אהרון ברק בנאומו, עת החליף את השופט שמגר כנשיא בית המשפט העליון, הציג את קריאת הכיוון למהפכה המשפטית שהתווה: "המהפכה החוקתית שעברה עלינו, עם חקיקת שני חוקי היסוד: כבוד אדם וחירותו וחופש העיסוק, מחייבת רוחב יריעה, תפישה חוקתית מקיפה, הפנמה של זכויות האדם, אובייקטיביות שיפוטית ואומץ לב שיפוטי". אכן, הוא ידע למה הוא מכוון וידע גם איך הוא מתכוון לעשות זאת. נשיא בית המשפט לשעבר, שזכה לתואר: 'העריץ הנאור', משופט בית המשפט לערעורים בארה"ב, פרופ' ריצ'רד פוזנר, כשזיהה אותו כמחולל המהפכה השיפוטית הישראלית עוד בפסיקותיו המהפכניות הראשונות וכן השופט האמריקאי, פרופ' רוברט בורק, שתיאר את מהלכיו כ'שיא עולמי של היבריס שיפוטי', אכן גילה אומץ לב שיפוטי עליו דיבר בנאומו. כמה שלבים היו למהפכה שהוביל ברק. לא במהירות, כי אם אט אט. לא בהגינות, כי אם בעורמה, כשל אריה העומד ומתבונן על הסביבה, מזהה את הקורבן ומחפש את ההזדמנות הראויה להסתערות. בימים אלה אנו עדים לשלב המכריע של המהפכה, בו ניתן יהיה לתת תוקף מעשי ולא רק פורמלי לעריצותו של ברק כדיקטטור משפטי, הגם שאינו יושב עוד בדין. שתי עתירות, בהן עומדת על הפרק קריאת תיגר נוספת על הרשות המחוקקת והמכוננת, בכוונה לפסול שני חוקי יסוד, 'חוק הנבצרות' ו'חוק צמצום עילת הסבירות'. רגע לפני שנשיאת בית המשפט העליון הנוכחית פורשת, היא מבקשת לעשות את הצעד המעלה את הרשות השופטת מעל הרשויות המחוקקת והמבצעת במעמדה ובתוקף החלטותיה, תוך שהיא מסרסת אותן על הדרך מכוחן כריבון הנבחר ע"י העם, תחת הכותרת: 'הכל שפיט- לבד מהרשות השופטת על כל זרועותיה'. כאמור, בשבתו כנשיא בג"ץ, ברק מתחיל את המהפכה שתכנן שלב אחר שלב. עוד באותו נושא: הפיל המצרי שבחדר אתה אשם! – האמנם? הפרד ומשול - מתכון בטוח לכישלון שופטים במבחן האתיקה הצעד האקטיביסטי הראשון נעשה בסוגיית הקרקעות ובעתירות שבאו בעקבותיו, בה הרשה לעצמו לקבוע נורמה חדשה ולפסוק בשם הערך של 'הצדק החלוקתי'. פסיקה שגויה שלא רק שלא תרמה לקידום הצדק החלוקתי, אלא גרמה לנזק חמור לשוק הדיור בישראל וגזרה שיתוק על הרשות המבצעת. בכך, נתן ברק ביטוי למשמעות של סמכות ללא אחריות שיש לבית המשפט העליון. הצעד האקטיביסטי השני, נעשה אף הוא בסוגיית הקרקעות, במהלך הדין ודברים בין הרשות המחוקקת למבצעת בעתירת 'הקשת המזרחית' בנושא הקרקעות, שם התוודענו לכלי חדש לניתוח משפטי 'עילת סף', המונעות זכות עמידה לערכאות, למעט מי שיש לו עניין אישי. בית המשפט חרג מכך ואפשר לקבוצה קטנה, שאינה שותפה לאתוס הציוני את זכות העמידה ולהביא לשינוי מדיניות הקרקעות שלא ממקום קונצנזואלי, כשאת הפסיקה עשה מכוח עילת הסבירות. באותו הליך נחשפנו גם לכוח המופרז שלקח לעצמו היועץ המשפטי דאז, רובינשטיין, כשמעל בתפקידו כיועץ לממשלה וכמייצג האינטרס הציבורי וניהל זאת בדרכו שלו. בצעד האקטיביסטי השלישי, דהר ברק אל תוך המהפכה המשפטית בשבתו בדין בסוגיית בנק המזרחי. שם, בהארות הנספחות לפסיקה, הציג את חוקי היסוד במעמדם העליון ביחס לחוקים אחרים וראה בהם 'חוקה ישראלית'. לא כזו שהכנסת קבעה כחוקה. לא כזו שכוללת את מאפייני הזהות של המדינה ואת מגילת הזכויות. בכך, ביקש ברק ליצור כלי שיאפשר לו לבטל חוקים שהכנסת חוקקה. ברק התעלם מהביקורת הנוקבת של עמיתיו למשפט, כשופט משה לנדוי , שראה את אהרון ברק מוביל את מערכת המשפט לדרך ללא דרך להגדרתו וכשופטת רות גביזון שכתבה כי "אין תקדים בעולם למצב בו בית המשפט מכריז על מעמד על לחוקי יסוד ונוטל לעצמו סמכות של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, ללא קיומו של מסמך חוקתי שלם וללא הוראה מפורשת". הוא התעלם גם מהאמון המדרדר והולך של הציבור במערכת המשפט ואת הדרישה שעלתה בעקבותיה, לשנות את שיטת מינוי השופטים, כך שהרכב מגוון, יבטא עמדות מגוונות של הציבור. את הצעד הרביעי באקטיביזם השיפוטי של ברק, פגשנו כבר בסוגיית 'פרשת קו 300'. שם בנה ברק את הזרוע החשובה של מערכת המשפט והיא, עצמאותו של היועץ המשפטי כתובע הכללי וכיועץ המשפטי של הממשלה וקבע כי תורחב גם לכך שהיא תחייב את רשויות השלטון כולן, לרבות הרשות המבצעת, לה הוא אמור לייעץ בהחלטותיו ואף ימנע ממנה אפשרות קבלת ייצוג משפטי חליפי מגורם אחר. בכך הכפיף ברק אפילו את ראש הממשלה ליועץ המשפטי, כפי שאנחנו יכולים לראות גם בהתנהלות הלעומתית של היועמ"שית הנוכחית מול הממשלה והעומד בראשה. 