הריאיון עם אביגדור קהלני נקבע עוד לפני פסח. לא היה קל למצוא זמן שבו הוא פנוי לשבת לשיחה נינוחה. לוח הזמנים שלו צפוף ורצוף הרצאות, סיורי שטח בג'יפים עם נכי צה"ל ושיחות לבני נוער. בסוף הצלחנו לסמן משבצת ביומן, אבל אז הגיעה ההודעה המשמחת שהוא ישיא משואה ביום העצמאות. הקלפים נטרפו מחדש, וכך מצאנו את עצמנו נפגשים בביתו בסוף יום גדוש, כשרעייתו דליה נרגשת מהזכות שנפלה בחלקו, אבל גם חרדה לשלומו ולבריאותו של בעלה בן ה־78. אחרי ריאיון טלפוני מחו"ל וארוחת ערב קלה נכנסנו לחדרו גדוש התמונות, האותות, הקריקטורות, הספרים ודגמי הטנקים. כן, בדיוק כמו שהייתם מנחשים שחדר העבודה של תא"ל במילואים השר לשעבר אביגדור קהלני ייראה.
למה מירי מתקשרת?
לפני כשבועיים הבהב שמה של יושבת ראש הוועדה לסמלים וטקסים, השרה מירי רגב, על צג הטלפון של קהלני. הוא התפלא. "אני מכיר אותה, הייתי המפקד שלה לפני 35 שנה, כשהיא הייתה סגן צעירה", הוא מחייך. "היא שואלת מה נשמע ואני תוהה מה מטרת הטלפון, האם קוראים לי לחזור לליכוד? הרי כולם יודעים שאני לא נכנס לפוליטיקה. ואז היא סיפרה לי על ההחלטה והקריאה את החלטת הוועדה. זה היה מאוד מחמיא. הופתעתי. לא ידעתי על הכוונה ולא היו לי שום ציפיות. אף פעם לא קיבלתי שום דבר על מגש של כסף, חוץ מאת המדינה".
ביום שבו אנחנו מדברים עלה לרשת שירו של קהלני 'מה ירוק העמק' בביצוע משותף של יהורם גאון ושלו. בשיר משולבים קטעי קשר ותמונות ממלחמת יום כיפור. אחד המשפטים בשיר הוא "יום חדש שבא ואיתו קרני זריחה, ואין איש יודע אם יגיע לשקיעה".
ראיתי את הקליפ, והרגשתי שאתה נושא איתך את החברים והפקודים ההרוגים שלך.
"כן", הוא משיב בלי היסוס. "הגדוד היחיד בעולם שבו המשפחות השכולות אומרות 'אנחנו מאושרות' הוא 77 (הגדוד שעליו פיקד, ע"ל), כי בכל יום זיכרון הן מקבלות זר פרחים ובקבוק יין, ופעמיים בשנה אנחנו נפגשים בעמק הבכא ויש אנדרטה שהיא לתפארת עם ישראל. זה לא קיים בשום מקום". קהלני עצמו שכל את אחיו עמנואל במלחמת יום כיפור ואשתו שכלה את אחיה אילן שמעיה. אחיה הבכור, שמעון, נהרג במלחמת השחרור, בדיוק 24 שנים קודם לכן.
התנהלת כך מפני שאתה יודע מהחוויה האישית שלך מהו שכול?
