* אבל ההכנה הפסיכולוגית היסודית, ההססנות של הרבנים, ובעיקר ההחלטה שלא להשתמש ביחידות הלוחמות האורגניות של צה"ל, הביאו לכך שהסרבנות לא יצרה בעיה מבצעית * לאחר הגירוש הם ממשיכים לתת מענה לחיילים שסירבו, ובעיקר נערכים להמשך המאבק על מצפונו של צה"ל
סטיקרים, חולצות, קריאות קצובות בחסימות כבישים והפגנות, מבול של חומרי הסברה, אתר אינטרנט ואפילו שיר של אריאל זילבר - בכל מקום נפגשנו עם "יהודי לא מגרש יהודי", הסיסמה שהובילה יותר מכל את המאבק בגירוש. מאחורי הסיסמה הפופולרית עמד מטה מובנה, מאורגן ומחושב, שממרכז העצבים שלו ביישוב יצהר, פרש רשת פעילות עניפה שמטרתה לעודד חיילים לסירוב פקודה. במקביל הוקם מוקד 'הלב היהודי' שהעניק ייעוץ משפטי ותמיכה לחיילים שביקשו לא לבצע את הפקודה באופנים שונים.
בתום חודשי פעילות ארוכים ואינטנסיביים בקרב כל שדרות צה"ל והמשטרה, דווקא ברגעי השיא של המאבק נראה כי המאמץ לא נשא פרי: צה"ל פעל כמכונת גירוש משומנת, ומלבד אי אלו חיילים שהזילו דמעות, הפקודות התבצעו ללא ערעור.
"לאן נעלמו הסרבנים?" תוהה ציבור נאמני א"י באכזבה. את התשובות ביקשנו משני פעילים מרכזיים במטה 'יהודי לא מגרש יהודי', שנחשפים לראשונה בראיון לעיתון זה: יוסי פלי ויוסי אליצור, שניהם תושבי יצהר ואברכים בישיבת 'עוד יוסף חי'. יוסי פלי ריכז את כתיבת חומרי ההסברה לחיילים, ויוסי אליצור עסק בקבלת פניות החיילים במוקד 'הלב היהודי'.
המטה החל לפעול בעקבות דברי הרב שפירא לפני כשנה, שקרא לחיילים להודיע למפקדיהם מיידית כי יסרבו לבצע את פקודת העקירה. "המטה שלנו רצה להוציא לפועל את דברי הרב שפירא. מטרתנו היתה לממש את דבריו, להפוך אותם למציאות. ללא דמותו של הרב שפירא אינני יודע היכן היינו. כל פעילותנו נובעת מכוחו", אומר פלי כהקדמה.
במטה לא ממהרים לדבר על כישלון. ראשית, הם מציגים את נתוני הסרבנות שהתקבלו במוקד בחודשיים האחרונים: למוקד פנו למעלה מאלף חיילי מילואים שלא רצו להתייצב לגיוס. חיילי מילואים נוספים לא התייצבו, אך לא פנו למוקד כיוון שלא הזדקקו לייעוץ. למעלה מ-600 פניות התקבלו מחיילים סדירים. חציים ביקשו להתייעץ או שצה"ל פטר אותם מהמשימה, וחציים סירבו פקודה ונשפטו. כ-50 פניות התקבלו מקצינים ואנשי קבע, רובם הגיעו לפתרון עם הצבא או הודחו, אך לא נשלחו למאסר. מיעוטם התפטרו. התקבלו גם כמה פניות משוטרים, אך השוטר היחיד שפוטר בעקבות סירוב ממשי הוא אבידן ויצמן, עבורו ממשיך המטה לנסות ולאתר מקום עבודה חדש.
חילונים לא חוששים לסרב
גם חיילים שאינם דתיים פנו למוקד, אם כי באחוזים פחותים. אליצור מסביר כי בקרב החיילים החילונים הרוב מסרבים בפועל ולא מסתפקים בהתחמקות, "כיוון שאינם נתונים ללחץ רבנים האוסרים עליהם לפעול בדרך זו". כאמור, מעבר לסטטיסטיקה המצויה במוקד, ישנם מקרים נוספים של חיילים שהסתדרו באופן עצמאי ולא פנו למוקד
.
תופעה נוספת היא הסרבנות האפורה, שמימדיה לא ברורים. "ניתן ליצור משוואה לפיה על כל סרבן אמיתי שידוע לנו עליו, יש כמה מקרים של סרבנות אפורה", אומר פלי. "באופן טבעי אלו מקרים שפחות הגיעו אלינו, כי הפניות למוקד הן של חיילים שסירבו ממש ולכן זקוקים לייעוץ משפטי. הסרבנות האפורה מתבטאת למשל בחיילים הרבים שהעבירו אנשים במחסומים, או כאלו שמצאו תירוצים שונים כדי להתחמק, או סתם הקטינו ראש. לו כל החיילים היו נוקטים בסרבנות אפורה בלבד - הגירוש לא יכול היה להתבצע".
לאחרונה מתפשטת גם תופעת נפקדות ועריקות בעיקר ביחידות החי"ר. מדובר בחיילים שעזבו את היחידה בזמן הגירוש או האימונים לקראתו, וחלקם אף הצטרפו לתושבי גוש קטיף. חלק מהנפקדים יוצרים קשר עם המוקד, אך גם על היקף תופעה זו קשה לעמוד במדויק.
הצגתם נתוני סרבנות של טרום ימי הגירוש. לאן נעלמה הסרבנות הגורפת בעקירה עצמה?
פלי מסביר כי אמנם היו גילויי סרבנות, אך הם נבלעו בשטח, מכמה סיבות: "זה שצה"ל החליט לשתף כל כך הרבה כוחות במשימה הזו, יצר כלפי חוץ אווירה של כוח אינסופי, ולכן אלו שסירבו לא נראו בשטח. יש מקרי סרבנות שאירעו במהלך הגירוש: בנוה דקלים למשל, היו שני קצינים שנשברו וסירבו להמשיך בחלוקת הצווים, אבל מי יודע על זה? הם נרמסו תחת ריבוי הכוחות, זה בטל בשישים".
