"עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר.
עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה חברו."
(משנה, מסכת יומא ח ט)

***

היחסים שלנו עם ילדינו ובני הזוג שלנו הינם היחסים האינטימיים ביותר בהם אנו מצויים. למעשה בתוך יחסים אלה מתקיימת (או אמורה להתקיים) עבודת המידות הגדולה ביותר, לכבוש את הכעס, להצליח לעזור גם אם לא ממש מתאים לי כרגע ועוד. במקומות אלה, נפתחים שוב פצעי הילדות שלנו. יחסים אלה יכולים לשחזר ולהעביר הלאה את המקומות הלא בטוחים שלנו או לרפא ולתקן.

כמובן שהדבר משתנה בין יחסי הורים וילדים לבין יחסי זוגיות. שהרי ביחסי ההורות האחריות על הקשר, על הביטחון של ילדינו בנו בעולם ובעצמו היא אצלנו. ובזוגיות היחסים הם במקום הדדי.

לרבים מאיתנו בקשת סליחה זו ממש עבודת המידות, לאחרים היכולת לסלוח ולמחול בכנות לאחר קשה מנשוא. פעמים רבות נשמע משפטים כמו: "מכל זבוב אתה עושה פיל", "את אוהבת מלחמות", "אתה גרמת לי להגיע למצב הזה", "אלה רק דיבורים, את לא מתכוונת", משפטים אלה מצביעים על הקושי של האדם האחר, להגיד או לקבל סליחה. ייתכן שהסליחה נתפסת אצלו כחולשה, הודאה באשמה, איבוד שליטה כנותנים כוח ורשות לאחר לפגוע בהם, קושי לחיות בשלום עם הידיעה כי פגעו במישהו אחר. למעשה, בקשת סליחה וקבלת הסליחה דורשת יכולות רגשיות וחברתיות מפותחות: יכולת אמפתית שרואה, מבינה ונותנת מקום גם לרגשות של האחר, הבנה כי הסיטואציה מורכבת יותר וקיימת יותר מאמת אחת שמסבירה אותה.

מחקרים מלמדים אותנו כי קשרים בין בני זוג בהם יש ביטויים של סליחה מדווחים על ידי אנשים כקרובים יותר ומיטיבים להתמודד עם משברים לאורך שנים. כך גם ביחסים בין ילדים להורים, בקשת סליחה בהווה או בעתיד, מאפשרת בתוך הקשר לילדים לעבד חוויות קשות, להבין כי אינם אשמים או "ילדים רעים" והם מסוגלים בעתיד לבנות קשרים מיטיבים עם הוריהם, ילדיהם ובני זוגם.

הסליחה הינה הזדמנות נפלאה למפגש של האדם עם עצמו בתהליך התבוננות פנימי ולמפגש אמיץ עם האחר, החשוב והיקר למרות הכל. זהו מפגש אינטימי ומעצים החושף את התכונות היפות שבנו והתכונות הקשות יותר ומעניק אפשרות לשינוי בקשר. תהליך זה לצד היכולת של האדם האחר לסלוח מאפשרת את היכולת שלנו גם לסלוח לעצמנו.

סליחה בין הורים וילדים

באחד מהמפגשים שלי בקליניקה שיתפה אותי אמא בסיטואציה שהייתה לה עם בנה בן 4 בו אסרה עליו משהו וזה הוביל לאלימות מצדו כלפיה והתפרצות שלה עליו. לאחר מכן, הוא שב אליה "כאילו כלום" וביקש שתסייע לו במשהו שהיה עסוק בו. אותה אמא הייתה בשאלה, איך היא יכולה להיות איתו כאילו דבר לא קרה. הוא אפילו לא התנצל וגם על עצמה הייתה ברגשות אשם שלא הצליחה להישאר מווסתת יותר. סיטואציה כזו מתרחשת בכל בית ובכל קשר (גם עם בני הזוג, אנו נדרשים פעמים רבות להמשיך ולהתנהל כאילו דבר לא קרה עוד לפני שליבנו את הדברים). אנחנו מבינים את תרומתה של הסליחה לתוך הקשר הקרוב. יתרה מכך, אנחנו רוצים לחנך לכך את ילדנו.

