ט"ו באב יום שטומן בחובו ערכים חשובים בבניין האומה הישראלית. אכן חז"ל השוו יום זה ליום הכפורים, תחת ההגדרה של רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". השוואה זו מעניקה ליום זה משמעות רצינית, ונעיין בה על רקע ימים מורכבים אלו של חודש אב תשפ"ג. הגמרא במסכת תענית מונה שישה ארועים היסטוריים שארעו ביום זה: יום שכלו בו מתי מדבר, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה; יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; יום שפסקו לכרות עצים למערכה; יום שביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות (שומרי גבול) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים ויום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. אתייחס בדברי לארוע הראשון והאחרון. יום שכלו בו מתי מדבר, המדרש על מגילת איכה מתאר את הטקס המצמרר שארע בכל שנה משנות המדבר. משה הכריז בכל ליל תשעה באב "צאו לחפור" והאנשים היו כורים לעצמם קבר, וחלקם לא התעוררו בבוקר. בשנת הארבעים קמו כולם, ועל זה קבעו את יום ט"ו באב כיום טוב (דוקא ט"ו, כי הם בדקו את עצמם אולי טעו בתאריך ולכן קמו כולם). קביעת יום טוב כי זה סימל את הכפרה על חטא המרגלים. הארוע האחרון ברשימה הוא דומה ושונה מן הראשון הוא עוסק בקבורה, אבל בסוף טוב, שבו הובאו לקרובה אחר זמן רב שלא קברו את חללי מרד בר כוכבא עפ"י פקודת אדריינוס, וכשמת אדריינוס הובאו לקרובה ביום זה (ירושלמי, תענית, ד, ה). שני ארועים אלו היו נשוא דרשתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל, בשבת נחמו, תרצ"ח (1938), בכפר הרא"ה. מציין הרב "שני טעמים לחג אחד, ואולם מה רב המרחב בין שניהם, מה רב המרחק בין התקופות הללו". בדרשתו הכואבת שהושפעה מהמרד הערבי שהחל בשנת 1936, מעלה הרב על נס את החיבור ההכרחי בין התורה לארץ. עוד באותו נושא: האם התוכנית שהציב האדמו"ר עדיין תקפה? מבשר הציונות הנשכח שהקדים את הרצל תשובה לארץ חברים חדשים במועצת 'בית הציונות הדתית' לדבריו, זהו המכנה המשותף בין שני ארועים אלו. חטא המרגלים נבע מהחשש של דור המדבר "שמא לא נוכל להגשים את התורה בארץ, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (הרבנות והמדינה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשע"ה, עמ' 307-305). דור הבנים, לעומת זאת "מביט ישר קדימה: תורת האלקים היא לו למורה הדרך, דבר האלקים הוא לו צו חיים שאין להרהר אחריו. עלה נעלה וגם יכול נוכל. לא למכשול תהיה לנו התורה, אלא לסם חיים". זהו דור היודע לשלב חיי תורה בארץ ישראל. הרוגי ביתר, על פי פרשנותו של הרב ישראלי, חטאו בניתוק התורה מהארץ, אולם בקוטב ההפוך: " תחיית האומה איננה קשורה בתורתה. אנו נלחמים בשביל הארץ וזהו לנו ה'אלף' וה'תו'" (עפ"י הגמרא בגיטין, נז, א). מכנה משותף זה, מעלה את השאלה, מהי השמחה בשני ארועים אלו? עונה הרב ישראלי: "הלימוד היוצא משתי השגיאות הוא, כי אין לקרוע בין הדבקים. אין להפריד בין התורה והארץ. אין תורה מבלי ארץ ישראל, ואין ארץ ישראל מבלי תורה. הנסיון של הפרדה לא יצליח. והעם למוד הנסיון מוציא את תורת חייו וממשיך את דרכו...והשגיאה, כשהיא נעשית ללימוד, שוב איננה מפחידה, והאבל יש בו כבר משהו מעודד. ואין ימים טובים לישראל כט"ו באב". אני מזכיר, אלו דברים שנכתבו עשור לפני שקמה מדינת ישראל, וכאן עובר הרב לתחזית של תקווה זהירה: " נושאים בתוכנו את התקוה לימים הבאים. שעה קשה היא, ואולם יתכן שעם זה שעה גדולה היא. אולי נתבשר בקרוב על הקמת שלטון יהודי לאחר הפסקה גדולה של אלפים שנה...ואולם זאת לנו לדעת, המדינה הקטנה תהיה לנו למקום נסיון גדול". נסיון זה שהרב מזכיר הוא הנסיון שאנו חווים אותו בימינו, אחר מלאת 75 שנים למדינה: "מה יהיו פני המדינה? מה השלטון אשר יהא בה? הלא ישלוט שוב הפירוד המרקיב? האם לא שוב נראה את ההפרדה של הארץ מהתורה? ... הדור החדש אשר ממנו תקותנו, ישראל, הדור אשר עליו יהיה להקים את יסודותיה של המדינה. הנה זהו אופן פעולתם עוד לפני קום המדינה, ומה יהיה אח"כ? מה צורה תלבש מלחמת המפלגות? מה צורה תלבש מלחמת המעמדות? האם לא תגרום המדינה ליתר פירוד ולהגברת שנאה על מה שיש?". בימים אלו יותר מאי פעם דבריו של הרב ישראלי מעמידים אותנו במבחן שבו אזהרותיו זועקות מתוך המציאות וצריך למצוא בדבריו גם את הדרך למוצא מהמשבר. ואסיים בדבריו של הרב ישראלי שבקש את נחמת הנביא ישעיהו בימים קשים טרום הקמת המדינה, וכן אנו נתחנן לנחמת הנביא, כדברי המדרש: "אמרו ישראל לישעיה: ישעיה רבינו, תאמר שלא באת לנחם אלא אותו הדור שחרב בית המקדש בימיו, א"ל: לכל הדורות באתי לנחם, 'אמר אלקיכם' אין כתיב כאן, 'יאמר אלקיכם'" (ילקוט שמעוני, ישעיה תמ"ה). הכותב הוא מרצה באונ׳ בר אילן וחבר המועצה הציבורית בית הציונות הדתית