פלי גם אומר כי התזמון הוא בין השאר תוצאה של אופי: "מי שיש לו אומץ לסרב - ממילא עשה זאת לפני כן. חיילים בעלי עמדה ברורה אמרו אותה בשלב מוקדם, ולכן בגירוש עצמו לא נוצר גל משמעותי של סירוב".
איך קרה שגם מול מחזות קשים של נשים וילדים בוכים ומתחננים, ביצעו החיילים את המשימה בקור רוח?
"ראשית, היו שבירות וגם לא על כולן שמענו. מעבר לזה, מדובר בפעולה רגשית, ובהקשר זה העבודה הפסיכולוגית של הצבא היתה 'טובה'. לא הערכנו עד כמה שטיפת המוח תועיל. כדי שחייל יעמוד בצורה ברורה מול המפקד שלו ויאמר "לא אעשה זאת", צריך החלטה עם חוט שדרה. לא מספיק שיבכו לו מול העיניים. זה יכול מקסימום לגרום לו להקטין ראש".
בנוסף, מסביר פלי, הפעיל צה"ל מדיניות מיוחדת שהאפילה על גילויי סרבנות: "הצבא פעל בחוכמה. יש מושג צבאי שנקרא 'הכלה', והשתמשו בו גם בהקשר הזה. קצינים בכירים סיפרו לנו שצה"ל הבין כבר לפני חודש שהוא לא יכול ללכת ראש בראש מול הסרבנים. אם כל חייל שהיה אומר אני לא רוצה או לא מסוגל לבצע את הגירוש, היה עולה למשפט ונאסר- היתה זו מסה משמעותית שצה"ל לא יכול היה להסתיר. סיפרו לנו, למשל, שבקורס קציני חי"ר התברר כי למעלה ממחצית הצוערים מתכוונים לסרב ברמה זו או אחרת. צה"ל פשוט איפשר להם להיפטר מהמשימה. הם פעלו כך גם ביחס לחטיבת גולני, וביחידות נוספות בהן אחוז הסרבנים הפוטנציאליים גבוה. כדי להבין את היקף התופעה - החיילים הרבים שנשפטו על סרבנות, ומדובר בעשרות רבות, הם רק קצה הקרחון לאותם חיילים סרבנים שצה"ל 'הכיל' וגילה כלפיהם גמישות. הגמישות הזו היתה אינטרס ברור של צה"ל ולא מתוך התחשבות יתירה בחיילים. הם הבינו שלא ייתכן לכפות משימה כזו על כל החיילים, ולכן הכילו אותה כדי שלא תגלוש החוצה. בשיחות עם חיילים שמענו שבהרבה מקרים צה"ל בכלל לא חיכה שחיילים יאמרו שהם לא מבצעים את המשימה, אלא מראש פטרו ממנה את החיילים הבעייתיים". לעומת זאת, הוא מוסיף, מדיניות ההפחדה ששידר צה"ל בתקשורת, הופעלה כנגד קצינים ובעלי דרגות כדי להרתיע בעיקר את בעלי ההשפעה.
איפה צונאמי הסרבנים?
יחד עם זאת, מסכים פלי שגילויי הסרבנות לא היו מספיקים, והדבר נבע ממספר גורמים, חלקם תלויים בחיילים עצמם וחלקם באווירה הציבורית.
"הרבה אנשים קיוו שברגע האחרון ישטוף גל גדול של סרבנות את צה"ל, במיוחד בדרגים הגבוהים. התקוות התבררו כנאיביות, לא היה להן בסיס מספיק חזק. התברר שככל שהמפקד בדרגה גבוהה יותר הוא מוברג יותר במערכת, ומשועבד לה נפשית, לא יכול לצאת נגדה. היו קצינים בכירים שהתבטאו נגד הגירוש, אך זה לא עמד במבחן המעשה. התברר שאין להם אומץ לעשות זאת".
גורם נוסף שהשפיע הוא בניית החטיבות המיוחדות לגירוש: "אי שליחתן של יחידות אורגניות השפיע על שיעור הסרבנות. אנחנו הרי יודעים שיחידות שלמות של בני"שים סירבו פקודה, חלקן נשפטו, כמו גדוד לביא. החטיבות המיוחדות נבנו מחיילים שיש להם מה להפסיד כמו צוערים ואנשי קבע וזה הקשה על העניין".
במישור הציבורי רואים אנשי המטה במנהיגי הציבור וברבנים גורם מכריע בציות הגורף של החיילים הדתיים לפקודת העקירה. "בישיבות בהן לא היתה אמירה ברורה", קובע פלי, "נוצר סחף לכיוון השני. זו מסקנה ברורה שלנו - אם אין חוט שדרה ברור, אם הרבנים לא נותנים גיבוי בצורה נחרצת - זה יזרום לכיוון השני. בהתחלה התלמיד אומר 'כשזה יקרה - אתחמק מהפקודה', וכשהוא נסחף לתוך זה, הוא מגיע עד כדי מילוי הפקודה. יש תירוצים לכל דבר. זו היתה גם הבעיה במכינות - לא היתה אמירה ברורה, ראשי המכינות שידרו טשטוש ועמימות. רבנים שאמרו כמו הרב טאו לא למלא את הפקודה, אך לא לעשות מזה דגל, לא מילאו לתלמידים את הוואקום שנוצר. אם לא עושים מזה דגל - החיילים לא יודעים מה הרב אמר, ולכן ממשיכים את הרוח שהתחנכו עליה בישיבה לפי הבנתם. כשלחצו על הרב סדן לתת תשובה, הוא הוציא מכתב ארוך לתלמידים שצריך פירוש רש"י כדי להבין ממנו כיצד הוא מורה לנהוג. היו רבנים שאמרו דברים בזיג זג, או שמרו על ערפל. בוגר מכינה שלא שמע משהו ברור מהרב שלו, מחפש רב להיתלות בו, בהתאם לקשר שהוא מרגיש לצבא. כשאין אמירה ציבורית ברורה של רוב הרבנים, הבוגר הזה בוחר בין הרב שפירא לרב אבינר כשמבחינתו שניהם עומדים באותה דרגה. על זה אנחנו בוכים - אין מספיק חוט שדרה של רבנים ומנהיגי ציבור. למרות שהציבור בשטח אימץ באחוזים ניכרים את דרישת אי מילוי הפקודה, הדברים לא נאמרו בצורה מספיק ברורה על ידי הרבנים ומועצת יש"ע וזו טעות פטאלית".
