אנשי השמאל לא שונאים את נתניהו, הם מתעבים אותו. מדובר בפרדוקס בלתי פתור. אנשי הימין האידאולוגי צברו די סיבות טובות מדוע לא לחבב את הנתניהוז.
אלו ציפו להקמת יותר ישובים חדשים ולבנייה נרחבת יותר ביו"ש, אלו ציפו לשינוי משמעותי במערכת המשפט, אלו חלמו על ריבונות ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן או לפחות במעלה אדומים, אלו ציפו להסדרת ההתיישבות הצעירה, אלו חשבו שניתן היה למנוע את פינוי מגרון, נתיב האבות ועמונה.
האמת, גם בזהות היהודית של המדינה לא נרשמה התפתחות דרמטית. מלבד חוק המרכולים שהוא חוק חסר ערך למעשה, לא עבר שום מעשה חקיקה לחיזוק הזהות היהודית של המדינה. אכן, גם לא עברו חוקים פוגעניים, אבל בתקופתנו, כשסופה פרוגרסיבית קיצונית משתוללת בחוץ, כל עמידה במקום פירושה למעשה נסיגה. ובשנים האחרונות חלה נסיגה בזהותה היהודית של המדינה במרחב הציבורי.
עד כאן מצד ימין. אינני רואה בכך תירוץ ראוי לשנוא את ביבי, אך כאמור, רבים מאנשי הימין חיכו לרגע בו יעזוב את בלפור. התעלומה הטורדת את מנוחתי היא התיעוב שאליו זוכה נתניהו מצד שמאל, תיעוב שהולך וגדל ביחס הפוך לכל הגיון. נתניהו שהפך את ישראל למעצמה כלכלית, חיזק את מעמדה הכלכלי והמדעי של ישראל ופתח את שעריה למדינות רבות בעולם כולל מדינות ערביות, ובקיצור, חלומו הרטוב של כל שמאלני מצוי, זוכה לקיתונות של תיעוב ארסי ההולך וגדל ככל שחוצים את קו הצפון הישן של תל אביב בואכה רמת אביב והרצליה.
אז נכון, ביבי לא מימש את חזון אחרית הימים הציוני של השמאל הפוסט לאומי, הלא הוא הקמת מדינה פלסטינית, אבל הוא בהחלט הכיר בתחילת דרכו בחזון השמאל של שתי מדינות לשתי עמים, הקפיא את הבנייה לעשרה חודשים, ולא בדיוק, איך לומר בלשון יפה, טיפל בהשתלטות הערבית על שטחי יהודה ושומרון.
כל בר דעת מבין שהשנאה התהומית הזו לא נובעת מכמה סיגרים ושמפניות, ובטח לא מהניסיונות לשנות כמה כתבות באתר וואלה. כל בר דעת מבין שהשנאה הזו גם לא נובעת מתכונתו האלמותית שלא לעמוד בהבטחותיו. הם מספרים שהם שונאים אותו כי לדבריהם הוא שיסע ופילג, תקף והשמיץ. אני לא קונה את זה, מצטער.
אין כל מנוס מן המסקנה המתבקשת שהשמאל כל כך שונא את ביבי לא מפאת חולשתו אלא דוקא בשל עוצמתו. אפשר לומר הרבה על ביבי, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – נתניהו הרים את קרן ישראל, לא פחות, זה האיש. נתניהו קיבל מדינה שבמשחק הבינלאומי הייתה דרג ג', שחקן מחליף בקצה הספסל, והחזיר אותה כמדינה גאה, מדינה חשובה בעולם בעלת כלכלה עוצמתית, עוצמה של כלכלה, יזמות, חדשנות וביטחון. נתניהו שידר עוצמה מדינית וביטחון עצמי בנאומיו באו"ם, בפגישותיו התכופות עם נשיאי המעצמות ובחתירה הבלתי מתפשרת נגד איראן כנגד כיוון הזרם של העולם כולו. נתניהו הרגיל את העולם שאפשר לומר גם לא, שליהודים יש עמדה משל עצמם, שהם לא יתנו יותר שלא יספרו אותם.
בנימין נתניהו הזניק למעלה את המניה החשובה ביותר שיש לנו כעם, המנייה של כבוד ישראל ומדינת ישראל, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, וזהו רבותי חטא חמור דיו עבור השמאל הפרוגרסיבי שפתח במלחמת חורמה נגד כל מה שמייצג ה'ביביזם' – דבקות קנאית בישראליות, במסורת, בגאווה היהודית, בדגל ובסמל. זהו ציר אחד בוהק שמחבר בין השמאל בארה"ב, באירופה וברחובותיה של תל אביב. העמידה הגאה של נתניהו היא מכת מוות עבור אנשי השמאל הנייד, שכל ביטוי לאומי גאה מרגיז אותם, וביטוי של לאומנות יהודית גאה מוציא אותה מכליה לחלוטין.
הדת הניידת רואה את נתניהו כאשם המרכזי בכשלונה לשכוח ולהשכיח את זהותה. בעמידתו הגאה כשליח ישראל היהודית נתניהו הנחית מכה אנושה על הרצון שלהם להיות מדינה נורמלית, רגילה, כמו כולם, להפסיק להרגיש מיוחדים, להשיל מעליהם את העול שמונח על כתפיהם בעצם היותם יהודים.
בשלב הזה, בא נפתלי בנט ונפל ברשתם כפרי בשל. מדובר באדם שנתפס כחלש יותר, עמידתו אינה נתפסת בעיניהם איתנה כעמידתו של נתניהו. אך חשוב מכך, נפתלי העניק את המלוכה לשמאל, החזיר אותו ואת מסריו הקיצוניים לקדמת הבמה, הרים את קרנו וגאוותו, הוכיח שהוא עדיין במשחק. חסידיו של נפתלי מימין חוגגים, מנופפים ברשת ביטחון שתשמור מפני כל שינוי וכל חקיקה שמאלנית, והם אינם מבינים שזו בכלל לא הנקודה.
במלחמת האמונות והדעות, רעיונות של מדינת כל אזרחיה, ערעור מוסד המשפחה ומחיקת הזהות היהודית, קיבלו הכשר רוחני, חזרו בגדול למרכז הבימה. כאשר כל זה מגיע יחד עם הנדוניה של הכשרת מפלגה ערבית אנטי ציונית בקואליציה, החגיגה כפולה. כאשר כל זה נעשה תחת חובש כיפה מהימין, השמחה כפולה ומכופלת, וזה עצוב במיוחד.