עשרות בני ובנות שבט וגרעין 'איתנים' חזרו השבוע לישיבת כפר הרא"ה, המקום שבו הכול התחיל, כאשר במרכז האירוע הייתה האזכרה לרב דרוקמן, המדריך המיתולוגי של הקבוצה שחוללה מהפכה בציונות הדתית. מי שעומד מאחורי המפגש המרגש והפקתו הוא בית הציונות הדתית שהוקם לאחרונה במבנה הכיפה המוכר בישיבה. הגיל הממוצע של האורחים נע סביב 87, אך החיוניות וההתלהבות של כולם עשתה אותם צעירים בכמה שנים. מיד עם הגעתי למקום ראיתי כיצד הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל, מבקש את זכות הדיבור: "אני רואה פנים חדשות שלא ראיתי הרבה זמן ועל כן אני מברך: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אורחת הכבוד הייתה הרבנית שרה דרוקמן, שהגיעה ביחד חתנה עם הרב אלישיב הכהן, בתה נאווה ואחת הנכדות. לא מעט הסתופפו סביבה ושמעו ממנה על החוסר הגדול שבו היא נמצאת כעת ועל המשכת דרכו של הרב כיום. "ההרגשה להיות ביום שכזה היא יוצאת מן הכלל", משתף השופט דוד פרנקל. "זה מעלה זיכרונות של הימים ההם, שנת 1951, תקופת הצנע, כשהיה לנו את הרב נריה והרב צוקרמן. הרב דרוקמן היה ידיד שלי, למדנו יחד באותו בית ספר בפתח תקווה. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים והוא היה מקובל כבר בצעירותו. המעניין שהוא היה קומונר בתל אביב, ואחר כך יצא לשליחות מטעם בני עקיבא, ואני החלפתי אותו בשליחות בארצות הברית". באותו בית ספר בפתח תקווה לימד הרב יהושע בכרך, תלמידו של הרב קוק, והוא שלח עם פרנקל פתק קטן לידידו הרב נריה. "מורי ורבי הרב בכרך נתן לי את הפתק לרב נריה, ומאז התחלתי ללמוד עם הרב דרורי, הרב זלמן מלמד, הרב פילבר ועוד. תקופה יפהפייה שבה הרב נריה לימד אותנו שירים ובעיקר תורה ביחד עם הרב צוקרמן. הם יצקו את השקפת העולם של הבחורים. גם בהמשך חיי כשופט הייתה לכך השפעה איך אני רואה ומנתח סיטואציות מסוימות, ובפרט בסוגיות במשפט העברי. לא זו אף זו, היו מצבים שהייתי מפנה בסכסוכים בירושלים לגדולי דור כמו הרב אלישיב, ופעמים שהרב אלישיב אמר להם: תחזרו לשופט פרנקל ומה שהוא יכריע, כך צריך להיות". על פועלם של בני שבט איתנים נרחיב בהמשך, אך בראש ובראשונה מיוחד היה לראות את בכירי רבני הציונות הדתית שיצאו מהשבט: הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת קריית שמונה ורב העיר, הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל, הרב יעקב פילבר, מייסד בית הספר נעם והישיבה לצעירים והרב שבתי זליקוביץ', מייסד קריית החינוך מבשרת ציון. ולצידם עשרות אנשי מעשה שהגיעו להישגים מרשימים בחייהם, ביניהם השופט דוד פרנקל, עורך הדין ד"ר בן ציון אליאש, אריה אנטמן, דני אריכא, דוד רוזנבליט, שלום