למה ציפיתם ממועצת יש"ע כמנהיגת המאבק?
"אמרנו כל הזמן למועצת יש"ע: בכל הפעילויות שלכם אתם נתלים ברב שפירא, לא ייתכן שמאמירה בסיסית שלו בנושא הזה אתם תתעלמו. הם החליטו להתעלם. זו אמנם התקדמות כי בעבר דיברו נגד אי ציות, אבל זה לא מספיק".
שתיקתם של רבני הגוש
כתוצאה מכל אלו, מעלה פלי פתרון נוסף לשאלה מדוע לא מספיק חיילים סירבו. "התשובה היא שחייל שמסרב רוצה להרגיש שהוא שייך, פועל בשם מישהו. הצבא אומר לו: אתה שליח של המדינה והממשלה, וההשתייכות הזו מחייבת אותך לפעול כך. אם הציבור היה משדר כנגד זה באופן חזק שכך אנו דורשים מחיילינו לנהוג, החייל לא היה מרגיש דון קישוט, אלא אחד שממלא את מה שהציבור דורש ממנו. לכן ודאי שאם רבנים ומנהיגי ציבור היו יוצאים באמירה ברורה, לחייל בשטח היה יותר אומץ לסרב".
פלי מתייחס לקבוצת הנהגה נוספת ומשמעותית במאבק האחרון: לדבריו, גם רוב רבני גוש קטיף, חוץ מהרב אבי"ק שרייבר, העדיפו לא להתייחס לסוגיה הזו. "עם כל ההערכה שאנו רוחשים להם על עמידתם, לדעתנו ההתעלמות הזו היתה טעות. לכן בשלב מסוים פרסמנו עצומה עליה החתמנו תושבי גוש קטיף שעומדים מאחורי הקריאה לסרב פקודה. יש חשיבות דווקא לגיבוי שהם נותנים. אנשי נצרים ועצמונה הם צדיקים, אך יש להם טעות בנקודה הזו. כי אם לא מוסרי לגרש אנשים, צריך לומר זאת גם לחייל, אחרת ייווצר מוסר מעוות. אצל הרב שרייבר למשל רואים שהדברים קשורים זה בזה: מאבק תקיף הולך יחד עם קריאה לסירוב פקודה. אי אפשר לומר: אני נאבק באופן תקיף, אבל אתה החייל זכותך לגרור אותי. ואם אני מתקפל במאבק, למה שהחייל ייאבק בשבילי?".
קרב מוחות פסיכולוגי
למרות הכישלון הצורב בשטח, מצביעים אנשי המטה על הצלחות מבחינתם, בקידום מעמדה של הסרבנות בציבוריות הדתית.
"את ההצלחה אנו מודדים לא רק בקרב החיילים אלא גם בקרב הציבור, כלומר: כיצד מתייחס הציבור שהשתתף במאבק לנושא הסרבנות", מסביר פלי. "יש לכך חשיבות, כיוון שהחיילים הם חלק מהציבור וקשורים אליו, על אחת כמה וכמה בציבור הדתי. גם בקרב הציבור ניתן להצביע על הצלחה: חלק גדול ממנו מזדהה עם הקריאה לסירוב פקודה, או רואה בה תביעה לגיטימית. קחו לדוגמה את מועצת יש"ע: בהתחלה הם היו נגד סרבנות, אולם לאחר שהתפרסמה קריאתו של הרב שפירא, הם אמנם לא תמכו בה אך לא יצאו נגדה, מלבד גלישות פה ושם. אני לא אומר שכל הציבור שלנו וכל הרבנים תומכים בסרבנות, אבל מי שהסתובב בנוה דקלים בימי הגירוש שמע מרוב האנשים שם את האמירה שחלחלה בציבור 'חייל, שוטר, סרב פקודה'".
העבודה ההסברתית המאומצת שלכם בקרב החיילים נחלה הצלחה כלשהי?
"פסיכולוגית היה פה קרב מוחות. אנחנו יודעים שצה"ל למד את חומרי ההסברה שלנו. שמענו זאת מחיילים וראינו זאת בכתבים של צה"ל. זו היתה התמודדות שלנו מולם, בחלק מהדברים הצלחנו ובחלק פחות. אחד מחומרי ההסברה שלנו היה חוברת בשם 'ניקוי ראש' שיועדה לחיילים שעברו שטיפות מוח בסדרות חינוך. הכנו שאלות ותשובות, על כל טענה שיאמרו לך שם, אתה צריך לחשוב אחרת. כך מקבל החייל אוויר לנשימה, כי הוא נמצא בעצם במסגרת חונקת שמחנכת אותו מה לחשוב ומחדירה לו שוב ושוב את אותן שטויות עד שזה נשמע לו אמיתי. נלחמנו בפסיכולוגים מתוחכמים שישבו על החומר הרבה זמן. באיזשהו שלב הבנו שכחלק ממערכת שטיפת המוח יוצרים לחייל תחושה שהצבא זה כמו המשפחה שלו, ולכן אם אתה מסרב פקודה אתה בוגד בחברים ובמשפחה שלך. זה טיעון שלכתחילה לא חשבנו עליו, ונדרשנו לבנות קו הסברה כנגדו. הסברנו שהמשפחה האמיתית זה העם שלך ולא הצבא".
