את הסיפור הבא מוטב שלא יקראו יזמים חדשים, שאינם מכירים את נופי הביורוקרטיה של ארצנו. זהו אמנם סיפורו של חלום שהוגשם, אבל מה שמדהים הוא משך הזמן מעת החזון ועד לשעת מימושו. ב-1925 הגו אפרים וחנה הראובני, זוג מורים לתנ"ך, רעיון מקורי הקמת גן בוטני שיושתת על צמחי הארץ. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1928, כותב ח"נ ביאליק לאפרים הראובני: "...אתה זיכית אותנו הפעם בחזון גדול " והחזון הגדול פותח את שעריו לקהל הרחב, תאמינו או לא, 59 (!) שנים מאוחר יותר בשנת 1984. היה זה לאחר שבנם של זוג המורים, נגה הראובני, נטל את המקל מידי הוריו במירוץ השליחים המייגע בן עשרות השנים. לימים, כששמורת 'נאות קדומים' תזכה לקבל את פרס ישראל, ימצא לנכון חבר השופטים להקדיש שתי שורות של התפעלות מכובד המשא הסיזיפי מרובה השנים. 'חינוך שדה' בהוראת יצחק שדה אי אפשר ללמד תנ"ך מבלי להכיר היטב את הצומח בארץ ישראל, קובע נגה הראובני. לדבריו אם התנ"ך מציין שדבורה ישבה תחת התומר בין הרמה לבית-אל, היתה לכך סיבה טובה: היתה זו נקודה בולטת ונדירה באותו חבל ארץ, מה שהקל על אלה שחיפשו אותה. מאותה סיבה ממש מצא התנ"ך לנכון לציין, ששאול ישב תחת האשל במגרון. באותו אזור, עץ האשל מהווה נקודת ציון ברורה ומבדלת. את התובנות הללו קיבל הראובני מהוריו, שלא רק חלמו אלא גם חקרו את הצומח בארץ, והחזירו את השמות העבריים מן המקורות לצמחים הגדלים בארץ בימינו, ושצמחו על אותה אדמה גם בימי הנביאים. הראובני מתאר בפרוטרוט כיצד הוריו חיברו בין צמח הסירה הקוצנית ובין השם המופיע במקורות. בשלב מסוים, בשביל הפיקנטריה, אני מתעניין מתי וכיצד הומצאה האגדה שסיפרו לנו במחנות הקיץ של בני-עקיבא, כי ניתן להפוך את הסירה הקוצנית למזרון קפיצי מתחת לשק השינה. "אני אודה לאדוני אם יוציא את הנימה הצינית משאלתו", נזף בי הראובני ומיד גם הבנתי למה: "כי את ה'אגדה' הזו אני המצאתי " מה שחשבתי שיהיה לעצירת ביניים קצרה להתרעננות, הפך מאותו רגע למסלול לא צפוי בקורותיו של הראובני. בתחילת שנות ה-40 , מספר הראובני, הוא סיים את הגימנסיה העברית בירושלים וגויס להגנה. בשלב מסוים הוא נשלח לקורס מ"כים במדבר יהודה ("אחד החניכים היה הנשיא לשעבר יצחק נבון, שהיום הוא יו"ר נאות קדומים"). הקורס נערך בחודשי החורף והחניכים ישנו באוהלים על האדמה ממש ("למי היה כסף לצייד את הלוחמים במזרונים?"). מי הגשמים זרמו לתוך האוהל ומשם היתה קצרה הדרך לגופם של הבחורים. הראובני, שספג מגיל אפס טונות של אינפורמציה על צמחי ארצנו, בער מתשוקה למצוא מזור מן הטבע. עד שנחה עינו על הסירה הקוצנית. הופה, איך לא חשבתי על זה, אמר הראובני לעצמו. הלוא זה צמח בעל חלוקה דיכוטומית. כל ענף שבו מתפצל לשניים, שגם התפצלויותיו מתפצלות לשניים. כך שאם נאסוף צמחים רבים ונדחוס אותם נקבל מצע אלסטי, שמצד אחד לא יישבר ומצד שני יאפשר לגופנו להישאר מעל הקרקע. בשורה התחתונה - גם נישן טוב יותר, ומה שחשוב יותר המים יזרמו מתחתינו לא עלינו. וזה עבד. ההמצאה עברה חיש קל בכל יחידות ההגנה והפלמ"ח, והשמועה על נער הטבע הגיעה