לא רק על הכביש צריך להיות חכם

מוזר. כולנו חזינו בגיוס נבחרת החלומות של נתניהו לשורות הליכוד את ביצוע התרגיל המסריח למשה פייגלין לפני הבחירות. היו לפנינו כל האינדיקציות להבין שוב כי הליכוד ובנימין נתניהו אינם בהכרח חובבי ארץ ישראל השלמה. חובביה ונאמניה בכל מחיר ובכל תנאי של ארץ ישראל הם מיעוט בליכוד, מיעוט בחברה הישראלית, ועדיין מיעוט גם בהגדרה הרחבה של המושג מצביעי הימין שאימצנו לעצמנו.

מחנה הימין פרוש על פני סקלה רחבה של דעות ומדרג שונה של נכונות לתשלום עבורן. אינני יכול לקבוע נתון מדויק, אך אין ספק שהחלק הגדול של מצביעי הימין אינם מצביעים אידיאולוגיים במובן הקלסי, אלא אנשים מפוכחים הלומדים מהניסיון ולא מאמינים שיש פרטנר אמיתי לשלום בעתיד הנראה לעין. הם לא מנאמני אף שעל, תוצאות הבחירות מוכיחות. המחנה האידיאולוגי המגזרי, הבית

אין ספק שהחלק הגדול של מצביעי הימין אינם מצביעים אידיאולוגיים במובן הקלסי, אלא אנשים מפוכחים הלומדים מהניסיון ולא מאמינים שיש פרטנר אמיתי לשלום בעתיד הנראה לעין. הם לא מנאמני אף שעל

היהודי והאיחוד הלאומי, הוא מחנה המאבד באופן עקבי מכוחו מבחירות לבחירות, בין בהליכה יחד בבחירות הקודמות לבין במפוצל בבחירות האחרונות. המגמה לא משתנה. הנתונים שלאחר הבחירות לא שונים. עובדה שנתניהו נמנע מלצרף את האיחוד הלאומי לממשלתו וצירף להנהגה את מפלגת העבודה בתנאים חריגים, תנאים של מחלקת עסקים. הנתונים הללו לא העמידו את נתניהו במשבצת שומר החותם של ארץ ישראל השלמה.

משום כך נאומו של נתניהו היה לדעתי הפתעה לטובה מכמה בחינות. ראשית, זה שנים לא הוזכר על ידי מנהיג ישראלי, ראש ממשלה בפועל, הקשר והזכות ההיסטורית על ארץ ישראל, דחיית הטענה כי השואה היא הסיבה וההצדקה להקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל דהיינו תיקון עוול לעם אחד על חשבון עשית עוול לאחר, אלא כהגשמה של זיכרון, שאיפה, חלום, תפילה יום-יומית זה אלפיים שנה, הבטחה אלוקית שתהליך מימושה המעשי החל על ידי השליח, התנועה הציונית, עשרות רבות של שנים לפני השואה. הקמת המדינה היא תיקון היסטורי מובטח ומתחייב ולא פעולת חסד.

בנאום צויינה העובדה כי הבעיה הפלסטינית לא נולדה במלחמת ששת הימים עם "הכיבוש המשחית". ציון נוסף, קליטתם של היהודים פליטי ארצות ערב בין שאר הפליטים, לעומת הפצע הפתוח שהושאר מדמם בכוונת מכוון על ידי הפלסטינאים ואחיהם הערבים, על אף עושרם וכוחם הכלכלי של חלק ממדינות ערב, 22 במספר. הדגשה כי פתרון בעיית הפליטים, יישובם קבע יהיה רק מחוץ לגבולות מדינת ישראל, נקבע הצורך הן של הפלסטינאים והן של ארצות ערב להכרה במדינת ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי בארצו ההיסטורית. וירושלים  המאוחדת והשלמה בירתה של מדינת ישראל לעד. ועוד בנאום על הצורך בשינוי בחינוך, בהפסקת ההסתה והטרור, מיגור החמאס דברים טריוויאליים לצורך סיום הסכסוך.

גם עקב אכילס שבנאום, שתי מדינות לשני עמים, מותנה ומסוייג במדינה מפורזת לעם האחר ולא הוזכר בהקשר לכך פינוי ועקירת אנשים וישובים.  בקיצור, מחסומים ומכשולים, תנאים שאם נשכיל לעמוד על קיומם ומימושם תישאר לפלסטינים רק אופציה ולא מדינה. וכבר הזדרזה אישיות בכירה פלסטינית להצהיר כי בתנאים אלו לא תקום מדינה פלסטינית עוד אלף שנה. לא אסון. אנחנו חיכינו אלפיים שנה.

כן, לא שכחתי, המאחזים. זהו התשלום לזוג ברק את ברק. הזוג הזה גם הוא דורש את ליטרת הבשר, ונתניהו נותן. הוא לא תואם אורי אריאל ואפילו לא של הרב פרופסור הרשקוביץ. הוא נתניהו מבית טוב, לאומי, ציוני, אך הוא גם ביבי, פוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. ההגדרה הקולעת של המקצוע הזה היא, כי הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, המציאותי, הניתן לחיזוי לוגי, המתחשב בכוחות הפועלים בשטח ומימוש הצורך להתחשב גם בצרכים של ידידים או מתחרים, ודאי אם אתה גם זקוק לתמיכתם. ההכרה,

והמישור השני, עבודה קשה בהפצת האמונה בתפקיד הייחודי והמיוחד של עם ישראל, והחדרתו בחברה הישראלית הנהנתנית והעכשוויסטית

האמונה, הביטחון כי על ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל פועלים חוקים שמעבר למציאות האנושית הרגילה, ויש צורך וחיוב לאינטרפרטציה שונה של המציאות, כולל האמירה הגורפת והגישה האולטימטיבית על איסור הויתור על אף גרגיר בארץ ישראל, כל זה איננו בגדר מדיניות או פוליטיקה ריאלית אלא אמונה בבורא עולם וראיית תהליך שיבת ציון והקמת המדינה כהתחלתה של הגאולה המובטחת.

זה לא המטען הערכי, הרוחני והאמוני של הנהגת ישראל ולא של בנימין נתניהו. ויותר מזה, גם לא של רוב מצביעי הימין וודאי לא של רוב החברה הישראלית. אנחנו חיים במשטר דמוקרטי, לדעתי למזלנו, וזאת על אף הביקורת הנוקבת שיש לנו על התנהלותו. המשטר הזה מחייב פעילות בשני מישורים שונים שיש הרואים אותם משלימים זה את זה, ויש הרואים אותם מתנגשים זה בזה. האחד, הפוליטי, ובו לקדם את הגעת אנשי אמונה לפסגת ההנהגה הלאומית, והמישור השני, עבודה קשה בהפצת האמונה בתפקיד הייחודי והמיוחד של עם ישראל, והחדרתו  בחברה הישראלית הנהנתנית והעכשוויסטית. לסיכום: לחץ מאזן כן, שבירת כלים לא, האמרה הנפוצה כי רק הימין יכול היא דו סיטרית. לא רק על הכביש צריך להיות חכם.