"יש בזה משהו. בששת הימים לא ידעתי מה זה להיכנס למשפחה שכולה ולדבר איתה. כשבאתי למשפחות אחרי יום כיפור, הגעתי עם הזקן על אח שלי, וזה נתן לי איזושהי לגיטימציה גם להתבדח איתם. הסתכלתי להם בעיניים ויכולתי לספר להם שהבן שלהם נפל בעמדה. יכולתי לתת להם הרגשה של גאווה שהבן שלהם נפל למען עם ישראל". ייתכן שקהלני מלווה את המשפחות באופן הדוק כל כך משום שאיש לא ליווה את המשפחה שלו. "אני לא ראיתי מישהו מהיחידות של אחי מגיע להורים שלי ומספר עליו". אחיו, יש לציין, קיבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב. זה לא עזר. "פגשתי את התותחן שהיה בטנק שלו רק אחרי 25 שנה באיזה טקס. ואז הוא סיפר לי בפעם הראשונה שלילה קודם הם ישבו יחד, ואחי שהתחתן עשרה ימים לפני המלחמה אמר לו 'אני מרגיש שאני הולך למות'. שאלתי אותו: איפה היית קודם? למה לא באת להורים? אני מניח שהוא פחד. אבל כל מה שבני המשפחה רוצים וגם ההם למעלה שנהרגו מבקשים זה שיזכרו אותם, שלא ישכחו. בגלל זה כל מפעלי ההנצחה. זה מחזק את המשפחות".
קהלני לא ישן טוב בלילות. זה לא בגלל הגיל או העומס, אלא בגלל המצב במדינה והדאגה לעתידה. כשרק החלו להישמע האיומים בסרבנות במחאה הנוכחית, הוא התייצב בכל אמצעי התקשורת ותקף את האמירות שעודדו את הצעד. היום, כמעט חודשיים אחר כך, ולאחר שדיוני החקיקה עברו מהכנסת לבית הנשיא, הוא מביט על הדברים בפרספקטיבה קצת אחרת.
"כל האמירות האלה לדעתי היו נשק שנועד ללחוץ על הממשלה. בסופו של דבר אלה אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם בשעת מלחמה לוותר על הבית. אדם שלא יתייצב כדי להגן על המדינה לא יסלח לעצמו והחברים שלו לא יסלחו לו, גם לא המדינה".
אז אלה היו איומי סרק?
"אני חושב שזה היה כלי כדי לאיים על הממשלה, כלי שלא מתקבל על הדעת בשום אופן. אני אמרתי להם: סליחה, ביום כיפור הסכמנו עם הממשלה? היא הרי פישלה בכך שלא גייסה מילואים. אני נלחמתי כדי שאתם תיוולדו פה במדינה. אתם נולדתם, ועכשיו אתם צריכים להמשיך ולשמור עליי. אני אומר לכם 'אל תשליכני לעת זקנה'. אתם מתכוונים להפקיר אותי בגלל שאתם לא מסכימים עם הממשלה? תקימו מפלגה, גם אני הקמתי מפלגה".
הטענה של הסרבנים היא שהם משתמשים בכל הכלים שעומדים לרשותם כי תהיה דיקטטורה והבחירות יבוטלו.
"לפי דעתי לא תהיה דיקטטורה, הרבה לא מבינים את החוקים ואני כן מבין אותם". אגב, הוא לא חוסך ביקורת גם מהממשלה. "היא טעתה במהירות שבה עשתה את הדברים. היא התנהלה כמו פיל בחנות חרסינה, כמו מתוך התקפת אמוק. לא עושים דבר כזה. והתווספו לזה עוד דברים, חוק הגיוס, חוק המתנות, חוק הנבצרות, וזה הוסיף עוד נדבך ועוד נדבך".
אבל עוד לפני איומי הסרבנות הכניסו אנשי המחאה את צה"ל לתוך הסערה הפוליטית. לוחמי מלחמת יום הכיפורים, קצינים במילואים בדרגות שונות, סחבו טנק מתל סאקי שברמת הגולן וביקשו לעלות איתו לירושלים.
כשלקחו את הטנק ההוא חשבתי עליך ועל לוחמים אחרים ממלחמת יום כיפור שחושבים אחרת.
