(תגובה למאמרו של עו"ד דוד קורצווייל - מדוע העליון צדק בפרשת דומא?)
הבדיחה מספרת על שני חכמים שעמדו בקרן זווית והגו בדברי חכמה, והנה לנגד עיניהם אובייקט שחרחר מוזר. טען הלה שמדובר בציפור, השני סבור היה שמדובר דווקא בחתול. התווכחו החכמים, זה בכה וזה בכה עד שהציע האחד לחברו: נזרוק אבן ונראה אם ינוס החתול או תעוף הציפור.
"פיתרון מצוין" סכמו השניים והשליכו האבן. עם נפילת האבן בסמוך, התעופפה הציפור למרום. השיב החכם: "פלא. מימיי לא ראיתי חתול מעופף".
חכמים רבים קראו את פסקי הדין המרושעים והמעוותים של בתי המשפט המחוזי והעליון בעניינו של עמירם בן אוליאל. רבים בקרו את פסקי הדין, את האווילות שבהם, את חוסר האינטליגנציה, את היכולת להכשיר את השרץ ביותר מק"נ טעמים. הביקורות – מימין ומשמאל. כל מי שעיניו בראשו מבין שכשם שחקירה בעינויים מביאה להודאות שדינם אחת להיפסל – כך גם חקירה שארעה 36 שעות לאחר העינויים ובעוד חרב העינויים האכזריים מונפת על גבי הנחקר השבור.
אך ישנם חכמים, או חכמים בעיניהם לכל הפחות, שכשלנגד עיניהם נחקר שמסרב לשתף פעולה עם חוקריו השוטרים ונאות למסור הודאה אך בפני ראש צוות החקירה של שב"כ שדוחק בו למסור הודאה כדי "שנוכל לסיים את החקירה" ואף מבהיר ש"יש לנו דרכים להמשיך את החקירה", ובכן יש חכמים בעיניהם שרואים בסיטואציה הזו את רצונו החופשי של הנחקר בשיא הדרו.
עו"ד קורצוויל הסביר מעל גבי אתר זה ש"מיגל (ראש צוות החקירה של שב"כ) הוציא מבן אוליאל הודאה ללא כל איום או לחץ". נו. ומה המקור של מר קורצוויל לקביעה הזו? "בית המשפט שלל טיעון זה (שההודאות נמסרו בשל איומים לחזור לעינויים. א.ק.) לנוכח בירור יסודי שבו נבחנה כל הודאה וריקעה ומה היו החששות והאיומים שסבבו אותה". קבל את דברי השופט כתורה מסיני.
פסקי הדין בעניינו של עמירם משקפים היטב את הניתוק של החשיבה המשפטית מההגיון הפשוט של כל בר דעת. אם בשחזור עמירם מסרב לשתף פעולה עד שמיגל, שעל פי הנהלים בכלל אסור לו להיות נוכח בשחזור, לוחש באוזנו "הכל כמו שדיברנו עמירם, שום דבר לא השתנה", אז בעיני בית המשפט זו מעידה קלה, אבל הרצון החופשי של עמירם? הוא לא נפגע, הוא נותר איתן מראשית ועד אחרית.
היטיב עו"ד פלדמן לדמות את הסיטואציה לקוף שעושה פעלולים בקרקס. כמה טיפש צריך להיות הצופה הסבור שהקוף עושה פעלולים מרצונו החופשי. כמה מנותק צריך להיות כדי להתעלם מהפחד הקיומי של הקוף מהשוט המצליף של המאלף, גם ברגעים החגיגיים האלה לאור הזרקורים בקרקס.
ובכן, אל תהום הטפשות והאכזריות הזו נפלו, כך מסתבר, לא רק שופטים ממגדל השן אלא גם הוגי דעות וחכמים שמעדיפים לחשוב שהמערכת צודקת, שכדי לקבוע עובדה די להם בפסקה שנכתבה בידי שופט נשוא פנים. נוח יותר לחיות בעולם מדומיין שחושב שהמערכת צודקת, שהמלך הערום לבוש בבגדי מלכות. נוח יותר לחשוב שחתולים עפים מאשר להצטרף לזעקה למען אחינו שנרקב בכלא.