון מצוות ״לא תרצח״ בעשרת הדיברות. כל ניסיון להפוך ולערבב בין השניים הוא לא רק עקר, הוא גם מסוכן.
בשבוע האחרון פרצו, לצד סבב נוסף של טילים מרצועת עזה והפצצות אוויריות וכיפת ברזל, מקרי אלימות רבים בתוך מדינת ישראל. בהתחלה המוקד היה העיר העתיקה בירושלים ובהמשך האלימות התפשטה לערים ״המעורבות״, עכו ולוד בעיקר אבל גם יפו, חיפה ורמלה. לאור המקרה החריג – והמזעזע והבזוי, חשוב לומר זאת – של לינץ׳ שביצעו יהודים בנהג מונית ערבי בבת-ים, החלו להישמע בתקשורת הישראלית קולות על ״סימטריה״ באלימות בין יהודים וערבים, המעידה על ״מלחמת אזרחים״ שמתפתחת או לכל הפחות ״סבבי אלימות בין קיצוניים משני הצדדים״. אין חטא גדול מכך לאמת.
מי שטוען לסימטריה באלימות בין יהודים לערבים כאילו התפלפל בפרשנות של ׳לא תרצח׳. אין בכלל ספק שאנו חווים הרבה, הרבה יותר אלימות מצד ערבים כלפי יהודים מאשר להפך. ובהינתן עובדה זו, נותר לנו לדחות סאגה מאוסה לא פחות, סאגת ״מדוע״. מדוע ״סבב האלימות״ החל, ולמה ״דווקא עכשיו״. היו שתלו את האלימות בהגבלות תפילה בהר הבית בזמן הרמדאן, אחרים הסבירו בלהט שמדובר ״בהתפרצות זעם של צעירים מקופחים, הסובלים מאפליה יומיומית ומכיבוש״.
רבותיי, אין שטות גדולה מזו. מי שטוען כך טועה ומטעה, ואוסיף שגם אפולוגטי ומתכופף. שום מעשה פוליטי שלא נוח לקבוצה מסוימת מצדיק שריפת בתי-כנסת. מי שטוען שמדובר בצעירים שמתקוממים על ״אפליה״ מתעלם מהביטוח הלאומי ממנו כל אזרחי המדינה נהנים (ובכללם ערביי ישראל), מהאפליה המתקנת בכניסה למוסדות האקדמיים ומחוסר הדרישה לביצוע שירות צבאי או לאומי; הוא מתעלם במיוחד מהעובדה שכמעט כל הקשת הפוליטית הציונית, מהליכוד ועד מרצ, תמכו עד ממש השבוע בהקמת ממשלה הנתמכת ע״י מפלגה איסלאמיסטית.
מי שטוען שמדובר במיעוט נדרס שמתקומם נגד ׳הכובש הציוני׳ טועה ומטעה. במה מתבטא אותו כיבוש בלוד, ביפו או בעכו? מי שמסתכל על יהודים בלוד ככובשים הם מתאבלי הנכבה למיניהם, שפצחו בפרעות שוב ושוב ושוב מתוך חוסר-השלמה עם המפעל הציוני, לפני ואחרי הקמת המדינה, לפני ואחרי מלחמת ששת-הימים, לפני ואחרי הסכמי אוסלו.
לא מדובר בכל ערביי ישראל, קבוצה המונה כמעט שני מיליון איש, וגם לא ברובם. אבל מדובר במיעוט גדול מדי ואלים מדי, שפשוט לא משלים עם היותנו כאן, ויעשה הכל על מנת לגרשנו.
ישנם קווי דמיון מבהילים ורבים מדי בין מאורעות תרפ״ט לתשפ״א, 1929 ל-2021. גם אז קיבלו הערבים בארץ ישראל החלטה להיאבק ביהודים באלימות מתוך אי-הכלה מוחלטת של התיישבותנו על האדמה הזו. כמו אז, גם היום יהודים הותקפו בעיקר בערים מעורבות.
חיפוש קטן בגוגל על הקהילה היהודית בחברון יגלה לכם את הסיפור העגום על טבח 67 מיהודי העיר ב-24 באוגוסט. גם אז התפשטה בארץ הקריאה ״אל-אקצה בסכנה״, כאילו אנחנו עומדים להחריב את המסגד שעל הר הבית. עלילה שקרית זו, בעלת מאפיינים של עלילת-דם, חזרה על עצמה שוב ושוב במאה השנים האחרונות. במרד הערבי הגדול (1936-1939), בתחילת מלחמת העצמאות, באוקטובר 2000 ובאינתיפאדה השנייה.
זוהי האמת הפשוטה, ומי שלא מבין אותה – לא יוכל לנצח ולהיות לעם חופשי בארצו.
נוי בר, ראש אגף ההסברה, תנועת ״אם תרצו״