"יצאתי על זה כאסח בכל התקשורת. וואו מה שעשיתי להם, איזו חוצפה זו". כשאני מנסה להבין אם קהלני לא היסס לדבר עליהם בפומבי, בכל זאת מדובר בקבוצה גדולה ובאנשים עם כוח, הוא לא מבין את השאלה ומשיב בפשטות "לא". גונבי הטנק טענו שהוא בכלל לא מהאנדרטה, אבל קהלני מכיר את הרמה ואת פינות ההנצחה שלה בעיניים עצומות. "אמרתי להם: אל תבלבלו לי את המוח. יש שלושה טנקים שעומדים בתל סאקי. אלה הם שלושת הטנקים מגדוד 82 שבאו לחלץ את הכוחות בגזרה. חוץ מזה, מה הדבר הזה ללכת ולהביא טנק, אתם רוצים להסתער על הכנסת? הגענו לטירוף מערכות? נכנסתי בהם והטנק הוחזר מיד. אחר כך עשו טנק מעץ".
אבל עצם זה שאנשי המחאה הכניסו את צה"ל לתוך המחאה, זה מרסק את צה"ל.
"הם לא יעשו את זה יותר, כי המתקפה עליהם ביישה אותם. בעיניי המהלך הזה של עירוב צה"ל פנימה - נכשל". בעיניו של קהלני גם ראשי הצבא לא מקבלים ציון כל כך גבוה בטיפול בתופעה, אבל המבט שלו חומל. "צה"ל צריך לחשוב על זה ולהפיק לקחים. הפרשנות שלי היא שהם הרגישו שהכול נפיץ. שהם ניסו ללכת בשדה מוקשים בלי לעלות על מוקש ובלי לגרום למשהו להתפוצץ. בימים רגילים זה לא היה קורה. אם אני מבין נכון את המפה, יש הפקת לקחים בתוך צה"ל".
"איך היד של השופט לא רעדה?"
כשאני מבקשת לשמוע מקהלני את עמדתו בנוגע לרפורמה המשפטית הוא לא מוכן לפתוח את הנושא. הוא רק מסכים לומר שיש לעשות תיקונים במערכת המשפט, במיוחד סביב נושא פיצול התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה. הוא אומר את זה מעומק ליבו, אחרי שחטף מהמערכת מהלומה קשה וכואבת.
לפני 23 שנים הואשם קהלני בשיבוש הליכי משפט, הפרת אמונים וגילוי בהפרת חובה בקשר למשפטו של איל ההון עופר נמרודי. "אליקים רובינשטיין היה היועץ המשפטי לממשלה. הוא היה צריך להגן עליי. ביקשתי ממנו חמש דקות לשבת ולדבר איתו ולומר לו שלא ידעתי שום דבר. הוא לא הסכים. שנתיים וחצי לקחו מהחיים שלי. האזינו לי בבית במשך שלושה חודשים כאילו אני סוחר סמים. איך ידו של השופט שחתם על צו ההאזנה לא רעדה, איך? אני אמרתי לאליקים 'אתה צריך להגן עליי', והוא לא הסכים כי הפרקליטות החזיקה אותו בגרון. אני בדרך כלל לא תוקף, אבל אותו אני כן תוקף. הוא עומד עכשיו מעל כל במה ומדבר נגד הרפורמה. אבל הוא לא הסכים לקבל אותי! אם היה יועץ משפטי אחד שעוסק בתביעה ואחר היה עוסק בייעוץ ולא תלוי בפרקליטות, הכול היה נראה אחרת. זה דבר שאפשר לשנות. אגב, לזה מסכימים גם לפיד וגם גנץ וגם סער, שניסה להוביל את זה". המשפט של קהלני ארך שנתיים וחצי. במהלכן הוא זוכה פעם אחת, ולאחר שהפרקליטות ערערה זוכה בשנית.
האמנת שזה ייגמר בטוב?