אנשי המטה לא הסתפקו בישיבה במשרד מול המחשב, אלא יצאו לשטח ונפגשו לשיחות פנים אל פנים עם חיילים בבסיסים, תחנות הסעה מחסומים ועוד. מהם גם למדו על הלך הרוחות ועל ההכנות המנטליות של צה"ל. "המסרים הכלליים שלנו חלחלו לחיילים. חלק מאסטרטגיית ההסברה שלנו היתה להשתמש בפחות התקפה על החייל ויותר בהומור, חיוך. מאחורי זה היתה מחשבה עמוקה - כשחייל מרגיש מותקף קשה לו להזדהות. הרי גם צה"ל מראה לו פנים חמורות סבר ומאיים עליו, ולכן שוברים את זה כשמכניסים צחוק. לכן הכנסנו את ראשי התיבות השונים כמו בלמ"ס, מושג צבאי ידוע, שהפכנו אותו ל'בלתי מסוגל'. זה נכנס לחיילים לראש, הם גם חיברו את אי המסוגלות לבצע עם חיוך. הפצנו קומיקסים משעשעים שממחישים את הדרכים השונות לא לבצע את המשימה. בסך הכל המסר שלנו חלחל לחיילים, הם ראו אותנו בכל התחנות המרכזיות ובתחנות הרכבת בהן עברו. כשראו אותנו היו אומרים: 'טוב, אנחנו כבר יודעים מה המסר שלכם'. אבל בסופו של דבר, זה לא נכנס מספיק עמוק כמו סדרת חינוך מאסיבית של שבוע. ההתמודדות מול צה"ל לא היתה כשווה מול שווים".
לא לחכות לרגע האחרון
נכון לעכשיו, פעילי המטה לא נכנעים לתסכול ולאכזבה, ממשיכים לפעול במלוא המרץ, ומגבשים תכניות לעתיד. במוקד 'הלב היהודי' ממשיכים הטלפונים לצלצל. חלקם מנפקדים שפונים לקבל ייעוץ, ורבים אחרים מבקשים הכוונה לגבי המשך דרכם בצה"ל: "מדובר בחיילי מילואים שלא רוצים להתייצב לגיוס בשנה הקרובה, ואומרים שהם לא מסוגלים ללבוש את המדים הללו. סדירניקים שואלים איך אפשר לעזוב את הצבא או לעבור לנח"ל החרדי", מדווח אליצור. "במקביל, אנו ממשיכים לשמור על קשר עם הסרבנים ולהסביר מדוע עמלם לא היה לשווא, ושלפחות הם יצאו נקיים מפשע הגירוש".
אליצור שוטח בפנינו כמה מהמסקנות בעקבות התנהלות צה"ל והחיילים מול סוגיית הסירוב. אחת המסקנות היא לא לחכות ליום פקודה. "מי שלא חותך בהתחלה - שותף לבסוף בעסק. אלה שמדמיינים שכשיגיעו לשטח יסרבו, זה לא עובד. כשמגיעים לשטח יש לחץ חברתי ונפשי קשה, וראינו מחלקות הסדר שלימות שחסמו כניסה לגוש קטיף".
איך צריכים להיראות כעת יחסי צה"ל והציבור הדתי לאומי?
"הצבא מוכה כעת בגלל הנפקדות, הסרבנות וחוסר המוטיבציה. בפלס"ר גבעתי המפקד צריך לשקם את כל הצוותים. החיילים שם רואים שאם חייל טוב כמו אריה דיויס לא מסתדר שם, אז משהו לא בסדר. צה"ל מבין שפינוי זה לא דבר קל. השאלה מה יקרה עכשיו. אם נהיה כמו אלו שאומרים שנשכח ונסלח, הצבא ימשיך לקטוף גבעה אחרי גבעה. צה"ל צריך לדעת שמה שקרה לו עכשיו זו טראומה קטנה לעומת מה שיקרה לו בעתיד. את האווירה הנכונה צריך ליצור כבר מעכשיו, ליזום מגע, להודיע למפקדים שלא תבצע פקודה כזו, כמו שהורה הרב שפירא, למרות שאין פקודה ספציפית על הפרק. כל המתנה לרגע האחרון גורמת לכך שחיילים יעברו עבירות. אם יוצרים מראש אווירה נכונה ניתן למנוע את המהלך. אבל אם כולם דוחים את ההחלטה כדי לא להפסיד את המעמד שלהם, הרבה אנשים חלשים לא מצליחים לעצור את עצמם והצבא מסתדר".
אלו הצעות מעשיות לחיילים מגבש המטה?
"אנחנו מגבשים כעת מכתב שמיניסטים, אותו ישלחו מיועדים לגיוס לרמטכ"ל ולראש אכ"א. המכתב מתאים גם לאנשי מילואים. במכתב ייאמר: 'אני מתגייס רק על דעת כך שבצה"ל אני שומר שבת, כשרות ולא מגרש יהודים. אם אתה לא רוצה - אל תגייס אותי'. ומי שלא יעמוד בזה, שלא יתגייס בכלל. מי שמשרת בצה"ל חייב להבין שקידום פחות חשוב מעבירות. אנו גם ממליצים לא להתנדב למילואים בשנה הקרובה. האחריות על שלמות המדינה לא צריכה להיות עלינו".
צה"ל לא עושה לנו טובות
הרמטכ"ל אומר שלא יגייס חיילים דתיים. צריך לנתק מגע?
"הצבא לא עושה לנו טובה כשהוא מגייס אותנו. אחי מועמד טוב לקורס טיס. התקשרו אליו כל הזמן שיסכים להצטרף לקורס והוא דחה אותם בגלל הגירוש. אם צה"ל צריך אותנו, הוא יבוא אלינו בסוף על ארבע, ואם הוא לא צריך אותנו, אז הוא לא יתפרק בלעדינו.
"לנו יש רעיון להקים גוף התנדבותי לפטורי הגיוס. הם ישרתו שנתיים-שלוש בגבעות השומרון, יחזקו את העבודה העברית, יעברו אימונים ברמה המותרת בחוק, ויתחזקו ויקימו את הגבעות שבסכנת הריסה - אותן אלו שהיו צריכים לפנות לו היו מתגייסים לצה"ל". אליצור מוסיף כי אם יימשכו הפינויים, העבודה השגרתית במטה תימשך במלוא המרץ. "אם לא - נרד לעבודת עומק, פעילות מול המכינות וכד'".
לגבי עתידו של המטה, מוסיף פלי כי ייתכן שהפעילות תתרחב לתחומים נוספים. "יש דרישה מהשטח שנפעל גם במאבק עצמו. ההערכה היא שבקרוב ידובר על פינוי מאחזים ואנחנו חייבים להיערך לזה. בנוסף נחשפה כאן התמודדות חשובה על דמותו של צה"ל וזה דבר שאיננו מוכנים להניח אותו. יש כל כך הרבה חיילים שרוצים לפעול לטובת העם היהודי ומשימות מסוג זה אינן לטובת העם היהודי".