רוזנבלט, שלמה רוזנר, דוד יהודה, אשר קופרשטוק, מנחם וינשטין, עודד שרמר, עמוס אלטשולר, מוטקה רובינשטין, שולם קינר, יהודה סרלואי, שלום רוזנבלום, דני סופר, משה גמליאל, שלמה איתן, זלמן לזר ומשה בלומנטל. "ברוך השם, נפלא לראות את כולם", אומר בשמחה הרב שבתי זליקוביץ'. דמויות מרתקות נוספות מהשבט, שכבר אינן בין החיים, הן זבולון המר ויצחק שמידוב. משה בלומנטל ושלום קינר האריכו לספר על החברות הקרובה שהייתה להם עם זבולון המר, חבר שבט איתנים, ועל הגעגועים לאיש הגדול שיצא מהחבורה. בצד הנשי יש שמות לא פחות דומיננטיים: הרבנית צביה פילבר והרבנית שרי דרורי, דידה פרנקל, רוחמה בלומנטל, מרים ברלב, כרמלה אריאל, רותי אריכא, רבקה קופרשטוק, חיה קורץ, מרים שאול, חנה גמליאל, ברכה רוטשטיין, שרה גרינוולד, שולה שרמר ורבקה איתן. "המפגש מאוד מרגש, ללא ספק, כל הלילה לא ישנתי", מספרת מרים ברלב, חברת השבט. "זה נדיר בגיל כזה לפגוש חברים, במיוחד כמו דידה פרנקל שהיא חיפאית ואני תל אביבית. אגב, אני זוכרת את הרב דרוקמן שהגיע אלינו מקיבוץ סעד להיות קומונר בתל אביב. הוא ליווה אותנו לאורך ההתפתחות שלנו, לא היה האיש המוביל אלא האיש שנותן גב. אנחנו ניסינו להוביל ערכים של אהבת האדם, התורה והארץ, היינו בסך הכול בני 15". מלאכת האיתור הייתה מורכבת. המארגנים ערכו תחקיר מאיזה סניף כל אחד, מי מבני הזוג שייך לשבט איתנים, והאם שניהם יחד משתייכים לקבוצה. לצידם של כמה וכמה מהמשתתפים הגיעו בניהם, כגון עורך הדין עמיחי פילבר והרב אליעזר אלטשטולר, רבה של סוסיא. "אנחנו חיים את הסיפורים", אומרת לי בתו של הרב שבתי זליקוביץ'. ראש ישיבה באישור החזון איש עד לאזכרה המרכזית, שבה שיתפו הנוכחים בסיפורים מרתקים, סיירו המשתתפים במרכז המבקרים של בית הציונות הדתית ושמעו סיפורים על הקמת המדינה והשנים הראשונות, כאשר גולת הכותרת של הסיור הייתה הביקור בבית המדרש הישן, שהיום משמש גם כחלק מרכזי ומרגש במיוחד במתחם. הם שמעו שיחות מפיני אפרתי, מנכ"ל בית הציונות הדתית, ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת, יו"ר המועצה הציבורית, צבי צויבל ההוגה והמקים, ואנשי חינוך כמו רפי קפלן והרב גד ברטוב, וכמובן ראש ישיבת כפר הרא"ה הרב יעקב חביב, שקשה היה להחמיץ את ההתרגשות שלו. בין המשתתפים בסיור היו גם ממלא מקום ראש מערך הגיור הרב יהודה עמיחי והרב הראל כהן, ראש מכון נזר דוד. בית הציונות הדתית, שבו התקיים האירוע, צפוי לשמש מרכז חינוכי שיספר את סיפורה של הציונות הדתית שהשפיעה ומשפיעה על ישראל כתנועה רעיונית וכציבור מאז קום המדינה ועד היום. המפגש הוא דוגמה לעיסוק ההיסטורי במגזר, שנעשה לצד עיסוק בדילמות המלוות את הציבור הדתי־לאומי