חייו של אדם אינם סיפור או כתבה אחת, אלא מארג של מחשבות, רגשות, אמונות ומעשים. כאלה היו חייו של אלוף משנה דרור ויינברג הי"ד, שנהרג לפני שבוע בקרב עם מחבלים בחברון. שוחחנו עם חברים ומכרים ואספנו שברי זיכרונות שיאפשרו גם לאלה שלא הכירו את דרור להתקרב מעט ולגעת בדמותו. דרור ויינברג נולד לפני שלושים ושמונה שנים בכפר סבא. בהיותו בן שלוש, במהלך מלחמת ששת הימים, נפלו בזה אחר זה שני דודיו, שלומי ושמעון קניגסבוך. מדי שנה ביום הזיכרון, נהג דרור לעלות לבית העלמין הצבאי בכפר סבא ולפקוד את קברי השניים, כשתודעת ההקרבה והנתינה נובטת בו לאטה. בילדותו היה חניך בתנועת בני עקיבא ותלמיד המכינה בכפר סבא. בכיתה ט', בתום תקופה קצרה במדרשיית 'נועם', עבר לישיבה לצעירים של מרכז הרב בירושלים. "בישיבה היינו כולנו מבתים מסוימים מאוד, חלקינו בני רבנים. הוא הגיע מעולם אחר לגמרי. הוא נכנס לישיבה עם מכנסיים קצרים, דבר שלא ראית בכלל בישיבה", מספר שלמה קוסטינר מנצרים, בן כיתתו של דרור. "למרות ההבדלים הוא השתלב מייד בחברה והפך להיות בין המובילים. הוא בלט בענווה, ביושר ובחתירה התמידית לאמת שלו. דרור נקשר עד מהרה לרבנים בישיבה, ומצא בדבריהם מרווה לנפשו". הישיבה בסיני בהיותם בכיתה י"ב החלה מדינת ישראל לפנות את היישובים בסיני. תלמידי שמינית מישיבות שונות חברו יחד כדי להקים ישיבה באופירה, בדרום סיני. קוסטינר, דרור והרב מאיר כהן, נטלו חלק בפרויקט זה. מספר הרב כהן: "התאספנו בישיבת בני עקיבא בבאר שבע ונסענו כל הלילה לאופירה. שם, מול זריחה מדהימה התפללנו תפילת ותיקין, אולם לא הורשנו להיכנס למקום. ואז הגיעו שני יהודים בשם אליה ופרץ, ואמרו שאנחנו נהיה האורחים שלהם. אליה, שהיה דייג פתח בפנינו את מחסן הדגים שלו, ואמר: "כאן תהיה הישיבה שלכם". מחסן הדגים שימש חדר אוכל ומחסן הרשתות והעוגנים היה לנו בית מדרש". "המקום היה מדהים ביופיו וקורץ לנו לטיולים", ממשיך הרב כהן. "אך החלטנו עוד ביום הראשון שימים א'-ה' יהיו קודש ללימודים, וימי ו' יהיו קודש לטיולים". וכך, כשניחוח דגים באפם, למדו הבחורים במקום במשך חצי שנה, כשהרמי"ם המלמדים את החבורה מתחלפים ביניהם. דרור וכהן התאהבו במקום והחלו לטוות תכניות של הקמת ישיבה ויישוב במקום. אך תקוותיהם נכזבו כשכוחות צה"ל פינו אותם מן המקום. בסוף התיכון החל דרור להכין את עצמו לקראת הצבא. מספר הרב כהן: "דרור היה איש של ודאות. היה לו ברור שיהיה לוחם בסיירת מטכ"ל, למרות שנראה כאיש קטן שבקושי סוחב את עצמו. הוא בנה את עצמו לקראת השירות הצבאי: כל מה שעושים היום במכינות, הוא עשה בעצמו. הדבר בא לידי ביטוי ביצירת חיבור נפשי עמוק עם התורה ועם תלמידי חכמים, שעוד הלך והעמיק במהלך שירותו הצבאי". בתום כיתה י"ב ולפני שהתגייס, למד דרור חצי שנה בישיבת מכון מאיר. הדבר היה חריג בנוף הישיבה לצעירים, שמכוונת את בוגריה ללימודים בישיבות גבוהות, אולם הר"מים לא ניסו להניא אותו מכוונתו להתגייס: "כולם ידעו שאם דרור מחליט, אז הוא מסוגל" אומר כהן. נחישות בפני אתגרים בסוף כיתה י"א הגיע דרור ויינברג למבדקים של סיירת מטכ"ל: "מולי נעמד אז בחור צעיר וקטן קומה, שהיה נחוש להגיע לטובה שביחידות צה"ל", מספר אל"מ במיל. מוטי יוגב. "ניסיתי לתאר בפניו את הקשיים, וראיתי שהוא אינו מפחד ושש