"הרגשתי שתפרו לי תיק. ידעתי שלא עשיתי שום דבר ושאני אדם שומר חוק. ברגע שהבנתי שהאזינו לילדים שלי ולמשפחה שלי הייתי בשוק, כי אני הייתי השר לביטחון הפנים, אני הייתי זה שמימן את ההאזנות. המצב המשפטי היה שאפילו לא הייתי צריך להשיב לטענות. השופט אמר: לא היה שום דבר! ואז הביאו את סגנית פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל. היא עמדה שם, אשתי הייתה על סף התקף לב, לחברים שלי עלה הסוכר לגבהים. וכדי לערער למחוזי הם דיברו עליי כאילו אני בן לאדן. תגידו, אתם מקשיבים למילים שלכם? אני ילד של המדינה. אתם רוצים לערער - תערערו, אבל להגיד עליי דברים כאלה? כשהגיע עורך הדין שלי כדי להסביר למה בכל אופן יצאנו זכאים, אמרו: תכתוב לנו". ארבל, יש לציין, ביקשה לערער גם על הזיכוי השני של קהלני, אך לזה רובינשטיין כבר לא הסכים.
"מלחמות זה דבר נורא קשה, נהרגים לך אנשים אבל אתה מסתכל לאחור, רואה את האורות ומבין שאנשים מאחוריך מתפללים שתצליח. פה זה משהו אחר, בכתב האישום כתוב 'מדינת ישראל נגד אביגדור קהלני'. את מבינה? מדינת ישראל, שאני נשכבתי על הגדר והייתי מוכן לעשות הכול בשבילה ואיבדתי את אחי וחברים. תשנו את הכותרת. זו לא המדינה, אלה אנשים רעים שרוצים להתפרסם או לבנות תיק או שהם חושבים שכל שר הוא עבריין". קהלני עדיין נסער כשהוא מדבר על המשפט ההוא.
"אצלי כל המערכות התמוטטו. מזל שאני אדם חזק. אדם רגיל לא יכול לעבור מה שאני עברתי בלי לסיים מתחת ללוח שיש. את לא מתארת לעצמך איזה שבר עמוק. אני לא הסתתרתי, יצאתי לרחוב והייתה לי חבורה של חברים שליוו אותי, וכולם צעקו 'מאמינים לך'. הייתי בטוח שיתפסו אותי באדום-לבן רק בשביל להרשיע אותי". למה זה קרה? לקהלני יש השערות. הוא ערך שינויים במשטרה ולכן היה לבכירים שם אינטרס לתפור לו תיק, והפרקליטות? ובכן, היא מתגאה בתפיסת אנשים חזקים ובהרשעתם.
למרות כל מה שעבר, קהלני המשיך לעבוד למען העם והמדינה. "אני לא מאלה שקמים בבוקר ואומרים אכלו לי שתו לי. אני קם ועושה מעשה. כתבתי שישה ספרים", אחד מהם הוא 'בכוח האמת' על התביעה והזיכוי, "כתבתי 20 שירים שהולחנו, אני כמעט כל יום מרצה. אני לא נותן לעצמי לשבת לרגע".
אתה מודאג ממה שיהיה פה?
"כן. אני פוחד שאיזה בן אדם ייקח את אבא שלו שעובר התקף לב לבית החולים ומישהו יחסום לו את הדרך, כי הוא מפגין. ואז אותו אדם ייצא ויכה או יפתח באש. אומרים לי שזה המחיר של המהפכה, חסימת כבישים. אין דבר כזה המחיר של המהפכה. אני בעד שיפגינו, זה בסדר גמור, אבל לא לפגוע בציבור כולו. זה יכול להתדרדר ברגע. גם מלחמת העולם הראשונה התחילה בכדור אחד".
אתה מאמין שמלחמת אחים בישראל לא תהיה?
"אני שומע את הקולות ואני שומע שנאה".
משני הצדדים?
"לא. אני שומע מחנה אחד ששונא את המחנה השני", הוא לא מסכים לומר במי מדובר. נותר רק לנחש. "אני פוחד מזה ואני חושש מזה שנהיה בסוף שבטים במדינת ישראל. אני חושב שהדבר שיאחד אותנו זה האיראנים", וכן, הוא מודאג מהאיראנים.