גם לאוזניו של יצחק שדה. שדה מזמן אליו את הראובני ומבקש ממנו להתחיל להעביר שיעורים של 'חינוך שדה' לחניכי קורס מפקדי המחלקות בג'וערה. אפילו בן-גוריון לא הצליח לעזור כשהוקם צה"ל השתלב הראובני במדור חינוך שדה בצה"ל ובשנת 50' הוא מקבל את הפיקוד על המדור, עליו פיקד במשך 9 שנים. בסוף שנות ה-50, מונחת גל של קיצוצים על צה"ל. הרמטכ"ל חיים לסקוב עובר על סעיפי התקציב ושואל מה זה 'חינוך שדה', זה בכלל יורה? הראובני מנסה להסביר כמה חשוב שחייל ידע לתאר בקשר, את מקום הימצאות האויב, בהסתמך על שמות של צמחים הסמוכים לו. אבל לסקוב לא קונה את הסבריו ומורה לפרק את יחידת 'חינוך שדה'. הראובני רץ לאריק שרון, ראש מחלקת ההדרכה, וזה אומר לו שהיחיד היכול למנוע את הגזרה הוא ראש הממשלה דוד בן-גוריון. בן-גוריון שומע את הראובני וכתיב לשלישו להורות לרמטכ"ל שלא יפרק את היחידה. לסקוב רותח מזעם ומזמן את הראובני, שחוטף ממנו באבי אביו: "אתה איתי גמרת! ככה, לעקוף סמכות?!" ולמרבה הפלא, נחרצותו של לסקוב גוברת על פניית ראש הממשלה (ועוד בן גוריון!!) והיחידה מתפרקת. מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, מזמן את הראובני שיקים את היחידה בחיל האוויר תחת השם החדש 'הישרדות', אבל כמה חודשים מאוחר יותר הדבר נודע ללסקוב. ויצמן נקרא לרמטכ"ל, חוטף גם הוא אש וגופרית, ונאלץ לסגור את היחידה. סבלנות של נמלה מזוכיסטית יציאתו של הראובני לאזרחות בשנת 60' משמשת זרז בקידום רעיון 'נאות קדומים' או 'גן הנביאים וחז"ל', כפי שכינו את הרעיון הוריו. פקידים שונים אליהם פונה הראובני מציינים לשבח את הרעיון, אבל מצהירים שנושא כזה, ברגע זה, הוא מותרות. מה שלסקוב הגדיר כ"לא יורה", הם מגדירים כ"לא מזין" או "לא מייצר" או משהו אחר. עד שידיד שלו מחבר אותו לקדיש לוז, יו"ר הכנסת. לוז קובע שהדרך להקמת השמורה עוברת דרך יוסף וייץ, ראש מינהל הפיתוח של קק"ל. וייץ שולח את הראובני להקים גוף מנהל וממליץ לו בחום שיכיל חברים עם שמות נוצצים. הראובני עומד במשימה, אבל שום דבר לא זז. בצר לו, ועם הרבה חששות, הוא נוסע לשדה בוקר - לדוד בן גוריון. רה"מ לשעבר פונה לוייץ, והפעם הוא מצליח לסייע להראובני. סוף סוף מקצה קק"ל שטח באזור מודיעין ("'קצה העולם', כינה את המקום משה שרת"). אופס, אבל הנה צצה לה בעיה חדשה - השטח שהוקצה לשמורה, מתברר, הוא שטח אימונים של הצבא וכך חולפות להן השנים, אבל נגה הראובני, בסבלנות של נמלה מזוכיסטית, מפנה עקב בצד אגודל, מכשול אחר מכשול. גם לאחר שניתנו כל האישורים הפורמליים וכל המכשולים הוסרו מן הדרך עדיין לא ניתן היה לפתוח את המקום למבקרים. שלא כמו בשמורות טבע אחרות, בהן משמרים את הנוף הקיים, יוצריה של נאות קדומים הצמיחו שמורת טבע יש מאין. הם נטעו בשטח המשתרע על 2,500 דונם ליד יער בן-שמן, מגוון מייצג מצמחי, שיחי ועצי הארץ. ברחבי השמורה נבנו גרנות, גיתות יין, בתי בד ובורות מים. רק בשנת 84' הרגיש נגה הראובני שיש לו מה להציג לאורחים שיפקדו את המקום. 59 שנה לאחר שנהגה הרעיון לראשונה נפתחו שעריה של שמורת 'נאות קדומים' למבקרים הראשונים.