לקראת האתגרים. הוא ראה בהם שליחות". יוגב, קצין דתי בסיירת, ביקש שלא להיות זה שבוחן את דרור, כדי שלא יתפתה לעשות לו הנחות בשל היותו דתי. דרור עבר את המבדקים והתקבל לסיירת, ובתום המסלול המפרך יצא לקורס קצינים. עם סיום הקורס חזר דרור ליחידה ושימש כמפקד צוות. באותה תקופה הכיר דרור את הדסה, שלמדה אז סיעוד. "בקשר בניהם ראינו אהבה וגדלות. היה ברור שהם הולכים לקראת חיים תובעניים, מבחינת השליחות שנטלו על עצמם", מספר יוגב. "כשדרור היה מפקד צוות אני למדתי בישיבת מרכז הרב, ודרור היה בא אלינו מדי פעם. היינו משוחחים על קשיי החייל הדתי ועל האתגרים השונים העומדים בפניו. הוא התלבט אם לעזוב את היחידה ולהתפתח בכיוונים אחרים". מספר התפקידים בסיירת מטכ"ל מוגבל, ודרור, שראה בעשייה הצבאית שליחות, בחר לעזוב את היחידה לטובת הצנחנים. שם קיבל את הפיקוד על פלוגה מסייעת, תפקיד השמור בדרך כלל לקצינים מתוך חטיבת הצנחנים. "ברוב הפלוגות הוותיקות ראינו משברים", מספר יוגב, "אך בפלוגה של דרור היו רק הצלחות וביצועים. זה היה בשל הדרישות הגבוהות שהציב, יחד עם יחס אישי ודוגמה אישית שאותן דרש מעצמו ומפקודיו. לאחר תפקיד זה אימצה אותו חטיבת הצנחנים אל חיקה, והשלב הבא היה שמפקד גדוד 890 של הצנחנים רצה בו כסגנו. לאחר תקופת לימודים חזר דרור לצבא והיה למפקד הגדוד". בתקופת הלימודים היה מגיע דרור בתום כל יום לימודים אל הרב אייל קרים, ראש המכינה הקדם צבאית של עטרת כהנים, ולומד עמו בחברותא. כבר בתקופת השירות שלו, בין התפקידים שמילא בצה"ל קיבל חופשה של מספר חודשים, ואז הלך לחברו הרב מאיר כהן, והם בנו תכנית לימודים תורנית עבורו. הלימודים האלו, מספר הרב כהן, היו ממלאים אותו בכוחות נפשיים ואמוניים והידקו את הקשר שלו לתורה ולתלמידי חכמים. מקצועיות ללא פשרות לפני למעלה מ- 15 שנה התקרבו הדסה ודרור לרב עודד וולנסקי, שעוסק רבות בתורת המערכה והלוחם הישראלי על פי תורת ישראל. הם נהגו לבוא מדי ליל שבת לביתו ולשאוב ממנו תורה ותעצומות נפש. דרור נקשר אל הרב והשניים הפכו לחברי נפש. עם כל הקשר שלו לתורה, לא עשה דרור איפה ואיפה בין חייליו על רקע דתי. יוגב: "הוא לא היקל על קצינים וחיילים דתיים. הוא קיבל כל אדם כפי שהוא, ובחן אותו לגופו של עניין. 'אם אתה טוב, אתה טוב'". גם כשפיקד על חיילים רבים ירד דרור לרמת החייל הפשוט, וביקש לפתור בעיות אישיות של חייליו. הרב כהן: "פעם הוא התקשר אליי מבסיס אי שם, ושאל אותי אם אני יודע על בית דין לגיור שיתאים לאחד מחייליו. להורי חייל אחר סייע במציאת פרנסה, ולמשפחה של חייל נוסף עזר ברכישת רכב". הרב כהן מוסיף כי לדרור הייתה רגישות מיוחדת למשפחות הפצועים וההרוגים מקרב חייליו. בתום פיקודו על גדוד 890 קיבל דרור לידיו יחידה מסווגת, שהוא הביא אותה לסטנדרטים גבוהים מתמיד מבחינת ביצועי החיילים. לאחר מכן שימש כקצין אג"ם, ואחר כך כסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בתום תפקידים אלו פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים, וזכה גם להערכתם של חיילי המילואים המנוסים והביקורתיים. במהלך שירותו הצבאי הקפיד דרור לא לחתום קבע לתקופה ארוכה ולתכניות ייעודיות לקצינים, משום שהיה ברור לו שרק אם הוא משפיע ושותף לעשייה, מקומו בצבא. בחיי הצבא התובעניים