התחלה: שנת 70', 'ניר גלים', מושב שיתופי: בלי חדר אוכל, אבל עם קופה משותפת. ההורים עבדו לפי צורכי המשק. האם בצרכנייה, האב בחקלאות ואחר כך בסוכנות הדלק. ילד רביעי, בן זקונים, "האחים תמיד אמרו שפינקו אותי יותר מכולם - שיקנאו". בינו ובין האב היה חיבור מיוחד, שנגדע מוקדם מדי. מוקדם: גיל 15. "עד היום זה מין ספורט. בכל פעם שיש אזכרת נשמות בבית הכנסת, אני מסתכל סביבי ובודק אם אני עדיין הכי צעיר". היסטוריה משפחתית: שני ההורים הם ניצולי שואה. האם שיצאה מאושוויץ בגיל 13, החלה לספר את שעברה רק בתקופה האחרונה. בעקבות מסע שורשים משפחתי, נכתבה כתבה על קורותיה. "זו היתה הכתבה המשמעותית ביותר שעשיתי בחיי, זה טלטל אותי. לא ישנתי שבועות. כבר פירסמתי תחקירים שעשו משהו במדינה, אבל ההתרגשות לפני פרסומם לא היתה גרם מכל זה". קלמן: שמו של אחיו הגדול של האב, שנספה באושוויץ. "זו זכות להיקרא כך. זה מסוג השמות שלא מחליפים". בית ספר: עד כיתה ח' בקבוצת 'יבנה' ובתיכון ב'אור עציון'. "הרבה כדורסל ולימוד בפעם הראשונה איך מסתדרים בחוץ". צבא: התחלה קצרה ב'גולני' שהסתיימה במהירות בהורדת פרופיל, מה שהוביל לשלוש שנות 'שושו': מודיעין פיקוד דרום, פח"ע וטרור ויותר אף מילה. אקדמיה: היה טייק אחד לפני שני עשורים, במסלול לתקשורת, אך הוא נחתך בשל הצורך לפרנס. הטייק השני החל לפני כמה שנים בקריה האקדמית 'אונו', הפעם במשפטים, "ובניגוד ליאיר לפיד אני עומד להשלים אותו". משפטים: "משרת את התחום שאני עובד בו". לא נשקף עתיד של עורך דין וגם לא של איש אקדמיה. האישה שאיתו: אילנה, אחות בקיבוץ 'נחשון'. "עמוד האש ועמוד הענן. גם מסייעת בעצה טובה וגם שכפ"ץ מגן מהעולם החיצון". ההיכרות נערכה בתיווך קרובת משפחה שאילנה צברה אצלה קילומטראז' של בייביסיטר. חתונה: גיל 23, הרב צבי ארנון, רבה של 'ניר גלים'. חמישה ילדים, מכיתה י"א ועד תחילת היסודי. שקד ואלומה באולפנה בשעלבים, חיים צבי, על שם סבו, בסוסיא, חרות וניצן ביסודי בשעלבים. גרים בגימזו "בשכירות". ווטסון ידידי: הכניסה לעולם החקירות הפרטיות אירעה במקרה, כשחבר סיפר שבמשרד החקירות שהוא עובד בו מחפשים מתאמנים חדשים. "למדתי שם הרבה דברים שעזרו לי לעשות תחקירים". אבל אין געגוע, "זו עבודה שמשחיתה את המידות". המידות: "אתה קם בבוקר ומשקר הרבה עד שאתה הולך לישון. אתה מסביר לעצמך שמטרתך היא לחשוף את הרעים, אבל לפעמים הרעים הם הלקוחות שלך". הפרישה אירעה אחרי שלוש שנים, כשכבר היתה עבודה אחרת ביד. החוקר הטוב אפרת צחור עבודה אחרת: כתיבה ב'מקור ראשון'. הבקשה הראשונה להתקבל לעיתון נדחתה. בהמשך העיתון פנה אליו, ומאז הכל היסטוריה. כתבה ראשונה: שנת 97', מדריך להוצאת כספים