אין לי ספק: הגעתה של הציונות האמונית לפסגה הפוליטית, להנהגת המדינה, איננה עוד בגדר משאלת לב, אובססיה, חלום מגזרי, אלא הכרח קיומי להישארותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים, קל וחומר כמדינה יהודית. לא מדינת הלכה אלא הנהגה שבסיסה ההכרה והתחשבות בגוונים השונים בהם מתאפיינת החברה הישראלית. מה עוד שפרקטית, יעד של מדינת הלכה לא יקדם אותנו לקראת כיבוש ההנהגה הלאומית בעתיד הנראה לעין אלא יכשיל את המהלך.
יש מספיק מרחב פעולה יהודי, ערכי ותודעתי, כדי לשרש את היות מדינת ישראל לא רק מדינה בה חיים יהודים אלא מדינה המחוברת אל ערכי העבר כדי לתקן את ההווה ולהבטחת העתיד הקיומי והיהודי. לאור היחלשותה של הציונות החילונית וסימני השאלה על צדקת דרכה, יש לציונות האמונית תפקיד היסטורי להתקדם אל מרכז הבמה הפוליטית והמדינית ולהנהיג. האמת כי אין תחום שבו אנשי הציונות האמונית לא נמצאים בראש החץ המוביל, ופרדוקסלית דווקא בתחום הקריטי, החשוב והמכריע, הפוליטי, אנחנו הולכים ויורדים מדחי אל דחי.
לאור היחלשותה של הציונות החילונית וסימני השאלה על צדקת דרכה, יש לציונות האמונית תפקיד היסטורי להתקדם אל מרכז הבמה הפוליטית והמדינית ולהנהיג
התחום הזה, הפוליטי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, חולה במחלה קשה זה שנים, ובינתיים לא נמצאה התרופה הגואלת, ויש לא מעט סימנים להתפתחותה למחלה סופנית. לפני הטיפול בסימפטומים ובמחלה חייבים היסטוריה: חשיבות דעת העבר לבניית העתיד כבר אמרנו. עם הקמת המדינה ושנים אחר כך ראתה ההנהגה הדתית לאומית את עיקר תפקידה בשני תחומים עיקריים המופנים פנימה. האחד החינוך, בנית מוסדות וכלים חינוכיים ופיתוחם ככלל, דאגה לדור הבא ולבניית הקאדר התורני. רק אחרי שנים רבות הושלם המהפך בישיבות המגזר ואת מקום הרבנים החרדים מילאו רבנים ומחנכים תוצרת בית. התחום השני גם הוא פנים מגזרי: בנייתה וחיזוקה של ההתיישבות הדתית, הקיבוצית והמושבית. התחום השלישי, הפוליטי, בחלקו הגדול שימש כלי לבנייה וביצור ההישגים בתחומים הראשונים הפנימיים. שארית האנרגיות הפוליטיות הופנו למאבק על צביונה, פניה והפרהסיה של מדינת היהודים, בעיקר באמצעות חקיקה ששולמה מידית ע"י חופש פוליטי מוחלט שניתן למפלגת השלטון מפא"י ההיסטורית לדורותיה בתחומי כלכלה, בטחון ומדיניות.
בקיצור, התנזרות מגזרית כמעט מוחלטת להלכה ולמעשה מכל תחום שלא נגע ישירות או בעקיפין בהקשר מגזרי או דתי. החקיקה לא תמיד מומשה בשטח, כי לא תמיד עמדה במבחן המציאות המורכבת של חיי המעשה, וגרמה לא פעם בציבוריות הכללית כעס ורגרסיה ביחסה אל הדת ונציגיה. מעבר לכך יש להוסיף את רגשי האשמה וההערצה כלפי ציבור הבונים והנהגתו הפוליטית, שבנתה והקימה ונלחמה על הקמת המדינה. רגשות שקיננו בציבורנו, על אף היות הציונות הדתית שותפה בחלק מהעשייה. ומהצד השני של הקשת החברתית והפוליטית - פיתוח רגשי נחיתות כלפי עולם התורה החרדי, עולם שראה בהקמת המדינה "עליה בחומה" ובו זמנית קידש את הקבלה ממנה, אך נימנע מהמעורבות בה.