פתאום התלמידים אוהבים את הדגל
כבר 19 שנים מביא קהלני לעמק הבכא מדי שנה, בשבועיים האלה ממש, 40 אלף בני נוער, ונושא בפניהם דברים. הם מתנסים בתרגיל אש של השריון ופוגשים תערוכת חילות של צה"ל. את הפרויקט הזה, 'בעקבות לוחמים', הוא הקים מעט אחרי המשפט ההוא, כשהיה ראש האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון. "קיבלתי אגף קטנצ'יק והרגשתי שאני לא מצליח לעשות דברים. אז החלטתי שאני הולך לטפל בנוער, בעתיד של המדינה. יש לי נפש חינוכית. כשכותבים במגינים שנותנים לי 'למפקד ולמחנך' זה ממלא אותי שמחה".
קהלני החליט לפעול להגברת המוטיבציה לגיוס לצבא. "לקחתי מאה קצינים, סגני אלופים ואלופי משנה שהשתחררו, שילמתי להם, שלחתי אותם לכל כיתות י"א ושכנעתי את המנהלים שהקצין ידבר עם התלמידים על גיוס, על הפרופיל, על הדגל ועל האומה ויענה להם על כל השאלות. לתלמידי כיתות י"ב רציתי להעביר את התחושה שהאחריות עוברת אליהם". הוא בחר לעסוק בקרב שלו, קרב עמק הבכא, "כי אין לנו קרבות אחרים שאנחנו יכולים להראות במדינה". היו המון תלאות בדרך והמון נשמות טובות שלא האמינו שהדבר יקום ויהיה. אבל הוא בנה אמפיתיאטרון וגייס את השריון ובעצם את כל צה"ל, והמציאות מדברת כבר כמעט שני עשורים. אלף אוטובוסים מגיעים מדי שנה לזירת הקרבות ברמת הגולן, וקהלני מדבר ארבע פעמים ביום במשך שבועיים.
הוא קשוח עם החבר'ה. אם מישהו מוציא פלאפון הוא גוער בו: "חבר'ה, מישהו קיבל הודעה שהסורים על הגדר, בואו נשמע אותה". הוא מספר לשמיניסטים על הקרב שהתרחש ממש שם ולבסוף מחזיק את הדגל ואומר להם: "דגל זה לא בד עם סימנים, דגל זה סימן של אומה, של מדינה, ואם אתם תפתחו את היד", והוא שומט לרגע את הדגל ואז תופס, "לא תהיה מדינה. אתם מבינים את זה?". קהלני מסביר להם שעכשיו הגיע התור שלהם, וכשהוא שואל אם אפשר לסמוך עליהם הם שואגים בקול ניחר "כן!!!". "השמיים מתרוממים", הוא אומר. את ההשפעה המיידית הוא רואה בעיניים. "מגיעות אליי מורות בוכות, אני מספר לך ושערותיי סומרות, והן אומרות: לא ידעתי שהתלמידים שלי אוהבים את הדגל. לפעמים מגיעות קבוצות של בנות עם המורה ומספרות שהן לא התכוונו להתגייס, אבל אז מבטיחות לי שהן תשמורנה עליי כמו ששמרתי עליהן".
מוטיבציה, מסביר קהלני, היא גם אישית וגם סביבתית־לאומית, ויש על החברה והסביבה אחריות לשמר אותה. "בעמק הבכא פקדתי להסתער קדימה ולא זזו. הכנסתי את כולם לתדר שלי שיאזינו ואמרתי: 'תסתכלו על הסורים, אילו לוחמים טובים הם. תראו איך הם עושים לנו בית ספר. ואז שאגתי: מה קרה לנו? אני מזהה כאן יהודים פחדנים? תתחילו לנוע!'". המצב היה גרוע, הכוחות הישראליים היו בנחיתות, אבל הם התחילו להתקדם.