מהביטוח. "רצתי לקנות את העיתון וכשראיתי את השם שלי כתוב היתה התרגשות גדולה". אחר כך היו כתבות לרוב וגם תחקירים, בהם עמותות ברק וזיופים בבחירות ב'עבודה'. כעבור חמש שנים הגיע הטלפון. הטלפון: עד היום זכורה הבלאטה בסלון שבה עמד ליבסקינד ושמע "מדבר אמנון דנקנר, המעריץ הכי גדול שלך". השיחה הפתיעה, כי לא היתה פנייה להתקבל ל'מעריב'. הכרת תודה: למייקל כריש, אז הבעלים של 'מקור ראשון', שלא נאבק על הישארותו של כתב מרכזי בעיתון. "את החיוך שלו אני לא אשכח. הוא אמר 'זו המטרה שלי, לגדל עיתונאים ולהוציא אותם אל העולם החופשי'". התחקיר הכי: "אי אפשר לשים שום דבר מול תחקיר ששלח רמטכ"ל הביתה". לידו קיימים התחקירים מימי 'מקור' שצויינו לעיל, "שם העבודה היתה לא פחות מורכבת". ויש את אלה שגורמים סיפוק גדול בעת הפיצוח. גלנט או גנץ: קיים סירוב מוחלט לקחת אחריות על השאלה האם הרמטכ"ל היותר טוב נאלץ לפרוש. "אני כעיתונאי שם את העובדות על השולחן והשאר הקב"ה יעשה. אנחנו לא יודעים מי היה עושה מה, וזה מקום שמסוכן ללכת אליו. לשם הגיע אמנון אברמוביץ' עם האתרוג שלו. זה לא ישר ולא הגון וגם מדרון חלקלק". הלקח: "הציבור הימני צריך ללמוד מעניין שרון שאין גנבים טובים. גנב הוא גנב הוא גנב. בין אם הוא רב ראשי, או אלוף פיקוד". חרטה: "יש יותר מתחקיר אחד שהייתי צריך לפרסם באופן שונה ולתת דגשים אחרים". עיתונות במקום משטרה: "יש מי שפונה אלינו עם ממצאים מרשיעים מתוך תחושה שהמשטרה לא תעשה דבר. יש מי שלא רוצה להיחשף, ויש מי שחושב שהעיתונות אפקטיבית יותר". אפקטיבית: "המשטרה הולכת תמיד לכיוון הפלילי וזה מסוכן. כי כשיש שחיתות בהתנהלות הציבורית אבל אין פלילים, יוצא האיש ואומר שהוא חף מפשע". חבר המושפעים: "שופט לא צריך להיות מושפע. תחקירים הם חלק חשוב בניקיון החברה. נכון שלעיתים יש הליכה לכיוונים לא טובים בתחקירים, אבל בגלל עיתונאים שלא נוהגים כשורה לא נבטל את כל המוסד". כיפה ימנית ב'מעריב': תופעה חריגה. "על אחד כמוני יש אלף אחרים". עד ההתנתקות לא נכתבה מילה פובליציסטית אחת, כדי שהעבודה התחקירית לא תיפגע. "בהתנתקות היתה לי תחושה איומה שקורה פה משהו נורא ובעיתונות לא דנים בזה". כך נולדו טורי הדעות שלו. חייל קרבי: "עיתונאי שבא מתפישה פוליטית כמו שלי ועוסק בתחומים המשיקים לדברים האלה, צריך לקבל מדי בוקר החלטה, האם הוא מתייוון, כלומר שומר על מקום העבודה שלו ושותק, או לובש מדים, נועל נעליים ויוצא לקרב". בעצם לא לבד: "60 אחוזים מהציבור מאחורי הגב שלי". ביקורת התקשורת : בכך עוסק רוב הזמן הטור האישי, שמפורסם גם כבלוג. נקודת ההנחה היא, שרוב ההתנהלות וההתבטאויות המקוממות מתרחשות בשל העובדה שהעיתונאים