סקר: 23% מערביי ישראל היו תומכים בפלישה ערבית לתוך ישראל – כותרת בחדשות i24 , 15 מאי, 2022 יש מידה לא מבוטלת של פרדוקסליות בכך שמקרה שאולי ממחיש בצורה מיטבית את האיבה הערבית הבלתי נדלית כלפי היהודים הינו אירוע שתחילתו במפגן של רצון טוב—ואף אצילות—ערבית כלפי אישה יהודייה. היה זה ביוני 2020 כאשר שמע פועל בניין, מחמוד אבו-עריבאן, זעקות אישה לעזרה ממבנה סמוך. הוא מיהר לעזרתה ומצא גבר יהודי תוקף אותה באכזריות כשהוא דוקר אותה בכל חלקי גופה. תוך סיכון עצמי רב לעצמו, הוא הצליח לגבור על התוקף ולחלץ את האישה הפצועה, שפונתה לבית החולים, שם הצליחו הרופאים להציל את חייה. לאחר החלמתה, הביע אבו-עריבאן את רצונו לבקר אותה, אך נמנע מלעשות זאת בשל היחס העוין כלפיו בחוגיו החברתיים, שביקרו אותו על כך שהציל את חייה של יהודייה. במידה רבה, מקרה זה מאשש את הממצאים המדאיגים של סקר, שנערך לאחרונה, לפיהם רוב עצום בקרב ערביי-ישראל (75%) אינם מכירים בזכותו של העם היהודי לריבונות ובמעמד ישראל כמדינת הלאום של היהודים, בעוד שרבע בלבד אכן הכירו בכך. חמור מזאת, כאשר נשאלו אודות תגובתם במקרה של התקפה ערבית על ישראל, קרוב לרבע השיבו שיתמכו בתוקפים הערביים, בעוד שמעל חצי השיבו שישמרו על ניטרליות . כרבע בלבד (26%) אמרו שהיו תומכים בישראל. עוד באותו נושא: הקואליציה הנוכחית: הערכת החלופות עזה: התזוזה מרחיקת הלכת ב"חלון האוברטון" עיוות המגילה נפתלי גולדפרב או גונן בנט? מהעדר הזדהות עד אי-נאמנות חבויה ממצאים אלה, חמורים ככל שהם, אינם צרכים להיות בגדר הפתעה! אחרי ככלות הכל, ערביי-ישראל הצביעו באופן מונוליתי כמעט, עבור מפלגות שמקדמות תפיסות אנטי-ציוניות, כאשר מעל 80% תמכו או ברשימה המשותפת או ברשימה הערבית המאוחדת האיסלמיסטית (רע"ם). למעשה, לא נדרש מעבר למבט חטוף במצעיהן של המפלגות הללו, שהרכבן הוא בעיקר ערבי, כדי לחשוף שבשתיהן קיים סירוב בוטה להכיר במעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי--ללא כל מאמץ של ממש להסתרת עמדה זו או להסוואתה . למרבה הצער, המטריד במצב עגום הזה הינו בכך שהוא התהווה למרות שאזרחיה הערבים של ישראל נהנים מזכויות אזרחיות מלאות זה זמן רב—הרבה מעל חצי-מאה, מאז ביטול הממשל הצבאי ב- 1966. למעשה, הם זוכים לרמת חיים גבוהה באופן משמעותי מאלו ששוררות במרבית מדינות ערב (למעט אולי באלו שבורכו באוצרות אנרגיה), ובוודאי ליותר חירויות אישיות מאשר בכל מקום בעולם הערבי—מהמגרב ועד המפרץ. כל זה הופך את הרתיעה של ערביי ישראל מתמיכה בישראל נגד תוקפנות אפשרית מצד מדינה/ות ערבית/יות לתמוהה במיוחד. אין זה משנה בהרבה אם הסקר המוזכר לעיל לוקה במידה מסויימת של אי- דיוק. הלא, גם במקרה של טעות ניכרת בממצאים, לא ניתן לבטל את המסקנה המטלטלת הבאה: לא זו בלבד שלחלק ניכר בקרב ערביי ישראל אין שום תחושת נאמנות כלפי המדינה בה הם חיים, אלא בקרב פלג גדול למדי יש רצון לטול חלק פעיל בהתקפת אויביה עליה . על כן, אין מנוס מלהשלים עם העובדה שאצל רוב מוחץ של ערביי ישראל, הייחס כלפי ישראל נמצא על טווח, הנע בין העדר-הזדהות סביל ואדישות לגורלה, לבין אי-נאמנות חבויה, הממתינה לשעת כושר להתפרץ החוצה . הארכיטיפוס של משחק "סכום-אפס" כישלונו של הממסד הישראלי לתפוס את הממדים—עומקו, עוצמתו ועמידותו—של סירוב ערביי ישראל להכיר בריבונות מדינית יהודית, משתקף לא רק במדיניות הפנים של ישראל, אלא גם במדיניות החוץ שלה ביחס ליריביה הערביים מחוץ לגבולותיה—בייחוד כלפי הערבים הפלשתיניים, שהם—לכאורה—"לב הסכסוך הישראלי-ערבי ". בהקשר זה, ראוי להזכיר את אמירתו הנבונה של הפסיכולוג-החברתי הנודע, קורט ליוון , שציין: אין דבר יותר מעשי מתיאוריה טובה ". הרי, נקיטת פעולה ללא הבנה משול לאדם שהולם בפטיש בלי לדעת היכן המסמרים...