/ יוסי שחר
הקושאן של עם ישראל על ארץ ישראל, ההבטחה הא-לוקית,הברית ארוכת השנים היא מימי אברהם אבינו, העברי הראשון: "כי לזרעך נתתי את הארץ הזאת". הביטוי המעשי הלאומי והמדיני היה כניסתם לארץ של דור ההמשך של יוצאי מצרים בערך 1300 שנה לפני הספירה.
ריבונות יהודית בארץ בדרגות ובהיקפים שונים נשמרה כ-1400 שנה, ויישוב יהודי התקיים כמעט ברצף מעל 3000 שנה. ריבונות אחרת של יושבי הארץ לא היתה משך כמעט 2000 שנה, מאז חורבן בית שני, אלא של כובשים חיצוניים שהשליטו מרות אך לא מימשו ריבונות והתחלפו מעת לעת.
משך אלפיים שנה בהן היה עם ישראל בגלות עמדו ארץ ישראל וירושלים במרכז ההוויה, התפילה והתקווה של האדם והעם היהודי. ארץ ישראל וירושלים היו המזור, תחנת הכוח, מצבור האנרגיה, קרן האור שחדרה דרך חשכת הגלות. ומצד שני עמדה הארץ בשיממונה. טיילים, עורכי מסעות, חוקרים וצליינים מספרים על שממה, ביצות, מחלות, פיגור בכל תחום.
והנה חזר היהודי לאדמתו. הארץ מגיבה, נענית לאתגר, משתפת פעולה עם בעל הבית האמיתי, פורחת. העשייה, השינוי באווירה, הבום הכלכלי היחסי שיצרה עליית היהודים, הביאו להגירה מקבילה מסיבית לארץ ישראל של ערבים מכל ארצות ערב, שאחרי שנים לא רבות הפכו לחלק מן המיתוס השקרי הפלסטיני .
עזמי בשארה: אני מתנגד לכיבוש, אך אני לא פטריוט פלסטיני, אין כזאת אומה – אומה פלסטינית זו המצאה קולוניאלית. יש רק אומה ערבית
בראיון טלוויזיוני חושפני של הח"כ לשעבר עזמי בשארה, הפובליציסט, האינטלקטואל, איש הספר, הפטריוט הפלסטיני לכאורה, ראיון שנערך לפני כמה שנים עם ירון לונדון לפני שנחשד בריגול וברח מהארץ, הוא אמר: אני מתנגד לכיבוש אך אני לא פטריוט פלסטיני, אין כזאת אומה – אומה פלסטינית זו המצאה קולוניאלית. יש רק אומה ערבית.
ארץ ישראל היתה עד סוף המאה ה-19 דרום סוריה. את זה לא פנאט יהודי אומר. זה מנהיג "פלסטיני". לכאורה המשמעות הנגזרת היא כי האומה הערבית איננה יכולה להסתפק בביטוי המצומצם הבלתי נסבל של 22 מדינות ריבוניות ערביות בלבד. זה מאשש ומלמד כי הבעיה הפלסטינית היא פיקציה, היא תירוץ, הבעיה האמיתית היא קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא במזרח התיכון הערבי. זאת על אף מימדי השלולית של שטחה לעומת מימדי האוקינוסים עליהם משתרעות מדינות ערב. בשארה חושף ומאשר את הידוע מכבר, את העובדה כי האומה הערבית היא הפרטנר האמיתי, והבעיה הפלסטינית הלאומית הריבונית היא "עז", כיסוי, בלון נפוח שמתוחזק זה 100 שנה על ידי מילוי אויר רעיל מלא שנאה עם תוסף אדי רצח, הכל לפי גובה הלהבות הרצויות.
האמת, יש בעיה אנושית קשה שהיתה צריכה ויכולה להיפתר לפני שנים, אך עבור האומה הערבית, מנהיגיה ומנהיגי "הפלסטינים", קיום הסכסוך מצדיק ומנשים את קיומם, הנהגתם והדחקת הבעיות הפנימיות בארצן וזאת באמצעות יצירת טיפוח ושמירת הגולם הפלסטיני הרב תכליתי, ובגינו הם מאמללים זה עשרות שנים את אחיהם ומקריבים אותם על מזבח השנאה ותקוות השווא לחיסולה של מדינת ישראל .
הן בהיסטוריה העתיקה והן בעת החדשה, בסיומן של מלחמות המנצח הכתיב את תנאי השלום והסדרי הכניעה, ועל אחת כמה וכמה אם המנצח היה המותקף. כך בתום מלחמת העולם הראשונה והשניה הוצבו גבולות מחדש בין עמים. אוכלוסיות שלמות ומיליוני בני אדם הוזזו, הוחלפו אוכלוסין על רקע אתני או דתי, ואחרי תקופה סבירה, בהתאם ליכולת הכלכלית של האוכלוסייה הקולטת, הפכו לחלק מהכלל.