מגיעים ממילייה זהה ומתפישת עולם אחידה, ואין מי שיתקן את נקודת המבט כלפי ה'אחר'. התגובות: "דבר מדהים. הרבה עמיתים שדעותיהם מנוגדות לשלי, אומרים שהם מסכימים לכל מילה שפירסמתי". יש גם את הצ'ילבות, "אבל יש יותר שמפתיעים לצד השני, כאלה שמתחתי עליהם ביקורת קשה והם מדברים איתי". חינוך הציבור: פן נוסף. "לא רוצה שתפסיקו לקרוא עיתונים. המשיכו לקרוא בתבונה". פרסים: 'ביקורת התקשורת', 'אומץ', ו'איכות השלטון'. "לכל אחד נחמד שמדי פעם עוצרים ואומרים לו מילה טובה, אבל לא צריך להתבשם מזה יותר מדי". עצם העניין: תוכנית אקטואליה חדשה ב'גלי ישראל', בהובלתו ובהנחייתו. "כשהגיעה ההצעה פחדתי נורא, בחיים לא החזקתי מיקרופון, מיד אמרתי 'לא'". ואף על פי כן: "אנחנו מנסים לעשות תוכנית טובה ולייצר אלטרנטיבה. רוב האייטמים שלנו הם כאלה שיעלו אולי גם ברשתות אחרות, אבל בדרך כלל יטופלו אצלנו מזווית אחרת". ויש גם סיפורים שמקבלים הד בתוכנית, ובמקומות אחרים ייוותרו על שולחן המערכת. סיכום ביניים : "אני אוהב לשוחח עם אנשים. כל יום יש לי 10 מרואיינים ואולי יותר. מצד שני יש לזה מחירים: לא לשלוח את הבנות בבוקר לבית הספר או להתעדכן בחדשות במקום לספר לבת הקטנה סיפור". אם לא היית עיתונאי: "לפעמים נורא בא לי להיות מורה". ובמגרש הביתי: בוקר טוב: "נכנס לרשת לראות מה קרה בלילה, שחרית ולעבודה". דיסק ברכב: מאז תחילת העבודה ברדיו, נגמרה המוזיקה בדרכים ומושמעות חדשות בלבד, "השתעבדות לאקטואליה". עד לפני חודש: עמיר בניון. שבת: מתחילה בשישי בבוקר. אז מתחלף הדיסק של עבודת אמצע השבוע בהתייצבות ליד הסירים במטבח, וליד התנור שבו ייאפו חלות מעשי ידיו. לאחרונה השבת היא נטו עם הילדים והאישה והיא "הכותרת הראשית של השבוע". עזרה בבית: תיקים רבים עברו לאחרונה לרעיה בעקבות הרדיו, ובהם בישולי אמצע השבוע וקניות. עיתים לתורה: כמעט ולא, "ואין יום שאני לא בוכה על זה". אוכל: דג 'מושט' בכל צורה, יתרון למטוגן. ידיד על ארבע: כרגע תנאי המגורים אינם מאפשרים. הילדים חולמים על כלב בבית שהולך ונבנה ב'נחושה'. מפחיד אותך: "העיקר לא לפחד כלל", ובכל זאת "חשש גדול לטעות בעבודה ולפגוע במי שלא מגיע לו". דמות מופת: חנן פורת. "שילוב של איש רוח ענק ואיש מעשה, היה גשר בין הרבה עולמות". פנאי: יש אהבה גדולה לספורט. בעבר היו גם מעשים, היום נותרה בעיקר הצפייה. הפייבוריטיות הן מכבי נתניה בכדורגל ומכבי תל אביב בכדורסל, כצפוי. ויש גם חיבה עזה לטיולים עם הילדים, "אנחנו אנשי שטח". כשתהיה גדול: החלומות נסובים בעיקר סביב הילדים והנכדים העתידיים כי זה העיקר. לגבי העיתונאות: "כל עוד אוכל להביט בראי ולחשוב שאני עושה דברים טובים - אשאר שם".