דרור ביקש להיות כמה שיותר בשטח, לראות את הדברים מקרוב, לפקד, לסייע ולתקן. הוא לא היה הרבה בבית, ובכל זאת, השתדל להגיע לאסיפות הורים של ילדיו, למד עם בנו הבכור במוצאי שבתות ובעיקר: "כל ההחלטות בבית ובצבא היו מתוך מטרה אחת ודיבור אחד בין דרור והדסה". לא ל'יהודה תחילה' לפני שנה וחצי, בסיוון תשס"ב, קיבל אלוף משנה דרור ויינברג את הפיקוד על חטיבת יהודה, אחת הגזרות הבעייתיות ביותר, והפך למח"ט חברון. דרור קיבל על עצמו את התפקיד בזמן שהמצב בגזרה היה קשה ביותר. אורית סיטרוק מן היישוב היהודי בחברון נזכרת באותה התקופה: "המצב היה 'על הפנים'. היו יריות כל יום ולפעמים כל היום, וכך במשך שנה לפני שהוא הגיע. נראה שאין מוצא אלא בהחלטה מדינית של כניסה לשטחי A". ההוראה המדינית לא הגיעה, אבל דרור, מספרת סיטרוק, בעזרת המקוריות והיצירתיות שאפיינו אותו, הצליח לשנות את המציאות ולמעשה גרר את הדרג המדיני אחריו. הוא השיג אישור לצעד אחד, ועוד אישור לצעד נוסף וכך עד שפרץ לגמרי את מחסום השטחים שבשליטת הרשות הפלשתינית, והכניס לשם את כוחותיו למארבים ולתפיסת מבוקשים. דרור לא דגל בשיטה בה החיילים יורים אל הגבעות כתגובה לירי המחבלים לעבר היישוב היהודי, הוא תמיד חתר למגע: "שהם יפחדו, שהם לא יידעו מתי אורבים להם, שהם ייכנסו למגננה ולא היהודים", מספרת סטרוק. "וכך היה". דרור, מספרים תושבי חברון, עשה רבות כדי לקדם את ההתיישבות בעיר ובסביבתה. הוא התעסקו גם בנושאים שאינם כלולים בתחום אחריותו של מח"ט, כגון הנחת קו מים, התעניינות בתכניות של בניינים ביישוב ובניית גג למערת המכפלה. פעולות אלו, שעלו בקנה אחד עם אמונותיו, לא הפריעו לדרור לעמוד על כך שתושבי היישוב היהודי בחברון יתנהגו למופת בכל מצב: "הוא היה פרפקציוניסט, ודרש שלימות מעצמו ומאחרים", מספר נועם ארנון מהיישוב היהודי. "זה התבטא גם בדרישתו מאנשי היישוב לציות מלא ובכל תנאי לכל ההוראות. על זה היו בינינו חילוקי דעות מדי פעם. הוא לא היסס להתמודד אתנו באופן תקיף. בהיבט הזה הוא היה סופר מקצועי, והשיוך האידיאולוגי לא שיחק תפקיד". חיים נורמליים, גם לערבים אל הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון, הגיע דרור מדי פעם להתייעצויות בעניינים שונים. בשבתות בזמן הארוחות היה בא "לא כדי לאכול, אלא לחטוף דבר תורה וללכת". הרב מספר כי דרור תפס את התורה כממלכתית מאוד, ומראיה זו שאב את העוצמה לפעולות למען מדינת ישראל: "דרור רצה שהמדינה תראה בחברון מקום מרכזי של בניין והתיישבות, ולכן ראה חשיבות גדולה בביטחון ובהליכה החופשית בעיר, ובהבאת רבבות אנשים בחגים ובשבתות". הרב בלייכר מספר שדרור עצמו היה עורך סיורים בכל רחבי חברון, ואף היה לוקח עמו אורחים, כדי להראות להם שאפשר להגיע לכל מקום בלי פחד. לדרור הייתה גישה מיוחדת בכל הנוגע לטיפול באוכלוסייה הערבית בעיר. במחבלים הוא נלחם עד חרמה, ומנגד התעקש לאפשר לאוכלוסייה האזרחית להמשיך ולחיות את חייה. גם לגישה זו היה בסיס תורני, כפי שמעיד הרב בלייכר: "הוא ראה אידיאל באי הטלת עוצר על האוכלוסייה. הוא האמין שאפשר למגר את המחבלים, וברגע שיעשו כך האוכלוסייה לא תרצה ולא תוכל להתנגד לשלטון הישראלי". אורית סיטרוק מספרת, כי שמעה לא פעם מדרור שהוא מעוניין ליצור מצב בו אין צורך ברשות