מאז מרד גטו וארשה ניסו המפלגות הסוציאליסטיות הציוניות להפוך את המרד לפעולה של חניכיהן בלבד ולהדיר ממנו את מי שלא היו ממחנה השמאל.
לכאורה, אין במרד גטו וארשה כל צד אפל. למעשה, כבר יותר משישים שנה עושה מחנה השמאל הישראלי הכל כדי להדיר, לסלק, כל מרכיב לא-סוציאליסטי במרד הזה.
לכאורה, אין במרד גטו וארשה כל צד אפל. למעשה, כבר יותר משישים שנה עושה מחנה השמאל הישראלי הכל כדי להדיר, לסלק, כל מרכיב לא-סוציאליסטי במרד הזה
אין ספק: מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין, יצחק (אנטק) צוקרמן, מארק אדלמן וחבריהם עשו עבודה אדירה וקידשו שם שמיים במאבקם חסר התוחלת. כמה מאות לוחמים שלא חומשו כיאות, עמדו כמעט לבדם נגד העוצמה הנאצית. שלושת השבועות של המרד בגיטו וארשה הפכו לסאגה אדירה של גבורה ושל הקרבה.
בצד הסאגה עמדו, אחרי המלחמה, החייטים הפוליטיים שניסו למנוע את זרי התהילה ממי שלא היו ממחנה השמאל. הכל סיפרו, ומספרים עד היום בצדק, על פעולות ה"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל – ZOB) בפיקודו של אנילביץ'. במקביל, פעל גם ה"ארגון הצבאי היהודי" (אצ"י – ZZW) הרוויזיוניסטי בפיקודו של פאוול פרנקל. איש אינו מדבר על אנשיו ועל מעשיהם.
ב"ארגון הצבאי היהודי" היו כמה מאות לוחמים. גודלו היה כמעט כמו של ה"ארגון היהודי הלוחם" וחשיבותו הצבאית במרד לא הייתה פחותה משל אי"ל. לפעמים ניכסו ההיסטוריונים- מטעם של השמאל את מבצעיו של הארגון הרוויזיוניסטי שהושכח ולא חלקו לו כבוד. השמאל הציוני בווארשה לא רצה לצרף לארגון המורד את הלוחמים של פאוול פרנקל כגוף אחד, כפי שקיבלו את שאר חברי תנועות הנוער היהודיות הציוניות שם, כיוון שגם בימים הנוראים של ערב השמדתם לא סלחו מנהיגי השמאל הציוני בווארשה ליריביהם האידיאולוגיים מהימין הרוויזיוניסטי.
לעומת זאת, הם לא היו יכולים לוותר על לוחמי אצ"י במאבק נגד הגרמנים. לפרנקל היו אנשים רבים מדי וחלקם עברו, טרם המלחמה, אימונים בלחימה ובהפעלת נשק במסגרת שיתוף הפעולה בין בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית לבין המשטר הפולני. לפרנקל היו קשרים מפותחים עם המחתרת הפולנית. לכן, לוחמיו צוידו בנשק רב יותר מאשר היה בידי אי"ל, כולל המקלע היחיד שהיה ברשות המורדים.
בכתיבת ההיסטוריה של המרד הדירו, סילקו, השכיחו ומחקו ההיסטוריונים הרשמיים של מדינת ישראל (כלומר, של השמאל הישראלי) את הארגון של פרנקל. "מאמץ מכוון ואפקטיבי נעשה כדי להשכיח את השתתפות לוחמיו של פרנקל במרד, ובמקביל להציג את המרד בגטו ורשה כיציר כפיה של תנועת העבודה" – כתב ב"הארץ" משה ארנס שהשקיע את השנים האחרונות בחקר המרד של פרנקל ושל חבריו לארגון.
אין להתפלא על כך. כתיבת ההיסטוריה של הקמת המדינה, כולל המאבק בגטאות, נעשתה בידי היסטוריונים - מטעם מהשמאל שקיבלו שכר נדיב מההסתדרות הציונית, מהמדינה ומ"יד-ושם". כלומר, בכסף של העם היהודי ושל אזרחי ישראל לא התנדבו כתבני ההיסטוריה- מטעם להקדיש מילה חיובית למתנגדיהם הפוליטיים. כתבתי לא מעט על המיתוסים המכוננים של צה"ל, הכוללים הכל ורק לא את ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים, ואת תלמידיו.
אני מקווה שביום השואה הבא כבר יתנוססו שמותיהם של ה"ארגון הצבאי היהודי" ושל פרנקל יחד עם מורדי גטו וארשה מה"ארגון היהודי הלוחם", ויתוקן קצת מהעוול שנגרם ללוחמים המושכחים והאמיצים של פרנקל
אנילביץ' נהרג במרד. צוקרמן ולובטקין נישאו, השתתפו במרד וארשה נגד הגרמנים, הגיעו ארצה והיו ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות. אדלמן נשאר בפולין, למד רפואה ונותר עד היום אנטי-ציוני. פרנקל נהרג במרד ולא השאיר אחריו זכר, אפילו לא תמונה, אלא רק מעט מורשת שתועדה בעדויות (כולל של הנאצים) ובמסמכים.
מישהו שכח לזכור את פרנקל. אחרים זכרו להשכיח את זיכרו.
לכן, כשיוצאים לשקם את מעמדם הציבורי של פרנקל ושל לוחמיו ב"ארגון הצבאי היהודי", צריכים ארנס וחבריו לבדוק הכיצד הם היו בשלטון מאז 1977 ולא תיקנו את העוול? כיצד קרה שלמרות שלטון "הליכוד" ממשיכה תודעתנו הקיבוצית, שנוצקת עוד בבתי-הספר (המפוקחים על-ידי ממשלת ישראל וממומנים על-ידה), להדיר את ה"פורשים" ואת פועלם בעלייה הבלתי-לגאלית ערב מלחמת העולם השנייה, במרד גטו וארשה ובמאבק להקמת מדינת ישראל?
אני מקווה שביום השואה הבא כבר יתנוססו שמותיהם של ה"ארגון הצבאי היהודי" ושל פרנקל יחד עם מורדי גטו וארשה מה"ארגון היהודי הלוחם", ויתוקן קצת מהעוול שנגרם ללוחמים המושכחים והאמיצים של פרנקל.