ובאתגרים הניצבים לפתחה של הציונות הדתית כיום. רגשות ההתפעלות מהיום שעברו ומהאנשים שפגשו היו ניכרים על פני הנוכחים. יותר משבעים שנה אחרי, בפרץ של נוסטלגיה, הם שרים יחד "ובכן צדיקים" ו"הממליך מלכים" – שירים שלמדו מהרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן. "העולם הוא קטן. אבא של שרה היה אדריכל שעלה ארצה מניו־יורק והיה מפקח הבנייה של הבניין הזה", מספר בן ציון אליאש. "אני אוחז בידי יומן מי"ד סיוון תרצ"ט שבו הוא מספר על ישיבת ועד בירושלים בנושא הישיבה החקלאית, והוחלט שהאדריכלים יחד עם קופמן יגיעו לידי הסכם סופי במחירים עם חברת הבונה". אחת מהיוזמות המפורסמות שיצאו מאיתנים היא גחל"ת, גרעין תורני שפרץ דרך במגזר. "בדרך כלל ההנהלה הארצית הייתה מכריזה על הקמת גרעין, ומי שרוצה ללכת עם הזרם היה מצטרף", מספר אריה אנטמן. "אלא שכאן היה גרעין חזק, בעיקר מתל אביב מרכז, שלמדו בישיבת כפר הרא"ה ורצו קצת יותר תורה. החבורה הטובה הזאת החליטה להקים גרעין משלה, ונתנו לו שם: גחל"ת - גרעין חלוצי להגשמה תורנית. לא אוטומטית כל מי שרוצה מגיע, אלא בשיטת חבר מביא חבר בכפוף לכך שמי שמגיע מתאים לרעיון. מדובר בגרעין הראשון שקם מלמטה, זה היה חריג מאוד בנוף של בני עקיבא". אחד המתנגדים הראשיים לגרעין היה הרב דרוקמן. "הרב דרוקמן וההנהלה הארצית התנגדו לרעיון, אבל לא עזר לו שום דבר, הגרעין הסודי, שהיה מחתרתי, הוציא שתי חוברות, ובמקרה בבית הדפוס הוא גילה זאת. יצא המרצע מהשק, אבל לא הייתה להנהלה ברירה אלא להשלים עם זה. אומנם לא זכיתי להיות מהראשונים, אבל אחרי שחבר צירף אותי השתתפתי בכנסים, בסמינריונים ובטיולים". אחת החווית הזכורות לכולם במפגש היא מחנה העבודה במירון. "הלכנו עצמאית למחנה עבודה במירון, במטרה להכשיר את הגרעין להיות עצמאי. היינו בלי מדריכים ובלי כלום. אני זוכר את עצמי יושב במרפסת במירון ולומד חברותא עם הרב בנימין הרלינג הי"ד", מספר אנטמן. גם נשים, כך מתברר, היו בגרעין גחל"ת. "אני אישית הייתי שותפה גם לגרעין גחל"ת", מספרת ברלב. "צירפו אחר כך ובסוד את הבנות. מדובר בחברות וחזון של שנים. היום מי הולך כך ומי הולך כך, רק להסתכל לאחור ולהגיד: משהו התרחש בעולמנו. לא אשכח כיצד במחנה העבודה במירון סיכלנו אבנים ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי, עוד לפני שהקימו את ישיבת מירון במקום". צעדיה הראשונים של הישיבה למעשה היו שם. "כגרעין גחל"ת הלכנו להקים ישיבה במירון. ישיבה של עולים חדשים, בעיקר תימנים, אבל לא היינו מעורבים ממש בחינוך", מוסיף לספר דני אריכא. גרעין גחל"ת לא הסתפק בכך, הוא רצה לשקוע בתורה. "רצינו להמשיך ללמוד תורה, חינכו אותנו לשאוף ללמוד