תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל הם המרכיבים שעליהם מושתתים האמונה, החזון, הרעיון, השאיפה והעשייה הציונית דתית. הציונות הדתית רואה בחיבור את השלמות ואת מימושה כתפקידה ההיסטורי, תוך שימת דגש רעיוני ומעשי לאור המתרחש, על ארץ ישראל. אולם המציאות מלמדת כי ציבוריים בחברה הישראלית ממוקדים במרכיבים אחרים. הציבור החרדי, כדוגמא, סבור שארץ ישראל ואפילו עם ישראל הם בגדר מרכיבים משניים והעדפה עיסוק בתורה, רוב הציבור הכללי לא ממוקד במרכיבים הקובעים את זכות וחובת קיומנו, הדתית-ערכית אלא בקיומו הפיזי והנהנתני, ולדעתו רק הפשרה היא שתביא את השלום ואיתו את קץ הסכסוך המקיז את דמנו זה מאה שנה.
נתונים אלו של החברה הישראלית והמציאות הפוליטית בארץ וזו בעולם והאווירה העוינת השוררת בדעת הקהל בגלובליזציה, היא מציאות כואבת ובלתי נתפסת אי צדק וחוסר יושר בהתייחסות לשורשי הסכסוך. אפשר למלא עמודים רבים על הרשע, האיוולת, סירוס האמת וההיגיון בעמדת העולם. ואין ספק שיש להתנהלות אחינו מהשמאל חלק לא קטן בעניין, אך ללא ספק בעולם לא מוכנים 
אפשר למלא עמודים רבים על הרשע, האיוולת, סירוס האמת וההיגיון בעמדת העולם. ואין ספק שיש להתנהלות אחינו מהשמאל חלק לא קטן בעניין
להתרגל ולקבל את שינוי המשבצת היהודית המסורתית של המסכן והמובס.
זהו לדעתי ההסבר לתופעה הפרדוקסלית בעניין הרב שמגלה שוב העולם בשואה מצד אחד, כשבמקביל גוברת ההסתה והשטנה כלפי היהודי החדש המתגונן על חייו בארצו הריבונית. גם בעולם של שינויים מפליגים ליהודי יש גבול לשינוי.
מאז מלחמת ששת הימים אנחנו מתמקדים ומנהלים מאבק מעשי התיישבותי לקביעת עובדות בשטח שלא תמיד מתקבלות בציבור בהיבט חיובי, מה עוד שהמתווכת המביאה את האירועים וספקי ההתרחשויות, כלי התקשורת השונים צובעים אותם כראות עיניהם, מגדילים מקטינים מוסיפים פרשנות והערכה, תקשורת שבדרך כלל איננה מחסידינו המובהקים בלשון המעטה. כל זה מחייב להיות לא רק צודק אלא גם חכם. אנחנו חיים במשטר דמוקרטי למזלנו, וזאת על אף הביקורת. אנחנו חייבים להפנים כי לא כל הצהרה מקדמת, ובכאב אומר אפילו לא כל קרוון בהכרח מסייע למניעת החורבן הבא.
את גוש קטיף על יישוביו החריבו הפוליטיקאים בהרמת אצבע מתוך התובנה שהחברה הישראלית לא תעלה על בריקאדות אלא תתמוך במהלך. אומנם לא על ידי גילויי שמחה ברחובות אך מתוך הסכמה בצורך ובכיוון הפתרון, והעובדה המאמתת היא הצלחתה של קדימה בראשות אולמרט אחרי הגירוש וזאת על אף הכישלון הקולוסאלי. אינני בטוח שדעתה של החברה שונה היום מהותית. אך אנחנו חייבים אחרי חורבן גוש קטיף ולפני החורבן הבא ללמוד משהו, לשנות דפוסי חשיבה ועשייה.
הלימוד האחד הוא כי יש לחתור בהתמדה להיות חלק מההנהגה הפוליטית המובילה ולהגיע לפסגתה. לא רק כמה הצבעות במכונת ההצבעה במשכן הכנסת. הלימוד השני שחשוב להבין כי במדינה דמוקרטית יש משקל וחשיבות עליונה לדעת הקהל על ההחלטות וההתנהלות של ההנהגה הלאומית. בדרך כלל פוליטיקאי לא מהמר אלה בודק מהיכן ולאן נושבת הרוח ומתביית בהתאם. ראש ממשלה אינו מתאבד פוליטי מדעת.
מפעל ההתיישבות האדיר החשוב ביהודה ושומרון יצר במידה מסוימת נתק רעיוני-ערכי וכמובן גיאוגרפי בין הליבה של הציונות הדתית
לכן את עיקר המאמץ והמשאבים יש להקדיש להסברה ושכנוע הציבור הישראלי. לצורך זה יש להכין תוכנית המבוססת גם על המציאותלחברה הישראלית ואת זה צריך לתקן. לכן את עיקר המאמץ והמשאבים יש להקדיש להסברה ושכנוע הציבור הישראלי. לצורך זה יש להכין תוכנית המבוססת גם על המציאות, על הסכנות ועל האפשרויות הריאליות, ולא רק על החזון. אנחנו מצווים להיות עם הרגלים על הקרקע ולהתפלל לסייעתא דשמיא. זה שנים אנחנו אומרים רק מה לא, ובמידה רבה של צדק, אך בחברה דמוקרטית זה לא מספיק. יש לומר מה כן. אף גרגיר, דובאי כפתרון, והצעות דומות הן אמירות של הכל או לא כלום. סיכויי התרחשותם הם בגדר ניסים. את הניסים והחלטת מימושם נשאיר לעושה הניסים. אנו נעשה את המוטל עלינו כאן למטה. שינוי הגישה בחברה הישראלית בנושא תנאי סיום הסכסוך ופתרונו האמיתי הוא אפשרי, הוא בידינו. מהפך, קמפיין מבית לבית, כבר עשינו על זה חזרה מוצלחת במשאל מתפקדי הליכוד, להכריז ולבצע גיוס כללי.
אין דרך אחרת. התקשורת וכליה שהם כלי המידע וההשפעה העיקרים על הציבור הישראלי הם חסומים מבחינתנו, ומה שדולף, מוטב היה שלא ידלוף. כלי התקשורת האלטרנטיביים שלנו הם לא ממש פורצי גבולות המגזר. למעשה הם כלים המשמשים בעיקרם את השיח הפנימי. עם לב אוהב, רוח טובה, ראש פתוח ונייר עמדה ברור וריאלי ביד, עם קשר לעבר וחזון ואמונה בעתיד, נייר המוסכם על רוב הצבור הדתי לאומי כמו אצל מרדכי היהודי. כן אני יודע אצל מרדכי הנס הזה היה אחרי מימוש ההצלחה. אצלנו לפניה. בעזרת השם נעשה ונצליח. אין לנו פשוט ברירה. נתפלל להצלחה ולכמה ניסים בונוס, מה שבטוח בטוח.