'יועץ כל יכול' יצר לנו ברק. כזה שצופה בחקיקה הנעשית על פי הדין ובאישור היועצת המשפטית של הכנסת ולא רק שלא מייעץ לממשלה כיצד לעשות זאת, אף פונה לבית המשפט בדרישה לבטל את חוק היסוד ולהצטרף לעותרים בדיון בבית המשפט, כנגד הממשלה שהם אמורים לייצג, כפי שקרה בדיון ב'חוק הנבצרות'. מעוצמת סמכותה, נאלם קולה של היועצת המשפטית לכנסת, שקבלה על כך ושלחה אותות אזהרה לבג"ץ. ברם, הדרור שלקחה לעצמה הרשות השופטת בהשראת המהפכה של ברק, אינה חפה מטעויות קשות. הראשונה שבהן היא ניגוד העניינים בו היא והעומדת בראשה מצויות בשבתם לדון בעתירות נגד שני חוקי היסוד הללו. כולנו זוכרים את הנאום של הנשיאה חיות, לאחר פרסום הרפורמה המשפטית ע"י שר המשפטים יריב לוין. בה השתלחה בממשלה על הכוונה לערוך את השינויים שכל כך נדרשים במערכת, על דעת הימין והשמאל כאחד. מה שמביא לתהייה, כלום אין היא נדרשת להוציא עצמה מכס השיפוט בדין זה, לאחר שחשפה את עמדתה בעניין? בשעה שהמדינה רועשת וגועשת, מאז הקריאה שלה ושל אהרון ברק, להתנגד בכל הכוח לרפורמה המוצעת, דבר המאיים על עצם קיומנו כאן כמדינה יהודית, האם לא נכון היה להיות הגורם הממתן ומציע את דרך האמצע ולהציל על הדרך את האמון במערכת המשפט, ממנו לא נותר ולו במעט? הצהרתה של חיות על היות מערכת המשפט א-פוליטי, עוררה גיחוך רב בקרב מרבית העם. הלא גם קביעת הדיון בחוק היסוד ל'צמצום עילת הסבירות', בהרכב מלא, נעשה על ידה, באופן שיש בו כדי להצהיר גם על המגמה ועל תוקף ההחלטה העתידה להינתן בו וגם קביעת המועד בתאריך בו היה ראש הממשלה אמור לשאת נאום באו"ם, אינה חפה מהמניעים הפוליטיים שבבסיס ההחלטה. גם חלקה של היועצת המשפטית לממשלה, כזרוע ביצועית של מערכת המשפט, בחתירה לביטול שני חוקי יסוד אלה אינו חף ממניעים פוליטיים ואף לגביה ניתן לטעון כי היא מצויה באותו ניגוד עניינים. למעשה, הסיבה לעריכת התיקון ב'חוק הנבצרות', נעשה בעקבות חשיפת הפרשן הפוליטי של 'ערוץ 14' ו'גלי ישראל' ברדוגו, את המהלך להוצאת נתניהו לנבצרות על ידי היועמ"שית, בתואנה של הפרת ניגוד העניינים עליו הוא חתום בעקבות התיקים שנתפרו למידותיו. לכן ב'מפלגת סאלח אדין', מכנים זאת על שם ברדוגו שגילה ערוותם ברבים והביא לחקיקה שתמנע את המהלך הפוליטי, של מי שנבחרה לתפקיד היועמ"שית ממניעים פוליטיים, על אף שיו"ר וועדת המינוי קבע שאינה מתאימה לכך בלשון המעטה. זאת ועוד, מערכת המשפט שלחה את נציגיה הבקיאים בעולם המשפט, כדי להכשיר את מה שנתפס בעיני, כשלב 'המכה בפטיש' של המהפכה, דוגמת סוזי נבות, הטוענת שאין מניעה גם מפסילת חוקי יסוד, כיוון שאינם שונים מחוקים רגילים באופן חקיקתם ובמספר המצביעים לכניסתם לספר החוקים . גם אם חוק אחד יישאר על כנו והאחר יבוטל, גם אם שני החוקים לא יפסלו, אך בהערות אגב יפתח צוהר עתידי לכך, יהיה זה גמר המלא למהפכה בה החל אהרון ברק. חסל סדר הפרדת רשויות. חסל סדר הריבון הוא העם הבוחר את נציגיו לכנסת. באין סיכוי לרוב לשמאל בישראל, מתגייסת מערכת המשפט לכפות את מדיניות השמאל על המדינה, תוך דריסת הממשלה הנבחרת מהימין. מה שעלול בהכרעת הדין בעתירות הללו לחשוף את בג"ץ בשיא עליבותו, כלא יותר ממפלגת בג"ץ דבר המעלה את השאלות הנוקבות הבאות: האם הנשיאה חיות לוקחת בחשבון את החורבן שתתיר במדינה, עם היוודע הפסיקה? האם זוהי המורשת המשפטית שיש לנשיאה להציע? והאם במערכת משפט עם סמכות ללא אחריות, מי ישלם על הטעויות שנעשות על ידה, אותן חזה השופט לנדוי?