שנתיים אחר כך הגיע לרמת הגולן בחור שהיה בכוח של קהלני והתוודה שהוא לא היה מסוגל להזיז את הטנק שלו משום שפחד. "נשבע לך, לא ברחתי", אמר לקהלני, "אבל לא יכולתי להתקדם. ראיתי שכל מי שמתקדם נהרג. פתאום אני שומע אותך קורא לי פחדן. בא לי להרוג אותך, שאגתי 'נהג התקדם' ונעמדתי לידך". קהלני לומד מזה שהבושה קשה מהמוות ובושה היא משהו שהרחוב מטפח. "ביום שהעריק והנפקד יהיו מלכי השכונה לא תהיה לנו מדינה. המוטיבציה האישית והלאומית מתערבבות. הסביבה יוצרת לחץ ואנחנו צריכים לדאוג שזה יימשך ככה".
אם כבר מוטיבציה, מה אתה אומר על חוק הגיוס?
"כל אדם חרדי וכל ערבי צריכים לעשות שירות לאומי. מי שנהנה מזיו פניה של מדינת ישראל, נוסע בכבישיה ומשתמש ברמזורים שלה - צריך לתרום לה. אז יש בעיה כזאת או אחרת, פתרו את זה עם שירות לאומי. השאלה היא איך מעבירים דבר כזה, כי בן גוריון קבע את ה־150 אלף הראשונים וזה הלך וגדל. מנסים להעביר את החקיקה הזאת כבר שבע ממשלות". הוא לא מקבל את הטענות נגד הממשלה בנושא. "הממשלה היום תלויה באוכלוסייה הזאת, ואני לא יודע לומר לך לאן החוק הזה ילך. אם היו רוצים לטפל בזה היה אפשר להקים ממשלה בלי החרדים. אבל מפלגות בחרו להישאר בחוץ".
"מלחמת יום כיפור – מלחמת בריאות"
בעוד פחות מחצי שנה תציין מדינת ישראל יובל למלחמת יום כיפור. מלחמה שהולידה הרבה כאב, שינתה את תפיסת המודיעין ואת עבודת התקשורת, עוררה גל של חזרה בתשובה ויש אומרים שאף הביאה למהפך הפוליטי. אחד הסמלים המובהקים ביותר של המלחמה הזאת הוא קהלני, שקיבל על פעולותיו במלחמה את עיטור הגבורה. שנתיים אחרי המלחמה הוציא קהלני לאור את ספרו 'עֹז 77' על הקרבות של הגדוד שלו מחטיבה 7, ספר שזכה להצלחה רבה והביא את שדה הקרב לכל בית.
שמעתי שיש אנשים שלחמו במלחמה ההיא ולא מסוגלים לעלות לרמת הגולן ולטייל בה גם היום.
קהלני מאשר: "יש לי אח שהיה איתי בגדוד וחילץ את ההרוגים והפצועים. אני הלכתי לכל הטקסים ולכל העצרות ולא שמתי לב שעשרים שנה הוא לא עלה לרמת הגולן. זה עורר אצלו כל מיני זיכרונות ותחושות".
לפני שנתיים וחצי הוקרנה בישראל הסדרה 'שעת נעילה' ועוררה הד גדול. בין לוחמי יום כיפור הדעות היו חלוקות האם טוב שהיא נוצרה אם לאו. "בהתחלה מאוד לא אהבתי את הסדרה, כי היא מאוד לא שיקפה את המלחמה", אומר קהלני, "חשבתי שהם ייצמדו ליחידה מסוימת ויביאו את ההיסטוריה שלה - אבל לא, והיו שם גם דברים אבסורדיים. אין שם אמת היסטורית או צדק היסטורי. הם לקחו קרב מפה וקרב משם, הם הביאו את הפנתרים השחורים - לא היו דברים כאלה, וגם לא חייל שמגדל קיפוד ואבא שעולה על טנק". ובכל זאת הוא מוצא שטוב שהסדרה באה לעולם. "אחרי זה הבנתי שהסדרה העלתה את המלחמה הזאת למודעות ועוררה שאלות. תשמעי, היום אדם בן שישים לא יודע מה זה מלחמת יום כיפור, הוא היה ילד בן עשר כשהיא פרצה. זה הביא לשיח עליה".
מלחמת יום כיפור היא מלחמה שהפסדנו בה או ניצחנו?