סטיקרים, חולצות, קריאות קצובות בחסימות כבישים והפגנות, מבול של חומרי הסברה, אתר אינטרנט ואפילו שיר של אריאל זילבר - בכל מקום נפגשנו עם "יהודי לא מגרש יהודי", הסיסמה שהובילה יותר מכל את המאבק בגירוש. מאחורי הסיסמה הפופולרית עמד מטה מובנה, מאורגן ומחושב, שממרכז העצבים שלו ביישוב יצהר, פרש רשת פעילות עניפה שמטרתה לעודד חיילים לסירוב פקודה. במקביל הוקם מוקד 'הלב היהודי' שהעניק ייעוץ משפטי ותמיכה לחיילים שביקשו לא לבצע את הפקודה באופנים שונים.
בתום חודשי פעילות ארוכים ואינטנסיביים בקרב כל שדרות צה"ל והמשטרה, דווקא ברגעי השיא של המאבק נראה כי המאמץ לא נשא פרי: צה"ל פעל כמכונת גירוש משומנת, ומלבד אי אלו חיילים שהזילו דמעות, הפקודות התבצעו ללא ערעור.
"לאן נעלמו הסרבנים?" תוהה ציבור נאמני א"י באכזבה. את התשובות ביקשנו משני פעילים מרכזיים במטה 'יהודי לא מגרש יהודי', שנחשפים לראשונה בראיון לעיתון זה: יוסי פלי ויוסי אליצור, שניהם תושבי יצהר ואברכים בישיבת 'עוד יוסף חי'. יוסי פלי ריכז את כתיבת חומרי ההסברה לחיילים, ויוסי אליצור עסק בקבלת פניות החיילים במוקד 'הלב היהודי'.
המטה החל לפעול בעקבות דברי הרב שפירא לפני כשנה, שקרא לחיילים להודיע למפקדיהם מיידית כי יסרבו לבצע את פקודת העקירה. "המטה שלנו רצה להוציא לפועל את דברי הרב שפירא. מטרתנו היתה לממש את דבריו, להפוך אותם למציאות. ללא דמותו של הרב שפירא אינני יודע היכן היינו. כל פעילותנו נובעת מכוחו", אומר פלי כהקדמה.
במטה לא ממהרים לדבר על כישלון. ראשית, הם מציגים את נתוני הסרבנות שהתקבלו במוקד בחודשיים האחרונים: למוקד פנו למעלה מאלף חיילי מילואים שלא רצו להתייצב לגיוס. חיילי מילואים נוספים לא התייצבו, אך לא פנו למוקד כיוון שלא הזדקקו לייעוץ. למעלה מ-600 פניות התקבלו מחיילים סדירים. חציים ביקשו להתייעץ או שצה"ל פטר אותם מהמשימה, וחציים סירבו פקודה ונשפטו. כ-50 פניות התקבלו מקצינים ואנשי קבע, רובם הגיעו לפתרון עם הצבא או הודחו, אך לא נשלחו למאסר. מיעוטם התפטרו. התקבלו גם כמה פניות משוטרים, אך השוטר היחיד שפוטר בעקבות סירוב ממשי הוא אבידן ויצמן, עבורו ממשיך המטה לנסות ולאתר מקום עבודה חדש.
חילונים לא חוששים לסרב
גם חיילים שאינם דתיים פנו למוקד, אם כי באחוזים פחותים. אליצור מסביר כי בקרב החיילים החילונים הרוב מסרבים בפועל ולא מסתפקים בהתחמקות, "כיוון שאינם נתונים ללחץ רבנים האוסרים עליהם לפעול בדרך זו". כאמור, מעבר לסטטיסטיקה המצויה במוקד, ישנם מקרים נוספים של חיילים שהסתדרו באופן עצמאי ולא פנו למוקד
.
תופעה נוספת היא הסרבנות האפורה, שמימדיה לא ברורים. "ניתן ליצור משוואה לפיה על כל סרבן אמיתי שידוע לנו עליו, יש כמה מקרים של סרבנות אפורה", אומר פלי. "באופן טבעי אלו מקרים שפחות הגיעו אלינו, כי הפניות למוקד הן של חיילים שסירבו ממש ולכן זקוקים לייעוץ משפטי. הסרבנות האפורה מתבטאת למשל בחיילים הרבים שהעבירו אנשים במחסומים, או כאלו שמצאו תירוצים שונים כדי להתחמק, או סתם הקטינו ראש. לו כל החיילים היו נוקטים בסרבנות אפורה בלבד - הגירוש לא יכול היה להתבצע".
לאחרונה מתפשטת גם תופעת נפקדות ועריקות בעיקר ביחידות החי"ר. מדובר בחיילים שעזבו את היחידה בזמן הגירוש או האימונים לקראתו, וחלקם אף הצטרפו לתושבי גוש קטיף. חלק מהנפקדים יוצרים קשר עם המוקד, אך גם על היקף תופעה זו קשה לעמוד במדויק.
הצגתם נתוני סרבנות של טרום ימי הגירוש. לאן נעלמה הסרבנות הגורפת בעקירה עצמה?
פלי מסביר כי אמנם היו גילויי סרבנות, אך הם נבלעו בשטח, מכמה סיבות: "זה שצה"ל החליט לשתף כל כך הרבה כוחות במשימה הזו, יצר כלפי חוץ אווירה של כוח אינסופי, ולכן אלו שסירבו לא נראו בשטח. יש מקרי סרבנות שאירעו במהלך הגירוש: בנוה דקלים למשל, היו שני קצינים שנשברו וסירבו להמשיך בחלוקת הצווים, אבל מי יודע על זה? הם נרמסו תחת ריבוי הכוחות, זה בטל בשישים".
פלי גם אומר כי התזמון הוא בין השאר תוצאה של אופי: "מי שיש לו אומץ לסרב - ממילא עשה זאת לפני כן. חיילים בעלי עמדה ברורה אמרו אותה בשלב מוקדם, ולכן בגירוש עצמו לא נוצר גל משמעותי של סירוב".
