מי שמשווה בין הסבל של העם היהודי לסבל הפלסטיני הוא מכחיש שואה.
מי שמשווה בין הזכות של העם היהודי על הארץ הזאת לבין זכותם של הפלסטינים, מכחיש תנ"ך.
מי שמדבר על מחוייבות של ישראל לקיים הסכמים שהופרו פעם אחר פעם ברצח ובדם, מכחיש כלל
יסודי מוסרי ומשפטי: הזכות לא לכבד הסכם שהופר על ידי הצד השני, קל וחומר בנסיבות ההפרה.
מי שמדבר ומטיף בשבח הדמוקרטיה, אך איננו מבין כי בחירות במדינת ישראל ושינוי השלטון מקנה חובה וזכות לשנות קונספציות שגויות ומסוכנות שלשם כך נבחרו, הוא למעשה מכחיש דמוקרטיה.
מי שמדבר על שתי מדינות לשני עמים, לא עשה שעורי בית, כי יש לפלסטינים מדינה בה הם רוב מוחלט, מדינה שניתנה במתנה על ידי המנדט הבריטי לשייך מהמדבר, מדינה שכל ארץ ישראל המזרחית נכללת בתחומה - ירדן. מי שמתעלם מכך מכחיש עובדות מהעבר ומציאות עכשווית.
מי שלוחץ להקמת מדינה פלשתינית, יוצר קן צרעות נוסף במזרח התיכון, ותורם ליצירת תנאים אידיאליים להשמדת מדינת ישראל, המדינה היחידה שהקים העם היהודי אחרי אלפיים שנה. מי שפועל לכך מכחיש את ההווה והעתיד רווי הסכנות לקיומה של ישראל.
מי שמדבר על גירוש יותר מרבע מיליון יהודים מאדמתם ומביתם, מכחיש יסודות מוסר והתחשבות אנושית בסיסית. וזאת מעבר העדפה של סבל יהודי לשם הקמת ישות פלסטינית נוספת. נקייה מיהודים - המדינה הערבית העשרים ושלוש.
מי שנותן פרס לתוקפן מ-1948, 1967, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, וכל מה שהיה ביניהן ואחריהן, הוא חסר הבנה בתוצאות ההיסטוריות המקובלות בעולם אחרי מלחמות והענשת התוקפן, ומזמין את התוקפנות הבאה.
מי שמחליט שהארץ היחידה בעולם שליהודי אין זכות לגור בה היא ארץ ישראל, מגשים את הרעיון הנאצי של "יודנריין" – ארץ "נקייה" מיהודים בארצם שלהם.
האמת כי אין ולא היתה בעיה פלסטינית אמתית הרי לו היתה, יכולה היתה להיפתר לפני מלחמת 67',
כש"הגדה המערבית" היתה תחת שלטון ירדני, אך הבעיה האמיתית היא לא הפלסטינית אלא היהודית: קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון, והיא לא תיפתר על ידי עוד מדינה אלא תחריף. הקושי האמיתי הוא השנאה, חוסר ההשלמה ולא חוסר המדינה.