תורה הרבה", מספר הרב זלמן מלמד, שמדגיש כי באותה העת לא הייתה שום ישיבת הסדר ציונית. "היינו אמורים להתפזר בישיבות חרדיות. הרב חיימקה בגיל 22, יחד עם יעקב דרורי, יזמו להקים את ישיבת כרם ביבנה כדי שהנוער לא יברח לישיבות חרדיות. הם חיפשו ראש ישיבה ולא מצאו ראש ישיבה ציונית, אז נאלצו ללכת לישיבת סלבודקה. שם הם מצאו את הרב גולדוויכט, שהיה צריך לשאול את החזון איש אם מותר לו ללמד בישיבה של בוגרי בני עקיבא. באותה העת, ראש חודש מרחשוון תשי"ד, התכוננתי לנסוע לישיבת זכרון יעקב. יצאתי מהבית כדי להגיע לתחנה המרכזית ולנסוע". אלא שהרב מלמד לא ידע שבאותה העת הרב דרוקמן ויעקב דרורי הגיעו לבית הוריו וחיפשו אותו. כששמעו מאמו ז"ל שהוא בדרכו לישיבה, הם מיהרו לתחנה המרכזית. "הייתי עם רגל אחת באוטובוס, ואני שומע מאחוריי את רב חיים קורא לי: זלמן, תרד. לא יכולתי לסרב למדריך. הוא אמר לי שכל אחד חשוב לכרם ביבנה, ואם אני לא בא, לא נוכל להקים את הישיבה. כך באתי בטנדר לכרם ביבנה. היינו חבורה של 12 בחורים שהקימו את ישיבת כרם ביבנה, ולרב חיים יש את הזכות למהלך התורני בבני עקיבא. אגב, הקשר בינינו נמשך כל השנים, ובמיוחד היה לנו רצון משותף שכל הציונות הדתית תהיה מאוחדת, מתוך הבנה שאם היא תהיה מאוחדת היא תהיה המרכז של כל עם ישראל". הרב פילבר מבקש להדגיש כי מדובר היה במהלך אלוקי. "הכול היה בסייעתא דשמיא, מאיפה אני יודע? מיעקב דרורי. ההנהלה ארצית החליטה לפרק את הגחל"ת. יעקב דרורי קם ואמר: תראו, תנועת נוער זה דרך לרבים, וקיבוץ זה דרך לרבים, ואילו ישיבה זה דרך ליחידים. לכן תנועת נוער לא יכולה לחנך לדרך של יחידים, לא בא בחשבון. יעקב דרורי שלל את המשך לימודי התורה בבני עקיבא. מה עשה הקב"ה? הקב"ה לקח את אותו יעקב דרורי והוא הקים את כרם ביבנה ובעצם את כל ישיבות ההסדר, לקיים את האמרה ביידיש: אדם חושב ואלוקים צוחק. כל המהפך הגדול הזה, שרב חיים היה מהמעצבים הגדולים שלו, הוא יותר השגחה מהשמיים מאשר החלטות של בני אדם. בזמנו היו שלוש ישיבות תיכוניות בציונות הדתית: כפר הרא"ה, מדרשיית נעם וישיבת הדרום, וראינו כיצד קבוצה משבט איתנים הפכו את הלימוד בכפר הרא"ה משנתיים לשלוש ואחר כך לארבע, ואחר כך הקימו את כרם ביבנה וחידשו את ישיבת מרכז הרב". בתחילת הדרך עוד לא היה ברור כיצד ישיגו דחיית שירות מהצבא. "כל הפעולה של כרם ביבנה ואחרי כן כל ישיבות ההסדר, בתחילה לא ידענו מה יהיה", מספר אריאל שלמה. "יעקב דרורי היה דיפלומט לא נורמלי, והוא הצליח לנווט בין הרבה משרדים ואנשים וחזר אלינו ואמר: השגתי שנת ישיבה אחת. זה היה הישג גדול מאוד". הדחייה הושגה, ניתן לדחות את הגיוס בשנה, ולמעשה הגרעין כולו התחלק לשלוש