איך קרה שגם מול מחזות קשים של נשים וילדים בוכים ומתחננים, ביצעו החיילים את המשימה בקור רוח?
"ראשית, היו שבירות וגם לא על כולן שמענו. מעבר לזה, מדובר בפעולה רגשית, ובהקשר זה העבודה הפסיכולוגית של הצבא היתה 'טובה'. לא הערכנו עד כמה שטיפת המוח תועיל. כדי שחייל יעמוד בצורה ברורה מול המפקד שלו ויאמר "לא אעשה זאת", צריך החלטה עם חוט שדרה. לא מספיק שיבכו לו מול העיניים. זה יכול מקסימום לגרום לו להקטין ראש".
בנוסף, מסביר פלי, הפעיל צה"ל מדיניות מיוחדת שהאפילה על גילויי סרבנות: "הצבא פעל בחוכמה. יש מושג צבאי שנקרא 'הכלה', והשתמשו בו גם בהקשר הזה. קצינים בכירים סיפרו לנו שצה"ל הבין כבר לפני חודש שהוא לא יכול ללכת ראש בראש מול הסרבנים. אם כל חייל שהיה אומר אני לא רוצה או לא מסוגל לבצע את הגירוש, היה עולה למשפט ונאסר- היתה זו מסה משמעותית שצה"ל לא יכול היה להסתיר. סיפרו לנו, למשל, שבקורס קציני חי"ר התברר כי למעלה ממחצית הצוערים מתכוונים לסרב ברמה זו או אחרת. צה"ל פשוט איפשר להם להיפטר מהמשימה. הם פעלו כך גם ביחס לחטיבת גולני, וביחידות נוספות בהן אחוז הסרבנים הפוטנציאליים גבוה. כדי להבין את היקף התופעה - החיילים הרבים שנשפטו על סרבנות, ומדובר בעשרות רבות, הם רק קצה הקרחון לאותם חיילים סרבנים שצה"ל 'הכיל' וגילה כלפיהם גמישות. הגמישות הזו היתה אינטרס ברור של צה"ל ולא מתוך התחשבות יתירה בחיילים. הם הבינו שלא ייתכן לכפות משימה כזו על כל החיילים, ולכן הכילו אותה כדי שלא תגלוש החוצה. בשיחות עם חיילים שמענו שבהרבה מקרים צה"ל בכלל לא חיכה שחיילים יאמרו שהם לא מבצעים את המשימה, אלא מראש פטרו ממנה את החיילים הבעייתיים". לעומת זאת, הוא מוסיף, מדיניות ההפחדה ששידר צה"ל בתקשורת, הופעלה כנגד קצינים ובעלי דרגות כדי להרתיע בעיקר את בעלי ההשפעה.
איפה צונאמי הסרבנים?
יחד עם זאת, מסכים פלי שגילויי הסרבנות לא היו מספיקים, והדבר נבע ממספר גורמים, חלקם תלויים בחיילים עצמם וחלקם באווירה הציבורית.
"הרבה אנשים קיוו שברגע האחרון ישטוף גל גדול של סרבנות את צה"ל, במיוחד בדרגים הגבוהים. התקוות התבררו כנאיביות, לא היה להן בסיס מספיק חזק. התברר שככל שהמפקד בדרגה גבוהה יותר הוא מוברג יותר במערכת, ומשועבד לה נפשית, לא יכול לצאת נגדה. היו קצינים בכירים שהתבטאו נגד הגירוש, אך זה לא עמד במבחן המעשה. התברר שאין להם אומץ לעשות זאת".
גורם נוסף שהשפיע הוא בניית החטיבות המיוחדות לגירוש: "אי שליחתן של יחידות אורגניות השפיע על שיעור הסרבנות. אנחנו הרי יודעים שיחידות שלמות של בני"שים סירבו פקודה, חלקן נשפטו, כמו גדוד לביא. החטיבות המיוחדות נבנו מחיילים שיש להם מה להפסיד כמו צוערים ואנשי קבע וזה הקשה על העניין".
במישור הציבורי רואים אנשי המטה במנהיגי הציבור וברבנים גורם מכריע בציות הגורף של החיילים הדתיים לפקודת העקירה. "בישיבות בהן לא היתה אמירה ברורה", קובע פלי, "נוצר סחף לכיוון השני. זו מסקנה ברורה שלנו - אם אין חוט שדרה ברור, אם הרבנים לא נותנים גיבוי בצורה נחרצת - זה יזרום לכיוון השני. בהתחלה התלמיד אומר 'כשזה יקרה - אתחמק מהפקודה', וכשהוא נסחף לתוך זה, הוא מגיע עד כדי מילוי הפקודה. יש תירוצים לכל דבר. זו היתה גם הבעיה במכינות - לא היתה אמירה ברורה, ראשי המכינות שידרו טשטוש ועמימות. רבנים שאמרו כמו הרב טאו לא למלא את הפקודה, אך לא לעשות מזה דגל, לא מילאו לתלמידים את הוואקום שנוצר. אם לא עושים מזה דגל - החיילים לא יודעים מה הרב אמר, ולכן ממשיכים את הרוח שהתחנכו עליה בישיבה לפי הבנתם. כשלחצו על הרב סדן לתת תשובה, הוא הוציא מכתב ארוך לתלמידים שצריך פירוש רש"י כדי להבין ממנו כיצד הוא מורה לנהוג. היו רבנים שאמרו דברים בזיג זג, או שמרו על ערפל. בוגר מכינה שלא שמע משהו ברור מהרב שלו, מחפש רב להיתלות בו, בהתאם לקשר שהוא מרגיש לצבא. כשאין אמירה ציבורית ברורה של רוב הרבנים, הבוגר הזה בוחר בין הרב שפירא לרב אבינר כשמבחינתו שניהם עומדים באותה דרגה. על זה אנחנו בוכים - אין מספיק חוט שדרה של רבנים ומנהיגי ציבור. למרות שהציבור בשטח אימץ באחוזים ניכרים את דרישת אי מילוי הפקודה, הדברים לא נאמרו בצורה מספיק ברורה על ידי הרבנים ומועצת יש"ע וזו טעות פטאלית".