אין לי ספק שאלו ואלו השפיעו על הרף הנמוך שהציבה הציונות הדתית למעורבותה הסלקטיבית ולאי חתירתה להנהגה. חשוב היה לי לציין את התחושות של אז ואת השפעתן, כי לדעתי אנחנו רואים את עקבותיהן גם היום. בכל מקרה, עם הצלחה לא מתווכחים, ושימת הדגש וההתמקדות בבניית המגזר אז הוכיחה את עצמה.
אחרי מלחמת ששת הימים, שחרור יהודה ושומרון, ירושלים, הגולן וחבל עזה, והשאלות והמחלוקות שנוצרו בעקבות כך: האם זה שחרור או כיבוש, התיישבות או נסיגה, הן השאלות שהורידו את הציבור הדתי לאומי מהגדר למרכז הזירה הפוליטית למאבק רציף
אחרי מלחמת ששת הימים, שחרור יהודה ושומרון, ירושלים, הגולן וחבל עזה, והשאלות והמחלוקות שנוצרו בעקבות כך: האם זה שחרור או כיבוש, התיישבות או נסיגה, הן השאלות שהורידו את הציבור הדתי לאומי מהגדר למרכז הזירה הפוליטית ציבורי ופוליטי כמעט על כל גבעה ועל כל בית. מהפך שהציבור הלאומי ואנשי השטח קלטו והפנימו מיד ולמעשה לקחו את ההובלה מידי הנציגות הפוליטית שנשארה מאחור וזאת הן בשל גודלה הן בשל הרכבה, ובעיקר בשל חוסר המודעות ההבנה וההכרה בגודל השעה ובצורך לשינוי בחשיבה, בכלים, ובמעמד הפוליטי. לא עוד תחום חדש של "קח ותן" פוליטי, לא עוד סידור מגזרי. זאת התיישבות אידיאולוגית פוליטית בעלת השלכות מדיניות, הקובעת גורלות של כלל החברה הישראלית, וזה לא יכול להיות מובל פוליטית ע"י נציגות מגזרית בעלת ארבע ח"כים, כל אחד בעל מפלגה אחרת, התכנסות "מגזרית לייט", כי חבר אחד לא מוגדר כדתי, אך לשם איזון יש לה הרכב רבני הנותן לה הכשר לעשייתה הפוליטית.
אני חבר בליכוד וב"מנהיגות יהודית" שמנסה זה כמעט עשר שנים דרך אחרת. בדרכה העלתה על הסדר הציבורי שני נושאים חשובים: האחד - הצורך בהנהגה אמונית, והשני: פריצת הגבולות הפוליטיים המגזריים. אין חברת בטוח המבטחת את ההצלחה. זהו ניסיון, בדיקה וסלילת דרך. נסחפתי. לא באתי לעשות תעמולה לדרכי, להיפך. ייתכנו עוד דרכים להגיע להנהגה אמונית למדינת ישראל, אולי דרכים יותר מהירות, יותר חלקות. ביקשתי להתריע על הצורך ועל הדחיפות.
לפני הגרוש מגוש קטיף ישבנו בכפר מימון, חבורה שרובה תושבי יהודה ושומרון, הכינו על חטא ושברנו את הראש איך לתקן? איך לפרוץ את מעגל הניכור והאדישות של החברה הישראלית? ובין השאר דנו בנציגות הפוליטית המגזרית ותפקודה והיה רוב ברור, כי יש לייבש את הביצה הפוליטית המגזרית ולהקים משהו חדש יצירתי אמיתי מחובר עם עם ישראל ומתאים לגודל השעה ולהיקף המשימות.