פלשתינית. הוא גרס שהימצאות צה"ל בשטח אינה סותרת הליכת ילדים לבית הספר וניהול חיים תקינים: "וכך זה היה בשטח. הערבים חיו חיים נורמליים והיה להם אפילו די טוב. אבל זה כנראה לא מצא חן בעיני שר הביטחון". בנימין בן אליעזר, שר הביטחון לשעבר, הורה לצה"ל לסגת מ-2H, האזור הערבי בחברון, במסגרת תכניתו 'יהודה תחילה'. דרור התנגד מאוד לרעיון, ואמר בפה מלא לדרגים הצבאיים שמעליו, שאם צה"ל יסיג את כוחותיו יגדלו ריכוזי המחבלים שהצבא לא יוכל להגיע אליהם. "בשבת האחרונה, כשישבנו לאכול את סעודת השבת, שמענו הדי יריות, דבר שלשמחתי לא כל כך שכיח אצלנו לאחרונה. תוך כדי כך הגיע אליי מנהל המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי, שתלמידיה התארחו בשבת בעיר, וביקש שאחליף את דרור ואתן במקומו שיחה לתלמידים, משום שהוא מתעכב בשל אירוע. תוך כדי השיחה קיבלנו את הידיעה הקשה", מספר ארנון. שיחתי אתו נקטעת בשיחת טלפון שהוא מקבל, שבה הוא דן עם מישהו בנושא הבטונדות שהוצבו במקום הפוגע, לדעתו, בביטחון התושבים. ארנון מנסה לשכנע את בן שיחו שיש להזיז את הבטודנות. לשם כך צריך להתקשר לאדם שלישי ולסדר את העניין. "את רואה?" הוא אומר, "דרור היה פותר את כל העניין ברגע אחד. הוא תמיד התייחס לכל הנושאים, גדולים כקטנים, תמיד התמצא בכל הפרטים. תמיד יכולת לסמוך עליו ועל שיקול דעתו והרגשת שיש עם מי לדבר". חבריו של דרור, עדיין המומים מן האובדן הפתאומי, מרגישים שהוא בכל זאת הכין אותם גם למותו: "לפני כמה שבועות שוחחנו על הספדים בלוויות. דרור אמר לאשתו היכן היה רוצה להיקבר, וזה היה הכי לא אופייני לו, להעלות את העניין הזה", אומר הרב כהן. "הכי טבעי בעולם היה לטמון אותו בהר הרצל בירושלים, אך הוא בחר להיקבר ליד שני הדודים שלו. כנראה שלשם הוא הרגיש שייך". בגובה העיניים "מדי פעם אני לוקח אורח שלא מכיר את דרור, מצביע עליו ושואל: "תגיד, במה נראה לך שהאדם הזה עוסק? בדרך כלל התשובה היא מורה. אף אחד לא חושב שהאדם הזה, שהולך ברחוב שמוט כתפיים, הוא מפקד חטיבת יהודה ואלוף משנה בצה"ל", מספר עוזי ברוך, שבית הוריו נמצא בשכנות לבית משפחת ויינברג. אחיו, אלירן בן ה-16.5, היה קרוב לדרור והעריץ אותו: "אנשים שהם אלופי משנה הולכים כמו אלופי משנה, והוא לא. היה הולך בשבתות עם מכנסיים שמגיעות בקושי עד הסנדלים, נכנס לתפילה ויוצא מדי פעם כדי לדבר במירס ולתת פקודות. לפעמים גם היו מקפיצים אותו באמצע השבת. אבל הוא מעולם לא התגאה בהישגים שלו". אלירן השתדל לא לפספס אף ביקור של דרור בבית, דבר שהיה מתרחש פעם או פעמיים בשבוע: "בכל פעם שהיה מגיע הביתה, הייתי תופס אתו שיחה על המצב. תמיד כשהייתי שואל אותו מה העניינים, הוא היה עונה 'עושים חיים', ואחר כך מספר על מעשיו בצבא". אלירן אומר שדרור לא החצין רגשות ומעולם לא העביר ביקורת על פקודיו: "הוא לא היה מדבר עליהם כמו על חיילים אלא כמו על אחים, תמיד משבח אותם". אלירן מגלה שקשה לו לתפקד מאז נודע לו דבר מותו של דרור: "ביום חמישי דיברתי אתו והוא אמר שהגזרה שקטה, וביום שישי הוא אמר לאשתו שהכל בסדר. והנה, הוא נהרג. אין, אין מפקדים כמוהו. הוא השווה את עצמו לחיילים בדרגת טוראי, ולכן גם הסתער ראשון. הוא היה הגאווה של קריית משה וגבעת שאול. כולנו עדיין לא מעכלים את גודל האבדה".
