מפעם לפעם, מדי ליל שבת, אני חוזר ועושה את הטעות הקריטית כשאני מגניב מבט אחרי השעה שש אל תכנית טלוויזיה בערוץ 12 הנושאת את השם "אופירה וברקו".

מציץ ונכווה, צופה כמה דקות ונדהם. כך כל פעם מחדש. ערוץ 12 הפקיד שעתיים תמימות למה שמתיימר להיות ראיונות פוליטיים בעיקרם, בידי שני אנשים שעושים באוצר שניתן להם – שעתיים בפריים-טיים - כבתוך שלהם.

השניים – האחת כתבת ספורט לשעבר, השני כדורגלן העבר – הפכו את המושג "תכנית ראיונות" לדבר ההזוי ביותר בתחום התקשורת, שלא לומר הבזוי ביותר. לא ראיתי איש ציבור כלשהו, בין אם הוא ראש הממשלה או ראש האופוזיציה, בין אם הוא כל אדם אחר, שניתן לו להביע את דעותיו בכלי התקשורת בלא מורא, בלא הפרעה, בלא קטיעה, כפי שניתן לשניים הללו. והם אכן עושים בתוכניתם כטוב בעיניהם ובעמדותיהם הפוליטיות, בלי שמישהו ינסה לעצור בעדם.

ברקוביץ פותח את מבעריו בחופשיות, כאילו היה אליל המונים על מגרש הכדורגל. שעתיים שהן קרש קפיצה לו ולשותפתו להפיץ מן המקפצה את משנתם הבלתי מצונזרת או ערוכה. פוצחים לפני כל שאלה במונולוגים חד-צדדיים, מציגים עמדה אחידה, החוזרת על עצמה כמעט בכל שאלה ובכל תכנית. המרואיין, השש להופיע על המסך בערב שבת, מתגלה ברוב עליבותו.

ישנם מרואיינים שחוזרים ומופיעים אצלם כמו בלופ מדי כמה תוכניות. למשל, בני גנץ. כמו ילד מבוייש, שלא לומר נבוך, הוא ניצב לפני השניים, שמזילים עליו מחמאות בדבש. אני מתבייש בשבילו על ראיון מתקתק, שבו השניים מרימים לו שאלות להנחתה, כאילו נמסרו לו בטרם התוכנית. שיתוף פעולה הדוק, לוחמני, עם האופוזיציה.

כך גם מרואיינים שחביבים עליהם, כמו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער, שמצאו להם בתוכנית זאת בימה נוחה להשמיע דברים ערבים לאוזני הצמד. כלומר: ירידה על הממשלה, על העומד בראשה, על תנועתו, בלי שתוצג להם ולו שאלה מאתגרת אחת. אלה פוליטיקאים, שבעבר תמכו בהרבה נושאים שהממשלה מנסה לקדם כיום, בעיקר בתחום המשפטי, עילת הסבירות, אבל הס מלהזכיר זאת להם.

החד-צדדיות הזו חוזרת על עצמה כמו מאנטרה מדי ליל שבת, כאשר חלק מכוכבי התוכנית מוזמנים אליה שוב ושוב. אין זה פלא שאישי ציבור מתומכי הממשלה, מהקואליציה, ואם תרצו מהימין, מדירים רגליהם ממנה. וכי מה להם ול"אופירה וברקו", דוברי האופוזיציה והמחאה? הרי ברגע שמישהו מאלה יעשה את הטעות הקריטית ויציב ישבנו באולפן המורם-מעם של השניים, יתחילו הללו לצלוב אותו, לקטוע אותו, לבזות אותו. כך למשל היה עם יולי אדלשטיין ועם מיקי זוהר, שביזו עצמם ביושבם כתלמידים נזופים מול מורי-ההלכה של השמאל, שלא פסקו מלהטיח בהם את בליסטראותיהם.

תכניות חד-צדדיות, מראיינים חד-צדדיים, לא חסרים לנו בתקשורת לסוגיה. תפקיד התקשורת הוא כמובן לכוון זרקאור לעבר פינות אפלות בחיינו, לחשוף מעשי עוול ומחדלים של השלטון, אבל גם לתת אפשרות למבוקרים להשמיע טענותיהם. ללא ספק ערוץ 14 מוטה ברובו, כמובן ימינה, אנשיו מרשים לעצמם לעשות פוליטיקה תקשורתית, שאפילו מי שמזדהה עם מרבית הדעות שמביעים קרייניו, חש לא פעם מבוכה. גם תוכניתו של רביב דרוקר בערוץ 13 מוטית לחלוטין, והרי היא כתמונת היפוך של "הפטריוטים" ב-14.

אלה גם אלה ראויים לביקורת על חד-צדדיותם. ואולם דומה כי תופעה כמו "אופירה וברקו" היא ייחודית לגמרי, בהתנשאות שלה, בעיוות המובנה שלה, במה שמרשים לעצמם השניים להגיד.

מה שהיה בליל שבת האחרון אף עבר כל גבול. המשפטים המטנפים שהטיחו השניים באורחם, עו"ד דוד פורר, ואחר כך חילופי הדברים הקשים שניהל ברקוביץ מול העיתונאי יהודה שלזינגר – הגדישו את הסאה. זו לא עיתונאות. זו טלוויזיה שערורייתית. לפחות לו היתה באותו ערוץ גם תכנית נגדית, אולי אף היא בשעה "מבוקשת" כמו שש בערב בליל שבת, לקראת מהדורת החדשות המורחבת. שבוע אחד "אופירה וברקו", ושבוע שני, נניח, "דרומי וטאוב". אני בטוח שהצמד האחרון יהיה הרבה יותר הוגן משני עוכרי ליל השבת.

כולי פליאה שבציבור הרחב עוברים באדישות על המתנה התעמולתית הזאת שניתנה ללא תמורה לאופוזיציה, לשמאל, למחאה, אחת לשבוע, בליל שבת, בדמות הפיות חסרי המעצורים של אסייג וברקוביץ. אני מבין עם זאת, שהרייטינג של התוכנית הפלצנית נמצא בירידה. למרות הכל ואף-על-פי-כן, השפעתה על דעת הקהל זעירה. הנזק שהיא גורמת הוא בעיקר לתקשורת.

זוהי תכנית שמבזה את מקצוע העיתונות ואת הערוץ שמאפשר את שידורה, ללא בקרה, ללא איזונים. והשניים אכן עושים ניצול פוליטי-מירעי להפיץ את משנתם על חשבון מרואייניהם וצופיהם.