האדמו"ר מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נוהג היה ביום העצמאות מידי שנה, להגיע בשעה 3 לפנות בוקר, מביתו בתל אביב לרחבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, ולטאטא באין רואים, קטע מן המדרכה שברחבת בית הכנסת. משנשאל לפשר מנהגו המוזר, סיפר האדמו"ר בהתרגשות, שבימי מלחמת העולם השניה, בהיותו בווינה, ביקשו הנאצים להשפילו והורו לו לטאטא את רחובות וינה. "נדרתי", גילה, "שאם יזכה אותי הקב"ה לחיות בקרב יהודים בארץ ישראל, אטאטא את רחובותיה". (ע"פ ספרו של הרב יששכר תמר, 'עלי תמר', על הירושלמי). האדמו"ר גם נהג להניף מידי שנה, ביום העצמאות, את דגל המדינה על גג ביתו. בכך קיים נדר נוסף שנדר בווינה, כשהנאצים ימ"ש תחבו בידיו דגל נאצי והורו לו בבוז להניפו על גג אחד הבניינים הגבוהים. "התפללתי מתוך ההשפלה הנוראה, שאם אזכה להיחלץ מממלכת הרשע ואגיע למדינה היהודית, אניף שם את דגלה". "חיוך משמיים" אישים חרדים רבים נהגו גם הם, בעיקר בראשית שנותיה של המדינה, להביע הזדהות עם גישה הרבה יותר ארסית כלפי המדינה נוקטת חצר סטמאר וגרוריה מנטורי קרתא (שחלקם התחבקו עם צורר היהודים אחמדיניג'את). הם גורסים כי המדינה היא בכלל מעשה שטן, "הרמת יד בתורת משה" המדינה היהודית הראשונה מזה 1,985 שנה (מאז חרבה מדינת החשמונאים), שקמה מתוך אפר השואה הנוראה, שלוש שנים בלבד אחר הכחדת השטן הנאצי. הם ראו בהקמתה נס גלוי, סוג של "חיוך משמים", ביטוי שמייחסים להחזון אי"ש. הם לא הירשו לעצמם להתעלם מן המהפך המהיר במעמדו של עם ישראל, ומן העובדה שלראשונה מזה אלפיים שנה רשאי כל יהודי לעלות ארצה ללא שום הפרעות ועיכובים; הבינו בגדולתם כי יש לנהוג במידת הכרת הטוב כלפי שמיא. אמנם, ניתנה האמת להיאמר כי לא כל הזרמים החרדיים ראו בהקמת המדינה התגלות אלוקית. חב"ד האנטי ציונית, למשל, לא הצטרפה לחגיגה, כמצוות האדמו"ר החמישי לבית ליובאוויטש, הרש"ב, שיצא בחרב ובחנית כבר בשנת 1900 כנגד העליה לא"י: "אין לדחוק את הקץ", פסק אז ואף ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את ר' ישראל מאיר מראדין, החפץ חיים, (על פי עדות בנו) שלא לעודד עליית יהודים לא"י. "שישלחו אותם לכל ארץ וארץ, אבל לא לארצנו הקדושה", האיץ בחפץ חיים, בטענה שבארץ הקודש יש לעסוק אך ורק בעבודת השם ולא בעיסוקים חומריים, אך נענה בפי החפץ חיים כי התנ"ך מעיד שגם בימי קדם עסקו יהודי הארץ "במקנה וקניין". יורשו, האדמו"ר השביעי, רמ"מ שניאורסון, התנסח בסגנון דומה: "התקופה בה אנו נמצאים עתה אינה אתחלתא דגאולה, ועלייתם של יהודים רבים לארץ הקודש אינה קיבוץ גלויות, אלא אפשרות של הצלת יהודים בזמן הגלות [...]. הגאולה של שקר אינה נותנת לגאולה האמיתית להתגלות [...], (וגורמת) להארכת הגלות, גלות היחיד, גלות הציבור, גלות כלל ישראל וגלות השכינה". ('דעת תורה בענייני המצב', ע' 30 ו-36). במכתב לעורך האנציקלופדיה התלמודית הרב שלמה יוסף זוין, כתב הרמ"מ שהדבר גורם להתרופפות בקיום תורה ומצוות ולדחיית הקץ: "הביאור היחידי שנופלים קורבנות בארץ ישראל הוא בגלל ההכרזה של אתחלתא דגאולה". ופרופ' ישראל אלדד תיאר במאמר חוויותיו מביקורו בחצר הרבי מליובאוויטש: "כאשר ניסיתי להעלות את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהציונות היא אתחלתא דגאולה... חל מפנה מפתיע