למה ציפיתם ממועצת יש"ע כמנהיגת המאבק?
"אמרנו כל הזמן למועצת יש"ע: בכל הפעילויות שלכם אתם נתלים ברב שפירא, לא ייתכן שמאמירה בסיסית שלו בנושא הזה אתם תתעלמו. הם החליטו להתעלם. זו אמנם התקדמות כי בעבר דיברו נגד אי ציות, אבל זה לא מספיק".
שתיקתם של רבני הגוש
כתוצאה מכל אלו, מעלה פלי פתרון נוסף לשאלה מדוע לא מספיק חיילים סירבו. "התשובה היא שחייל שמסרב רוצה להרגיש שהוא שייך, פועל בשם מישהו. הצבא אומר לו: אתה שליח של המדינה והממשלה, וההשתייכות הזו מחייבת אותך לפעול כך. אם הציבור היה משדר כנגד זה באופן חזק שכך אנו דורשים מחיילינו לנהוג, החייל לא היה מרגיש דון קישוט, אלא אחד שממלא את מה שהציבור דורש ממנו. לכן ודאי שאם רבנים ומנהיגי ציבור היו יוצאים באמירה ברורה, לחייל בשטח היה יותר אומץ לסרב".
פלי מתייחס לקבוצת הנהגה נוספת ומשמעותית במאבק האחרון: לדבריו, גם רוב רבני גוש קטיף, חוץ מהרב אבי"ק שרייבר, העדיפו לא להתייחס לסוגיה הזו. "עם כל ההערכה שאנו רוחשים להם על עמידתם, לדעתנו ההתעלמות הזו היתה טעות. לכן בשלב מסוים פרסמנו עצומה עליה החתמנו תושבי גוש קטיף שעומדים מאחורי הקריאה לסרב פקודה. יש חשיבות דווקא לגיבוי שהם נותנים. אנשי נצרים ועצמונה הם צדיקים, אך יש להם טעות בנקודה הזו. כי אם לא מוסרי לגרש אנשים, צריך לומר זאת גם לחייל, אחרת ייווצר מוסר מעוות. אצל הרב שרייבר למשל רואים שהדברים קשורים זה בזה: מאבק תקיף הולך יחד עם קריאה לסירוב פקודה. אי אפשר לומר: אני נאבק באופן תקיף, אבל אתה החייל זכותך לגרור אותי. ואם אני מתקפל במאבק, למה שהחייל ייאבק בשבילי?".
קרב מוחות פסיכולוגי
למרות הכישלון הצורב בשטח, מצביעים אנשי המטה על הצלחות מבחינתם, בקידום מעמדה של הסרבנות בציבוריות הדתית.
"את ההצלחה אנו מודדים לא רק בקרב החיילים אלא גם בקרב הציבור, כלומר: כיצד מתייחס הציבור שהשתתף במאבק לנושא הסרבנות", מסביר פלי. "יש לכך חשיבות, כיוון שהחיילים הם חלק מהציבור וקשורים אליו, על אחת כמה וכמה בציבור הדתי. גם בקרב הציבור ניתן להצביע על הצלחה: חלק גדול ממנו מזדהה עם הקריאה לסירוב פקודה, או רואה בה תביעה לגיטימית. קחו לדוגמה את מועצת יש"ע: בהתחלה הם היו נגד סרבנות, אולם לאחר שהתפרסמה קריאתו של הרב שפירא, הם אמנם לא תמכו בה אך לא יצאו נגדה, מלבד גלישות פה ושם. אני לא אומר שכל הציבור שלנו וכל הרבנים תומכים בסרבנות, אבל מי שהסתובב בנוה דקלים בימי הגירוש שמע מרוב האנשים שם את האמירה שחלחלה בציבור 'חייל, שוטר, סרב פקודה'".
העבודה ההסברתית המאומצת שלכם בקרב החיילים נחלה הצלחה כלשהי?
"פסיכולוגית היה פה קרב מוחות. אנחנו יודעים שצה"ל למד את חומרי ההסברה שלנו. שמענו זאת מחיילים וראינו זאת בכתבים של צה"ל. זו היתה התמודדות שלנו מולם, בחלק מהדברים הצלחנו ובחלק פחות. אחד מחומרי ההסברה שלנו היה חוברת בשם 'ניקוי ראש' שיועדה לחיילים שעברו שטיפות מוח בסדרות חינוך. הכנו שאלות ותשובות, על כל טענה שיאמרו לך שם, אתה צריך לחשוב אחרת. כך מקבל החייל אוויר לנשימה, כי הוא נמצא בעצם במסגרת חונקת שמחנכת אותו מה לחשוב ומחדירה לו שוב ושוב את אותן שטויות עד שזה נשמע לו אמיתי. נלחמנו בפסיכולוגים מתוחכמים שישבו על החומר הרבה זמן. באיזשהו שלב הבנו שכחלק ממערכת שטיפת המוח יוצרים לחייל תחושה שהצבא זה כמו המשפחה שלו, ולכן אם אתה מסרב פקודה אתה בוגד בחברים ובמשפחה שלך. זה טיעון שלכתחילה לא חשבנו עליו, ונדרשנו לבנות קו הסברה כנגדו. הסברנו שהמשפחה האמיתית זה העם שלך ולא הצבא".
אנשי המטה לא הסתפקו בישיבה במשרד מול המחשב, אלא יצאו לשטח ונפגשו לשיחות פנים אל פנים עם חיילים בבסיסים, תחנות הסעה מחסומים ועוד. מהם גם למדו על הלך הרוחות ועל ההכנות המנטליות של צה"ל. "המסרים הכלליים שלנו חלחלו לחיילים. חלק מאסטרטגיית ההסברה שלנו היתה להשתמש בפחות התקפה על החייל ויותר בהומור, חיוך. מאחורי זה היתה מחשבה עמוקה - כשחייל מרגיש מותקף קשה לו להזדהות. הרי גם צה"ל מראה לו פנים חמורות סבר ומאיים עליו, ולכן שוברים את זה כשמכניסים צחוק. לכן הכנסנו את ראשי התיבות השונים כמו בלמ"ס, מושג צבאי ידוע, שהפכנו אותו ל'בלתי מסוגל'. זה נכנס לחיילים לראש, הם גם חיברו את אי המסוגלות לבצע עם חיוך. הפצנו קומיקסים משעשעים שממחישים את הדרכים השונות לא לבצע את המשימה. בסך הכל המסר שלנו חלחל לחיילים, הם ראו אותנו בכל התחנות המרכזיות ובתחנות הרכבת בהן עברו. כשראו אותנו היו אומרים: 'טוב, אנחנו כבר יודעים מה המסר שלכם'. אבל בסופו של דבר, זה לא נכנס מספיק עמוק כמו סדרת חינוך מאסיבית של שבוע. ההתמודדות מול צה"ל לא היתה כשווה מול שווים".