הוא לא משתהה לרגע: "ניצחנו", ומסביר: "התמונה הכי סמלית של מלחמת ששת הימים היא הנעליים הזרוקות של החיילים המצרים על הדיונות. אין תמונה יותר מבישה למדינה מצבא בורח, או סרט שמתעד איך תוך שלוש שעות מחסלים את חיל האוויר שלה. אלה הסמלים שנשארו ממלחמת ששת הימים. אומרים שביום כיפור היינו באופוריה, לא היינו באופוריה. התאמנו פי עשרה ממה שמתאמנים היום. אבל קבלת ההחלטות של הדרג המדיני נבעה מהנעליים הזרוקות ההן. מה פגע בנו? התעוזה שלהם. לא היה במודעות שלנו שהם יכולים לעשות כזאת פעולה. עשינו פשלות, אבל כשאת בוחנת איפה נגמרה המלחמה אז - 35 קילומטרים מדמשק, ההישג הוא גדול".
ובכל זאת המלחמה הזאת צרובה בזיכרון הקולקטיבי ככישלון. מה צריך לעשות כדי שלפחות לקראת יובל שנים למלחמה ההיא יתחילו לדבר על תוצאותיה אחרת?
"חד משמעית, אני כל הזמן מדבר על זה. אבל הטראומה היא טראומה, איבדנו 2,654 לוחמים, היו לנו 7,000 פצועים, קברנו את מתינו בבתי קברות ארעיים. הניצחון היה גדול, אבל המשקעים של המלחמה הם טראומה שהבנו מאוחר יותר. פוסט טראומה". אגב פוסט טראומה, מלחמת יום כיפור לא הייתה המלחמה הראשונה של קהלני. גם שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, הוא לחם כמ"פ ונפצע קשה בקרב. הטנק שלו עלה בלהבות. על תפקודו במלחמה ההיא קיבל את עיטור המופת. במשך שנה היה קהלני מאושפז בבית חולים ועבר 12 ניתוחים פלסטיים בגלל הכוויות העמוקות שהיו לו. חוויית הפציעה נצרבה בגופו והתעוררה בשדה הקרב במלחמת יום כיפור. "יריתי בטנק סורי שהיה מולי והוא עלה בלהבות. ראיתי את המפקד צועק ומנסה לצאת החוצה כשהכול בוער. רציתי לקפוץ לעזור לו ולהציל אותו. ראיתי בו אותי. כל הגוף שלי היה משותק". כמה רגעים אחר כך הוא הצליח לחלץ את עצמו מהשיתוק והמשיך להילחם.
כשאני שואלת על המסר שהוא למד מהמלחמה והיה רוצה שגם עם ישראל ילמד, הוא מחלק אותו לשניים. האחד, "אני פחות מאמין ביכולת שלנו להשיג פה שלום. השנאה כלפינו היא כל כך גדולה, כך שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו". והמסר היותר חשוב מבחינתו מופנה "לכל הדורות שיבואו אחרינו, שתהיה להם אחריות על המדינה. הנהנתנות קצת מפחידה אותי. מלחמת יום כיפור הייתה סטירת לחי שהחזירה אותנו לשפיות, אני קורא לה מלחמת בריאות". הוא חושב שאם היא הייתה מתרחשת שנתיים אחר כך התוצאות היו גרועות הרבה יותר, ואפילו אם היא הייתה פורצת עשרה ימים לפני כן. "אם אלוקים היה רוצה להשמיד אותנו הוא היה עושה שהמלחמה תיפתח בראש השנה. כולם היו עומדים בפקקים, בגלל שבראש השנה כולם נוסעים לעשות מנגלים. ביום כיפור כולם היו בבית הכנסת, אז תוך שש שעות כולם היו בשטח. גם בקרב ההוא בעמק הבכא אלוקים היה. אין לי ספק. הוא נתן לנו כוחות. מי שניצח שם זה לא מי שירה מהר, זו הרוח. את הרוח הזאת אנחנו צריכים לשמר".
***