בטון דיבורו, אף הלם באגרופו על השולחן והפטיר: הרב קוק טעה". גישה הרבה יותר ארסית כלפי המדינה נוקטת חצר סטמאר וגרוריה מנטורי קרתא (שחלקם התחבקו עם צורר היהודים אחמדיניג'את). הם גורסים כי המדינה היא בכלל מעשה שטן, "הרמת יד בתורת משה". האדמו"ר ר' יואליש טייטלבאום חיבר בשנות החמישים 87 עמודים של 'מאמר שלושת השבועות', שהופיע לראשונה ב-1959 ומאז כבר נדפס ב-11 מהדורות. עיקר דבריו: כל מי שמתחבר ל'המדינה הציונית' נקרא רשע (כולל אגודת ישראל); המדינה אינה אלא מעשה שטן, ואפילו אם כל 120 הח"כים יהיו יהודים יראי שמים וחובשי שטריימלאך, עודם בגדר כופרים, מפני שעצם הקמתה מנוגדת לג' השבועות: "ג' שבועות הללו, למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קי"א ע"א). . קיבוץ גלויות עם קום המדינה ובשנותיה הראשונות, הזדהו רבים מגדולי ישראל עם המדינה. הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסדה וראשה של ישיבת פוניבז', נהג להניף דגל המדינה על בנין הישיבה בימי העצמאות וכך נוהגים בה עד עצם היום הזה. הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, כתב: "זכינו לראות כי פקד ה' את עמו להושיענו באתחלתא דגאולה" ('כרם ציון', תרומות, עמ' ל"א). גדולי רבני הציבור הליטאי השתמשו בביטוי אתחלתא דגאולה, ביחסם למדינה, לפחות בראשית ימיה. ראש ועד הישיבות הרב איסר זלמן מלצר: "הקב"ה שלח לנו מתנה, את מדינת ישראל, כתגמול ראשון בעד אסוננו הגדולה (השואה)" (כתבי הגאון רא"ז מלצר, עמ' שס"א). הדיין הרב אליעזר ולדנברג: "בשוב ה' את שביתנו כאפיקים בנגב וזכּוֹתוֹ אותנו [...] באתחלתא דגאולה בתקומת מדינתנו על חלק מאדמות קודשנו" (פתיחה לספרו הלכות מדינה). הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א: "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונות של קיבוץ גלויות עם הקמתה של מדינת ישראל" (מתוך כרוז "אל עם ה' בציון" לרגל הקמת החזית הדתית המאוחדת, תש"ט, עליו חתמו גם רב שכונת מאה שערים הרב יצחק יעקב וכטפויגל, הרבנים י.מ. טיקוצינסקי ואליהו ראם מישיבת עץ חיים במאה שערים, הרב יחיאל שלזינגר מישיבת קול תורה ועוד ועוד). הרב יצחק שולזינגר רבה של קרית אתא: "ונודה להשם יתברך שזכינו אחרי השואה הגדולה והאיומה לאתחלתא דגאולה שקמה מדינת ישראל להתחיל קיבוץ גלויות... זה דבר היסטורי חשוב וגדול ומוכרחים להודות שזה מס מן השמים... בוקע אור השחר ורואים בזה אתחלתא דגאולה". (הקדמה לאמרות יצחק, ח"א עמ' י"א ו-ר"ה). וכך גם בפי גדולי הציבור החסידי. האדמו"ר ממודז'יץ הר' שמואל אליהו טאוב: "דווקא דורנו השפל זכה לימים גדולים כאלה לאתחלתא דגאולה ממשית" (קונטרס תפארת ישראל: אוצר התורה והמנגינה ע' י"ט). האדמו"ר מהוסיאטין הר' ישראל פרידמן כותב שכאשר חמיו האדמו"ר הר' יעקב פרידמן "נשאל ע"י אנשים מבני ברק על יסוד המדינה, ענה: היא אתחלתא דגאולה, ואין אנו דוחקים את הקץ אלא הקץ דוחק אותנו" (בספרו אהלי יעקב ע' צ"א). האדמו"ר מטולנא הר' יוחנן טברסקי "ציווה לשתות לחיים על כך שיש לנו מדינה של יהודים הטובה יותר ממדינה של גויים" (אמרתך חייתני, עמ' 394). הר' צבי מרקוביץ ראש ישיבת קרלין וחבר מועצת גדולי התורה: "בימינו נראית הגאולה כאילו היא ממשית וקרובה מאוד. דומה כי פעמי משיח מהדהדים. ראשית כל, יש יהודים בא"י ויש לו ליהודי אל מי