1. הטרנד הכי חם בימין, ביום שאחרי העברת חוק צמצום עילת הסבירות, הוא לבקש שהרפורמה תיעצר. לא לגמרי ולא לתמיד, אבל להרים דגל לבן, לעצור הכל ואולי עוד שנה נתקדם. או שמי יזכור בכלל שהיתה פה פעם רפורמה ובג"צ ימשיך להשתולל כרגיל. הקריאות האלה הגיעו גם מאנשים רציניים מאד, מתווי הדרך של המחנה. חגי סגל למשל, עורך מקור ראשון, נחשב לאחד האבות המייסדים. מאז גוש אמונים וסבסטיה הוא משתייך לחבורה קטנה שראתה כבר הכל. ואם חגי מבקש לעצור אלה לא אמירות סתמיות. אבל מצד שני חייבים להתבונן ברצניול, והפעם כל הרציונל אומר הרמת דגל לבן של כניעה מפני האלימות שהשתוללה כאן ברחובות. פחד שהבריונות תכה בנו שוב. רק שלמרבה הצער הרציונל הזה פשוט לא עובד. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על אנשים טובים שחשבו שאם יכנעו וירימו דגל לבן הצד האלים יפסיק וכך יבוא שלום לעולם. לצערנו זה אף פעם לא הוכיח את עצמו. אף פעם. ואתם יודעים שבמקרה שלנו לא ממש צריכים דוגמאות... להיפך. כניעה תצית רוח חדשה במחאה ותשפוך עוד הרבה ג'ריקנים של דלק לאש ההסתה. 2. כל מי שמעביר ביקורת על יריב לוין שוכח עובדה מאד פשוטה. היו כאן כבר לא מעט שרי משפטים שניסו לתקן עם פינצטה. מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק ביקשו רבים וטובים לתקן, אבל בעדינות. יעקב נאמן, חיים רמון, פרופ' יעקב פרידמן, איילת שקד. כל אלה היו שרי משפטים שחשבו שבשיתוף פעולה עם המערכת וברוח טובה יהיה ניתן לשנות. שקד, שרת המשפטים האחרונה שכיהנה קדנציה מלאה מטעם הימין, היתה חברה אישית של הנשיאה מרים נאור. היא הגנה על שי ניצן ואביחי מנדלבליט. קראה להם אנשים ישרים והגונים. השינויים שלה היו מינוריים וכמעט בלתי מורגשים (בניגוד ליח"צ המוגזם שעבד דווקא מצוין). היא היתה ההוכחה שאי אפשר לשנות בלי להחליף את תוכנית ההפעלה. עוד באותו נושא: זו מלחמת קיום, אין ניצחון בלי שליטה בעזה ברל'ה קרומבי: "אסור היה לפוצץ את העסקה" אין סליחה ומחילה על מרד "אחים לנשק" ברל'ה קרומבי מול העיתונאי חיים לוינסון 3. נעשו הרבה טעויות. אין ספק. אין על ידי מובילי הרפורמה והן על ידי חברי הקואליציה. ואי אפשר למנות את כל ההתבטאויות האומללות של כל הח"כים שהציתו פה מהומות לשווא. אבל איש אינו חף משגיאות, בטח כשמובילים מהלך כל כך דרמטי. תמיד אפשר לחשוב מה היה קורה אילו היו נוהגים אחרת, אבל בשעת מעשה כל אדם שמוביל תוכנית כזו מתלבט בין אופציות שאין לדעת באמת מה יהיו ההשלכות שלהן. אף אחד לא יכול לומר, גם כעת, שאם היינו נוהגים אחרת המצב היה שונה. דבר אחד בטוח: אלה לא טעויות הימין (למרות שהיו רבות מידי) שהובילו למצב הנוכחי, אלא עוצמת המחאה משמאל שכמעט לא היה דרך למזער את נזקיה. אין לאף ממשלה יכולת לנצח דעת קהל מול קמפיין אגרסיבי שמממומן במאות מליוני יורו אירופאים. כשכל המדיה בישראל נקנית לתעמולה ארסית נגדך (מי אמר אגרוף שחור) ובנוסף לכך גם שני הערוצים המסחריים, העיתונים הגדולים ואתרי החדשות, מובילים קמפיין מאסיבי ובלתי פוסק נגדך, אין לך באמת יכולת להתמודד עם ההסתה. 4. הסלוגן שליווה את העברת חוק צמצום עילת הסבירות היה "מתקנים באחריות". זה בדיוק מה שצריכים לעשות כעת. שר המשפטים יריב לוין צריך להגיד לאופוזיציה: יש לנו את מושב החורף הקרוב לנסות למקסם את תהליכי ההידברות, אבל אם לא תבואו להסכמות לא נמשיך לבזבז זמן במרדף אחריכם. הקדנציה הזו לא יכולה להתמסמס ולהתבזבז על תחנונים לאופוזיציה להסכים להתפשר על משהו, בלי שהם מוכנים לזוז במילימטר. אם האופוזיציה תמשיך להתבצר בסירובה, הקואליציה תהיה חייבת לחוקק את תיקון הרכב הוועדה לבחירת שופטים. לא בנוסח הראשוני שהוצע בהתחלה, ואולי יצטרכו להתפשר על קונספט מרחיק לכת של חלוקה חצי-חצי בייצוג בין הקואליציה לאופוזיציה. אבל חייבים להתחיל בתיקון. אולי זו תהיה רק הסנונית הראשונה של השינוי. אבל השינוי חייב להתחיל. אחרת אין משמעות לבחירתם של 2.5 מליון אזרחים. ובדמוקרטיה אסור שכזה דבר יקרה. ברל'ה קרומבי הוא יו"ר תקומה 2023, מיוזמי הפגנות התמיכה ברפורמה