לא לחכות לרגע האחרון
נכון לעכשיו, פעילי המטה לא נכנעים לתסכול ולאכזבה, ממשיכים לפעול במלוא המרץ, ומגבשים תכניות לעתיד. במוקד 'הלב היהודי' ממשיכים הטלפונים לצלצל. חלקם מנפקדים שפונים לקבל ייעוץ, ורבים אחרים מבקשים הכוונה לגבי המשך דרכם בצה"ל: "מדובר בחיילי מילואים שלא רוצים להתייצב לגיוס בשנה הקרובה, ואומרים שהם לא מסוגלים ללבוש את המדים הללו. סדירניקים שואלים איך אפשר לעזוב את הצבא או לעבור לנח"ל החרדי", מדווח אליצור. "במקביל, אנו ממשיכים לשמור על קשר עם הסרבנים ולהסביר מדוע עמלם לא היה לשווא, ושלפחות הם יצאו נקיים מפשע הגירוש".
אליצור שוטח בפנינו כמה מהמסקנות בעקבות התנהלות צה"ל והחיילים מול סוגיית הסירוב. אחת המסקנות היא לא לחכות ליום פקודה. "מי שלא חותך בהתחלה - שותף לבסוף בעסק. אלה שמדמיינים שכשיגיעו לשטח יסרבו, זה לא עובד. כשמגיעים לשטח יש לחץ חברתי ונפשי קשה, וראינו מחלקות הסדר שלימות שחסמו כניסה לגוש קטיף".
איך צריכים להיראות כעת יחסי צה"ל והציבור הדתי לאומי?
"הצבא מוכה כעת בגלל הנפקדות, הסרבנות וחוסר המוטיבציה. בפלס"ר גבעתי המפקד צריך לשקם את כל הצוותים. החיילים שם רואים שאם חייל טוב כמו אריה דיויס לא מסתדר שם, אז משהו לא בסדר. צה"ל מבין שפינוי זה לא דבר קל. השאלה מה יקרה עכשיו. אם נהיה כמו אלו שאומרים שנשכח ונסלח, הצבא ימשיך לקטוף גבעה אחרי גבעה. צה"ל צריך לדעת שמה שקרה לו עכשיו זו טראומה קטנה לעומת מה שיקרה לו בעתיד. את האווירה הנכונה צריך ליצור כבר מעכשיו, ליזום מגע, להודיע למפקדים שלא תבצע פקודה כזו, כמו שהורה הרב שפירא, למרות שאין פקודה ספציפית על הפרק. כל המתנה לרגע האחרון גורמת לכך שחיילים יעברו עבירות. אם יוצרים מראש אווירה נכונה ניתן למנוע את המהלך. אבל אם כולם דוחים את ההחלטה כדי לא להפסיד את המעמד שלהם, הרבה אנשים חלשים לא מצליחים לעצור את עצמם והצבא מסתדר".
אלו הצעות מעשיות לחיילים מגבש המטה?
"אנחנו מגבשים כעת מכתב שמיניסטים, אותו ישלחו מיועדים לגיוס לרמטכ"ל ולראש אכ"א. המכתב מתאים גם לאנשי מילואים. במכתב ייאמר: 'אני מתגייס רק על דעת כך שבצה"ל אני שומר שבת, כשרות ולא מגרש יהודים. אם אתה לא רוצה - אל תגייס אותי'. ומי שלא יעמוד בזה, שלא יתגייס בכלל. מי שמשרת בצה"ל חייב להבין שקידום פחות חשוב מעבירות. אנו גם ממליצים לא להתנדב למילואים בשנה הקרובה. האחריות על שלמות המדינה לא צריכה להיות עלינו".
צה"ל לא עושה לנו טובות
הרמטכ"ל אומר שלא יגייס חיילים דתיים. צריך לנתק מגע?
"הצבא לא עושה לנו טובה כשהוא מגייס אותנו. אחי מועמד טוב לקורס טיס. התקשרו אליו כל הזמן שיסכים להצטרף לקורס והוא דחה אותם בגלל הגירוש. אם צה"ל צריך אותנו, הוא יבוא אלינו בסוף על ארבע, ואם הוא לא צריך אותנו, אז הוא לא יתפרק בלעדינו.
"לנו יש רעיון להקים גוף התנדבותי לפטורי הגיוס. הם ישרתו שנתיים-שלוש בגבעות השומרון, יחזקו את העבודה העברית, יעברו אימונים ברמה המותרת בחוק, ויתחזקו ויקימו את הגבעות שבסכנת הריסה - אותן אלו שהיו צריכים לפנות לו היו מתגייסים לצה"ל". אליצור מוסיף כי אם יימשכו הפינויים, העבודה השגרתית במטה תימשך במלוא המרץ. "אם לא - נרד לעבודת עומק, פעילות מול המכינות וכד'".
לגבי עתידו של המטה, מוסיף פלי כי ייתכן שהפעילות תתרחב לתחומים נוספים. "יש דרישה מהשטח שנפעל גם במאבק עצמו. ההערכה היא שבקרוב ידובר על פינוי מאחזים ואנחנו חייבים להיערך לזה. בנוסף נחשפה כאן התמודדות חשובה על דמותו של צה"ל וזה דבר שאיננו מוכנים להניח אותו. יש כל כך הרבה חיילים שרוצים לפעול לטובת העם היהודי ומשימות מסוג זה אינן לטובת העם היהודי".