לבוא. למעלה מ-2 מיליון יהודים בארצנו הקדושה, חזיון שלא היה כמוהו מעת החורבן ולפי כל המקורות זהו תנאי ראשון לגאולה" (בנתיב האמונה, עמ' רי"ט-רכ"ז). הרב מנחם מנדל כשר, מחבר סידרת 'תורה שלימה' המונומנטאלית: "ברור הוא מדברי הראשונים והאחרונים שתקופתנו היא אתחלתא דגאולה". (התקופה הגדולה, עמ' תקס"ח-תק"ע). העיתון החסידי 'המודיע': "חג זה של המדינה משותף הוא לכולנו, לכל יהודי באשר הוא, הרואה עצמו חלק מהאומה הישראלית" (ד' אייר תשי"א). ואלה הם דוגמיות בלבד. הצדיק הירושלמי הר' אריה לוין, כשהתיר לבקשת המשפחות להעביר ארונות חללי מלחמת השחרור בירושלים ממקום קבורתם הזמני בסנהדריה להר הרצל: "ובפרט כעת באתחלתא דגאולה הנראית בעליל ונחכה בכל יום לתחית המתים". הר' אליהו כיטוב מתפלמס עם הטוענים שהמדינה היא מעשה שטן: "האם השטן הוא זה הפורץ מנעולי הארץ ופתח ברכתה להוציא יבולה בשפע גובר והולך? האם השטן הוא זה המרעיף נאות מדבר, וגיל גבעות תחגורנה, המרווה תלמי ארץ וצמחה יברך? בעלי הטענות אומרים: מהיכן לנו ערובה על המעשה הגדול הזה שנתחדש עלינו בדורנו (שהוא) מעשה אלוקינו ולטובתם של ישראל – שמא אין זה אלא מעשה שטן כדי להכשיל ישראל בנסיון מר של הליכה אחרי טועים ומטעים. (אך) האם השטן הוא זה שהפיל מורך בלב אוייבי ישראל והלביש עוז וגבורה בחורי ישראל להגן על גופותיהם ונפשותיהם של בני ישראל בחירוף נפש שאין מוצאים דוגמתו אלא במלחמת קודש בדורות קדמונים? אם כאלה הם מעשי שטן, מה אתם מניחים להקב"ה? הרחמן יצילנו מן הדעה הזאת" (בקונטרסו כבשי דרחמנא). רשימת גדולי וסופרי הדור הקודם שייחסו למדינה, בזמנם, משמעות דתית, ארוכה מאוד, כמובא ב-700 עמודי 'אתחלתא היא' להרב יצחק דדון, וב-700 עמודי 'התקופה הגדולה' להרמ"מ כשר. אלא שככל שמתרחקים מהאירוע הנסי של הקמת המדינה, פוחתים הדורות וגובר קולם של המלעיזים והמזלזלים, אפילו בקרב גדולי הדור. למשל הרב שך, שקבע כי "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת הגואל אף בזמן שהוא בא"י, ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה" ('מכתבים ומאמרים', עמוד ט'). כך גם בקרב זרזירי עט ניקלים מסוג כתבני 'יתד נאמן': "בעוד ימים ספורים תפתח מדינת ישראל בפסטיבל חגיגות העצמאות ש ל ה [...] שכולו ריקנות חלולה, כמהותה של המדינה שאת עצמאותה הם באים לציין. לעם ישראל יש יום עצמאות אחד ויחיד... חג הפסח הוא יום העצמאות היחיד. בהיסטוריה היהודית לא מצאנו ימי ציון לעצמאות מדינית. כל מי שיש לו את חג הפסח ומשכיל להבין את מהותו, אינו זקוק ליום עצמאות אחר" (27.4.11). אלא שהעם היושב בציון חכם מהם. הוא מבין שאין אלטרנטיווה. לאחר שניסינו הכל – התבדלות והתבוללות, רווחה ושיעבוד, קומוניזם וקפיטליזם, השכלה ובונדיזם – הוברר כי אין בנמצא שום פתרון אחר, זולת השיבה הביתה. זו ההזדמנות האחרונה לקיום היהודי. לא יהיה עוד מועד ב', לא מיקצה שיפורים ולא הזדמנות שניה. ולפיכך, כל מי שנותרה בו מידת הכרת הטוב, ואינו מוכן לבעוט במתת שמים שהעניק הבורא לעמו לאחר אלפיים שנות שואות ואינקוויזיציות, גירושים ופוגרומים, שחיטות ופרעות, שבהם נשפך דמנו כמים וחיי יהודי היו שווים פחות מחייו של כלב (רח"ל), אין לנו אלא לשאת ביום העצמאות הקרב את תפילות ההודיה והתחינה: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ".