ישיבות: כרם ביבנה, ישיבת הדרום ומרכז הרב. לא רק הרב דרוקמן ויעקב דרורי, החברים ביקשו לתת קרדיט לאחד מהמניעים של כל המהלך, אליעזר אליגון. "אדם נוסף שמגיע לו קרדיט הוא אליעזר אליגון מתל אביב. הוא האיש שגרם לכך שקבוצה גדולה של איתנים תל אביב מרכז הגיעו לכפר הרא"ה, קבוצה שהיא למעשה הגרעין היסודי של הגחל"ת", מספר עמוס אלטשולר. המהלך הזה היה נקודת מפנה בדרכה של הציונות הדתית. "הקמת הישיבה בכרם ביבנה שינתה למעשה את המציאות ההיסטורית. אנחנו הרגשנו שרב חיים ליווה את כל המהלך שהולכים לישיבה. לא רק הולכים ללמוד תורה אלא ליצור עם, לחדש את העם", אומר הרב צפניה דרורי. "הדבר הזה נטע בנו שאיפות גדולות. עכשיו אנחנו, הנוער של בני עקיבא, לוקחים על עצמנו את המשימה להביא את עם ישראל אל השלמות. עצם החזון כל כך מילא אותנו בגאווה שאנחנו הולכים לחדש דבר גדול בעולם. אין ספק שמאותה תקופה שרב חיים התחיל להתעסק בעניינים האלה קמה הישיבה בכרם ביבנה והרבה ישיבות דוגמתה, שיצרו את אותו המהלך וראו שהנוער שלנו אוהב תורה ויגדל לגדולות. גדלנו כילדים שלו, כולו היה נשמה וטוב, הוא זה שחולל את המהפכה בארץ. מן השמיים יזקפו לו את זה". מכנסי חאקי וגרטל חסידי שלל הסיפורים שנשמעו ביום המיוחד הזה נסובו בעיקר סביב הרב דרוקמן. אריה אנטמן סיפר כיצד בא הרב דרוקמן לכפר סבא והפציר בו שירכז את הסניף, במקביל ללימודיו. גם אריאל שלמה סיפר כיצד החיה הרב דרוקמן את סניף בני עקיבא נתניה, בעצה משותפת עם הרב נריה. חבר שבט נוסף, מוטקה רובינשטיין, סיפר על העשייה של הרב דרוקמן גם בחינוך הנשים: "אני רוצה לספר אנקדוטה על חיימקה, שהגיע להורים של אשתי, לאה ז"ל, לשכנע אותם שהיא תעזוב את סמינר תלפיות בכיתה י"א ותעבור למקום חדש שנקרא גבעת וושינגטון, שם יש סמינר של הקיבוץ הדתי למורות וגננות. בזכותו של הרב דרוקמן קם הסמינר הזה והשאר היסטוריה". החיוכים בקהל עלו לאורך כל היום, מבדיחות ביידיש על שלל נושאים ועד אנקדוטות של דני סופר, שנזכר כיצד הרב דרוקמן היה מזמין אותו כמנהל אדמיניסטרטיבי של אולפנה לחתום על צ'קים ב־12 וחצי בלילה. משה בלומנטל הצליח להצחיק את הסובבים כשסיפר שמי שלא הלך לנח"ל הועף מהשבט, וכך קרה אצלו. מי היה בוועדת השבט שהעיפה אותו? רוחמה, לימים אשתו. ואחרי כל החיוכים היו גם זיכרונות משעות משבר. דידה פרנקל, רעיית השופט, זוכרת כיצד הגיע הרב דרוקמן בשבעה של הוריה לתפילת שחרית בשש וחצי בבוקר והקים אותה מהשבעה. "אני זוכרת לו לטובה את היחס החברי והבין אדם לחברו. זה היה בעיניי מדהים, לא ציפיתי". וגם, ובעיקר, סיפרו לא מעט מהנוכחים על הקשיים שהיו באותן שנים. "עליתי ארצה מברזיל והגעתי לשערי הישיבה בג' אדר תשי"ב. התחושה