כאמור יוצאים מהכלל פליטי ארץ ישראל הערבים ממלחמות 48' ו-67', מלחמות שנכפו עלינו על ידי ארצות ערב וכנופיות
שחרור יהודה ושומרון, או כיבושם הלגיטימי ב-67' הם תוצאה של תוקפנות ערבית ודינם ככיבושי מלחמת העצמאות ב-48'פלסטיניות, מלחמות שבהן בעזרת השם ניצחנו בגדול. החריג הזה של הנצחת בעיית הפליטים "הפלסטינים" והשארת פצע מוגלתי מדמם פתוח זה שישים שנה לצורך ניגוח פוליטי, והזנת אש השנאה, וזאת על אף העוצמה והיכולת הכלכלית של האומה הערבית והמחויבות המוסרית כמי שהייתה הגורם הלוחמני המרכזי שבגינו טופחה האשליה ובעקבותיה נוצרה בעיית הפליטים.
לעומת ארצות ערב, מדינת ישראל קלטה מעל 800 אלף פליטים יהודים מארצות ערב. בדיעבד נערכו חילופי אוכלוסין בין ארצות ערב לישראל, עם כמה הבדלים בטיפול. שחרור יהודה ושומרון, או כיבושם הלגיטימי ב-67' הם תוצאה של תוקפנות ערבית ודינם ככיבושי מלחמת העצמאות ב-48'. מכל מבט ועניין שתיהן הן בגין דחיית תוכנית החלוקה במשמעותה התיאורטית והמעשית, בפועל - ניסיון השמדתה של מדינת ישראל הן ב-48' וניסיון מחודש ב-67' ומכאן כי חוסר ההכרה בלגיטימיות של ה"כיבוש" ב-67' משליך אחד על אחד על הלגיטימיות ב"כיבוש 48".
גם אם נניח שהגולם "הפלסטיני" שנוצר וטופח קם על יוצרו והחליט שהוא עם, הביטוי הלאומי חייב לבוא לידי ממשות בשיתוף עם ממלכת ירדן, מדינה פלסטינית דה פקטו שמיקומה הוא בארץ ישראל המזרחית ושטחה הוא פי שתים וחצי משטחה של מדינת ישראל, ושמונים אחוז מאוכלוסייתה הם "פלסטינים". מדינה שניתנה לשייך בדווי מהמדבר כמתנה, כתשלום כאתנן על השתתפותו במרד הערבי נגד האימפריה העותומנית לצד בריטניה. אין זכות קיום לא כלכלית ולא גיאו-פוליטית למדינה נוספת בין הים לירדן. וזאת מעבר לניסיון העבר הטרוריסטי הפלסטיני הן בישראל והן בירדן כמובן בהבדל בסיסי: בירדן הושמדו וגורשו המחבלים ללבנון באקציה שניתן לה השם ספטמבר השחור על שם החודש בו בוצע.
בישראל לעומת זאת הובאו בכבוד חזרה כנופיות הרצח, אומנו, צוידו וגויסו ל"כוחות השלום" להילחם במרצחים תוצרת בית בלי מגבלות של בצלם ובג"ץ בניצוחו של הארכי רוצח ערפאת. על ההצלחה לא נרבה במילים. האינתיפאדות, בתי הקברות ומחלקות השיקום יעידו על התוצאות. איך שר פעם אורי זוהר בחייו הקודמים, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. הראש הממציא בעל הרעיון, היזם, האדריכל, המוציא לפועל, הוא גם אביו מולידו של הכישלון הרווי במוות ובדם, ורק קיצוניים הזויים צעקו אז "זה טמטום, זה פשע, הפקרות, אל תתנו להם רובים", אך שמעון והשפויים היו מסוממים מריחות המזרח התיכון החדש. בדמיונם ליקקו כבר חומוס בדמשק,
החברה הישראלית והממסד הפוליטי המעוות יכולים להעניש את מסוממי השלום הרצחני בבעיטות רק למעלה עד רום הנשיאותאך במציאות בארץ עפו והתרסקו צלחות החומוס ביחד עם גופות בני אדם. החברה הישראלית והממסד הפוליטי המעוות יכולים להעניש את מסוממי השלום הרצחני בבעיטות רק למעלה עד רום הנשיאות. מפחיד. אנחנו חיים במדינה שהתשלום היחיד שעליו משלם הפוליטיקאי זה על מעילה או נשיקה, לא על עשייתו או אי עשייתו במסגרת תפקידו, וודאי אם הוא בצד הנכון – השפוי, השמאלי של המפה.
אנחנו "הקיצוניים" אומרים שוב: מדינה פלסטינית נוספת לא תעצור בשום גבול ערטילאי מוסכם כביכול. ואינפורמציה מתקנת: שלום עכשיו הם כבר מזמן לא בגדר וירוס זו ממש מחלה, אפידמיה.
שנה טובה לעם ישראל, לארץ ישראל, ולמדינת ישראל
תבונה, חכמה וחוזק לממשלת ישראל
וחזרה בתשובה לראש ממשלת ישראל