יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, אירוע אחר אירוע, נשברים שיאים של רשעות, טמטום, הפקרות וחוצפה העוברת כל גבול, שלא לדבר על הטעם והריח - יותר נכון הסירחון - שנודף מן התסכול והפרנויה של השמאל הישראלי. מלשינים משתפי פעולה עם האויב, סוכני מדינות וקרנות זרות, ספקי ומפיצי מידע בדוי ומעוות לשונאי ישראל, אכולי שנאה פתולוגית לכל דבר שריחו קשור לארץ ישראל לעם ישראל ולמדינת ישראל כמדינה יהודית. משיחי השלום ההזוי, שהמציאות והניסיון רווי הדם שבעקבותיו לא יסיטו אותם מדרכם ומטרתם - הרס המדינה היהודית וכינונה של מדינת כל אזרחיה במקומה.
לשם המחשה נסקור שבוע בחיי ספינת הדגל הפובליציסטית של השמאל הקיצוני – "הארץ", עיתון לא רב תפוצה, אך אומרים כי הוא רב השפעה. נתחיל בקטנות. עקיבא אלדר, עיתונאי באותו עיתון, אוהב חומוס. מה לא היה נותן עקיבא כדי לנגב צלחת חומוס עם פול 
מלשינים משתפי פעולה עם האויב, סוכני מדינות וקרנות זרות, ספקי ומפיצי מידע בדוי ומעוות לשונאי ישראל, אכולי שנאה פתולוגית לכל דבר שריחו קשור לארץ ישראל לעם ישראל ולמדינת ישראל כמדינה יהודית
בשוק בדמשק? עד הגאולה בינתיים ניגב חומוס ביפו. זה שטח משוחרר שלא יוחזר. אכל וכמעט נחנק. היה בחומוס משהו מוזר. מניגוב לניגוב עטפה אותו הרגשה מוזרה, צורך בלתי מוסבר, דומה להרגשה ביום הכיפורים עת ממלמל הצדיק בתפילתו "על חטא שחטאנו", ונזכר כי בכיסו השמאלי ישנה רשימה שהונפקה לו על ידי ארגון גוש שלום על מפעלים כלכליים בשטחים הכבושים, מפעלים המעסיקים אלפי מפרנסים פלסטיניים. אך פרנסה לחוד ועקרונות לחוד, ואכן אחרי תחקיר יסודי ומאומץ התברר כי אכן החמוס של חברת שמיר מיוצר לא עלינו לא בקרית אתא ככתוב אלא בברקן, רחמנא ליצלן! ומיד נשלח מברק בהול ל-120 מדינות, לכל מדינה ומדינה בלשונה, על הרמיה ועל הונאה, ודי בזיון וקצף. וכך הושלם עוד שיתוף פעולה פורה בין המלשינים לבין העיתונאים מ"הארץ".
עוד השבוע התברר עד היכן מגיע התאום והרפש שמצמיח מרגלת אידיאולוגית, אז חיילת ולאחר מכן כתבת בערוץ האינטרנט של עיתון הארץ, הגונבת מעל 2000 (!) מסמכים מצה"ל הקשורים בפעולות שלדעתה יש בהם פגם מוסרי, ומעבירה אותם לעיתון האמון זה שנים כידוע על אהבת עם ישראל ארץ ישראל, וכמובן מדינת ישראל.
ואחרון לשבוע זה משתלבת תגובתו של סגן עורך מוסף אותו עיתון "הארץ", אחד בשם אורי תובל, ולאור העובדה השערורייתית כי אמו של רב סרן אלירז פרץ השם יקום דמו מקבלת דקות תקשורת לאור כאבה ופורסת את משנת חייה וחינוך ילדיה תוך כאב וחשיפה רגשית נדירה, משחרר הסגן עורך מאותו עיתון קולמוס נוטף רעל, רשע, שנאה חולנית וחוסר טקט תהומי. רק שנאה ללא גבולות. וזה סגן עורך עיתון ועוד עיתון שקורא לעצמו עיתון לאנשים חושבים.
איך שפכת שם רעל? אתה לא רוצה לחיות במדינה של אלירז ולא של אמא שלו? אלירז לדאבון ליבנו איננו איתנו, אך רוחו, מסירותו
אתה מתנצל. אינני יודע איך מקבלת זאת אם הבנים. מבחינתי אתה חולה בסרטן שנאתי. מזה לא נרפאים בכמה שורות התנצלותוהשקפת עולמו הם נחלתם של מאות אלפים של נערים ונערות שמתרבים והולכים, מלאי אהבה לארץ ישראל לעם ישראל ולמדינת ישראל. אתה מיעוט חולני שטוף שנאה עצמית יהודית. ברח כל עוד אתה יכול. מנין העוז והחוצפה לקרוא למשפחת פרץ משפחה "פשיסטית ג'יהאדיסטית"? אתה מתנצל. אינני יודע איך מקבלת זאת אם הבנים. מבחינתי אתה חולה בסרטן שנאתי. מזה לא נרפאים בכמה שורות התנצלות.
אבל, אין חדש תחת השמש. להלן ציטוט מדברי ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל:
"חיידקים של שנאה עצמית
היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם - יצירתו וכל יסוריו - הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם - כל שוד וכל רצח וכל אונס - ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? ... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאן בחיידק השנאה העצמית ... על דומי למצפוננו."
מתוך מאמר בעיתון "דבר", אייר תרצ"ו מאי 1936 .