פעמים רבות נכריח את הילד לבקש סליחה מאתנו או מאחרים מתוך מחשבה שאנחנו מחנכים את ילדנו. חינוך לראיית האחר. חינוך להתבוננות פנימית וראייה של ההתנהגות בה שגיתי. האמנם?! היכולת לאמפתיה, ראיית האחר, היכולת לאינטגרציה- להחזיק מורכבות שבסיטואציות, שיש בה שניים צודקים ושניים טועים, שיש בה את הרגשות שלי ובו זמנית רגשות של אחרים, שיש בתוכי רגשות סותרים (של אהבה וכעס, למשל). אלה תהליכים אליהם ילדים מבשילים בגילאים בוגרים יותר. וחסרים בהם התפתחותית בגילאים צעירים. לכן, חסרה בהם גם הסליחה.

בפעמים בהם אנו מבקשים (שלא לומר מכריחים) את ילדנו לבקש סליחה אנו הופכים את התהליך העמוק שבסליחה לשטוח: הילד שמסוגל להרגיש בשעה זו רק את כאבו, מרגיש לא מובן, לא נראה, כי לכאב שלו על פניו אין מקום. אנו מעודדים את הילד לניתוק שלו מעצמו ומתחושותיו הכנות, שהרי בתוכו אין סליחה ומלמדים אותו שהחיצוני חשוב מהפנימי ושפוליטיקה חשובה מיושרה.

בסיטואציה הזו (ובכלל בקשר עם ילדנו) בה הילד פגע באמו, נכון הוא להמשיך ולסייע לו בלי לדרוש את הסליחה. נכון לתת תוקף לרגשותיו, "היית מאוד נסער שלא הסכמתי... לכן הרבצת לי". ולהראות לו שהקשר בינינו הוא מעל הכל, לתת לו תחושה שהוא אהוב ומובן למרות הכל. "לא הצלחת לשלוט במה שהרגשת". הרי גם הקב"ה שהוא האבא של כולנו אומר לנו שעל עבירות שביני לביניכם יום הכיפורים מכפר. לא משנה מה עשיתם, לא משנה איך נהגתם, אני פה, אוהב אתכם, מבין שנכנעתם בעבודת המידות שלכם ואני אתכם.

ובאשר להתפרצות של האם. ברור אם כן, שבנה הקטן נגע בפצע ילדות שגרם לה להתפרצות, היא לא הצליחה בעצמה לווסת את רגשותיה וסביר שפגעה בו. בסליחה שלנו כהורים מילדנו עלינו להיות זהירים מלהגיד את הסליחה כשאנחנו רוויים ברגשות אשם. אז נערער את הביטחון של הילדים שלנו בנו, הם יחושו מבולבלים ואבודים ועלולים לפתח התנהגויות נפחדות, מרצות או משתלטות. חשוב להגיד את הסליחה מתוך ויסות וביטחון לצד תיקוף רגשותיו של הילד. בנוסף, אין צורך להרבות בביטוי רגשי שלנו ובבקשת סליחה. את התהליך הזה אנו צריכים לעשות עם עצמנו ונוכל לשתף קרובים לנו, לילדנו יספיק לחוות את הגישור שנבצע על החוויה הקשה שהייתה בנינו בנוכחות שלנו רכה ואוהבת לאחר מכן. זה יעניק לו ביטחון.

לסיכום, הסליחה הינה תהליך פנימי ועמוק שפעמים רבות כרוך בעבודה עצמית של ממש לבקש סליחה ולקבל סליחה. לתהליך כזה נדרשים יכולות גבוהות של אמפתיה, ביטחון, ראייה מורכבת ואומץ. וכשהוא מתקיים בתוך מערכת יחסים הוא מעצים ומחזק אותה. לצד זאת, חשוב לזכור שילדים בגילאים צעירים חסרים מבחינה התפתחותית ביכולות שנדרשות מתהליך אמיתי של סליחה וכמבוגרים אחראים עלינו להחזיק באמונה כי בבוא העת יבשילו לכך וחשוב שלא לדרוש סליחה מהפה אל החוץ, שהרי אנו מוזלים את התהליך המופלא הזה. לחיזוק הקשר עם ילדים בזמנים מורכבים בו נכון להראות נוכחות אוהבת ומכילה למרות הכל.

שנזכה להגיד סליחה מתוך תהליך פנימי וכנה ולסלוח לנו ולאחרים מתוך קבלה אמיתית ותחושת הודיה שהגענו למקום הזה בעצמנו ובקשר. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.

יסכה חזן מלכה –עו"ס (MSW) ומדריכת הורים בגישה ההתפתחותית- היקשרותית
מרכז "אמונה" לטיפול במשפחה בשדרות