ולא פחות מסוכן או מזיק. בהקשר זה, "תיאוריה טובה" מאפשרת הבנה של הקשר בין גורם לתוצאה ובכך סולל את הדרך למדיניות אפקטיבית. בהתאם לכך, על מנת לנסח מדיניות אפקטיבית, שנועדה להתמודד עם האיבה הערבית הבלתי נלאית , המשגה נכונה של המאבק על ריבונות יהודית על ארץ ישראל מצד ישראל היא חיונית. האמת הבלתי מאופרת היא שהמאבק בין היהודים והערבים-הפלשתיניים על השליטה בארץ ישראל מהווה התנגשות בין שני קולקטיבים יריבים בעלי נרטיבים מכוננים סותרים ובלתי מתיישבים האחד עם האחר. לא ניתן לגשר בין הנרטיבים הללו, משום שעילת הקיום של האחד היא הנצחת ריבונות יהודית בארץ-ישראל, בעוד שעילת הקיום של האחר היא שלילת הריבונות היהודית בארץ ישראל. כך, הם מחוללים שני חזונות סותרים לחלוטין של "מולדת", שאין ביניהם דבר מהמשותף . לפי כך, המאבק בין היהודים לבין הערבים-הפלשתינים מהווה משחק "סכום אפס" ארכיטיפי, בו הזכיות של צד אחד מחייבים, בהכרח, הפסדים תואמים של הצד האחר. לפיכך, זהו עימות בין שני יריבים בעלי אינטרסים קיומיים/ליבתיים מתנגשים ללא כל אפשרות גישור ביניהם. זהו מאבק שבו רק אחד יכול לנצח; על האחר נגזרת תבוסה. אין במאבק זה שום פרי ניחומים. המירב האפשרי והמזער ההכרחי בתור התנגשות בין קולקטיבים, שתוצאותיו יקבעו על ידי ניצחון או תבוסה קולקטיבי, לא ניתן לנהלו על פי ההשפעה על מצבם של החברים האינדיבידואלים. כלומר, אין לאפשר לגורלם של חברי הקולקטיב היריב להפוך לגורם מכריע הקובע את המדיניות של הקולקטיב האחר—ובוודאי אסור שיהיה לשיקול שישפיע מהותית על סיכויי הניצחון או התבוסה הקולקטיביים. כך, על ציווי ההישרדות של ישראל להכתיב שיש לוותר אל השאיפה לזכות בחיבוק חם של חיבה מצד הערבים. כיום ולעתיד הנראה לעין, שאיפה מפתה זו איננה אלא אשליה, שאינה ברת השגה ומאמצי השווא להשיגה הם רווי סכנות. במקום זאת, על ישראל להשלים עם המסקנה הקודרת אך המפוכחת שהמרב שלו היא יכולה לקוות, הוא לכפות השלמה מרירה עם קיומה על אף הטינה הערבית היוקדת; המזער שהיא חייבת להבטיח הוא הטלת מורא מרתיע מפני ניסיונות להשמידה . כל מדיניות מחמירה פחות איננה אלא מתכון לאסון על מנת להבליט את תקפותה של הערכה נוקשה זו, כל בר פלוגתא מוזמן לדמיין את המשמעות של תבוסה ישראלית וניצחון ערבי. אין צורך ביותר מהתבוננות חטופה על האירועים שטופי הדם באזור בעשור האחרון כדי להשתכנע מה המשמעות תהיה עקב התרחשות מעין זו . בהתאם לכך, רק לאחר השגת ניצחון יהודי קולקטיבי, ניתן לפנות לסוגיה של אי-צדק וסבל בקולקטיב הערבי כשיקול המשפיע על גיבוש מדיניות. עד אז, לא מצבו האישי של הפרט ולא רווחתו החברתית של הקולקטיב הערבי יוכל להווות מרכיב מהותי או מגבלה מכריעה בגיבוש המדיניות של הקולקטיב היהודי. אויב בלתי מתפשר—לא שותף פוטנציאלי לשלום אחרי ככלות הכל, אילו ההכרח של ניצחון קולקטיבי לא היה הגורם המכריע באסטרטגיה של בנות הברית במלחמת העולם ה- —I I על אף הפגיעה המסיבית שהיא גבתה מהאזרחים של הקולקטיב הנגדי—בהחלט יתכן שהעולם היה חי היום בעבדות. בנוגע לגורלם של חברי הקולקטיב היריב, חיוני להיות מודע לכך—שלמרות שללא ספק ישנם ערבים-פלשתיניים רבים בעלי תכונות אישיות ראויות לשבח שאינם חפצים לפגוע לאיש—הקולקטיב הפלשתיני-ערבי איננו קרבן חסר ישע של מנהיגיו הטרוריסטים הרדיקלים. נהפוך הוא. הוא מהווה את כור ההיתוך, בו הנהגה זו התהוותה, וממנו היא הגיחה. למעשה ההנהגה הפלשתינית הינה השתקפות של החברה הפלשתינית, ולא מעמסה שנכפתה עליה. המסקנה, אפוא, היא בלתי נמנעת: יש להתייחס לקולקטיב הערבי-הפלשתיני כאויב בלתי מתפשר ולא כשותף פוטנציאלי לשלום...ובתור שכזה יש לטפל בו. ד"ר מרטין שרמן הוא המנהל והמייסד של המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים וחבר של צוות המחקר של הביטחוניסטים