הייתה של בדידות, עצבות וגעגועים", מספר דוד רוזנבליט, כיום תושב גבעת שמואל ומדריך ביד ושם בחמש שפות. "ביום ראשון רב אברום צוקרמן קרא לי והציג לי בחור גבוה ורזה: זה מיכאל רוזנטלר, הוא יהיה חברותא שלך. לימים הבנתי שהוא היה המורה שלי, החונך והחבר הכי טוב שסלל לי את הדרך להיכנס לארץ ישראל, לבני עקיבא, לשבט איתנים ולגחל"ת. בזכות שנקלטתי פה, ההורים שלי עלו ארצה מברזיל ובעקבותיהם עוד בני משפחה". הסוף אומנם מבורך, אך בהתחלה העתיד היה לוט בערפל, עד כדי כך שהרב נריה ערך עם רוזנבליט שיחה מיוחדת לקראת נסיעתו לפסח בברזיל. "הרב נריה ראה נער שהיה בסך הכול שנה אחת ועומד לנסוע מהארץ, ומי יודע אם ספג מספיק כוחות רוחניים להתמודד עם הניסיונות שיעמדו בפניו. הרב נריה נתן לי במתנה שתי חוברות, אחת מהן הייתה קונטרס הוויכוח שהתווכח עם פרופ' ליבוביץ כיצד המדינה צריכה להתנהל על פי ההלכה, ואף כתב לי הקדשה קצרה. הרב נריה חינך אותנו, כפי שהגדיר יהודה דומיניץ, לחינוך חווייתי". רוזנבליט הדגיש כי לצד דמויות ההוד כמו הרב נריה, הרב צוקרמן, הרב מנחם אופן והרב אריה בינה, הוא זוכר לטובה במיוחד את בורוך, החצרן. "היה ניצול שואה שהשמועות אמרו שנאצים עשו עליו ניסויים רפואיים, ותמיד התייחסתי אליו בטוב. זכורני שחליתי, והנה בורוך בא לקיים מצוות ביקור חולים, ישב ליד והביא לי מתנה, שני תפוזים מאוד טעימים. ההתנהגות שלו חרותה בי עד היום. גם המזכיר של הישיבה, רבּ שעיה שטיגליץ, תמיד התרשמתי ממנו כיצד היה בנוף צברי עם מכנסיים וחאקי חוגר את הגרטל החסידי שלו שלא שינה מבית אבא, זהו דבר שאני נושא איתי כל ימי חיי". אין ספק שהמשפט שחזר לאורך כל היום היה גאוות היחידה שבני עקיבא נטעה בכולם. "יאמרו לכם ידידיי הרב פילבר והרב מלמד שהייתה בעיה להסתובב בתל אביב עם כיפה, מאן דכר שמיה, היו מסתובבים עם קסקט", סיפר השופט פרנקל. "כיפה הייתה ביטוי לגאווה ולזקיפת הקומה של הבחור הדתי, ואני חושב שזה נעשה על ידי החינוך שאנחנו קיבלנו בישיבת בני עקיבא. המהפכה האחרונה הייתה בישיבת כרם ביבנה, זה היה משהו אדיר. לא רק ההקמה, אלא בעיקר מה שקרה בתוך הקירות. הייתה התמדה עצומה. אני זוכר את עצמי קם לפני השעה שש והולך לישון לא לפני שתיים בלילה. זו הייתה התמדה עצומה. לא הייתי יחידי, ככה למדנו. אני זוכר כיצד הרב מלמד היה עושה תענית דיבור כל חודש אלול. בנוסף לכך ייסדנו מה שהיום ידוע אצל כולם - משמר ביום חמישי. למדנו כל הלילה, ולמחרת בבוקר טיפסנו על הגג וראינו את קיבוץ יבנה, והיינו שרים: ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא", מספר פרנקל, תוך שהוא שר ואוחז בידו של הרב דרורי שמתרגש איתו ביחד להיזכר באותם הימים. ***
