בשבוע שעבר דן בית המשפט העליון בחוקיותו של חוק יסוד. שאלת חוקיותו של תיקון לחוק הממשלה שחוקק כדי לקבוע שהיועצת המשפטית לממשלה לא יכולה להודיע על נבצרות של ראש הממשלה עקב כתב אישום נגדו ולמעשה להדיח אותו מתפקידו. נציין כי מי שמוסמכת להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה היא כמובן היועמ"ש, כך שאם עומדת בידיה הסמכות להוציא ראש ממשלה לנבצרות היא יכולה דה פקטו לפטר ראש ממשלה על ידי הגשת כתב אישום נגדו. מדובר בנושא שמעולם לא הוגדר בצורה מפורשת, פשוט כי אף אחד לא חשב שבכלל תהיה אפשרות בה היועצת המשפטית לממשלה תסבור שיש לה את הסמכות הזאת, סעיף הנבצרות עסק עד היום בעיקר במצב רפואי וזו הייתה הפרשנות המקובלת, אך מרגע שהיועמ"ש הודיעה כי היא סוברת שיש בסמכותה להשתמש בנבצרות כדי להדיח ראש ממשלה שהיא סוברת שאינו מסוגל למלא את תפקידו נוצר צורך לתקן את החוק כך שלא ישתמע לשני פנים. מדובר כמובן בסוגיה מרתקת אבל האמת שהיא ממש לא הסוגיה הכי חשובה בדיון שהתרחש בבית המשפט העליון בשבוע שעבר, הסוגיה החשובה באמת היא השאלה האם לבית המשפט העליון הסמכות לפסול חוקי יסוד של הכנסת. עוד באותו נושא: למה אנחנו נגד ועדת חקירה ממלכתית? שופטים מושחתים ימונו לך לשעריך כשאתיקה זו המלצה בלבד העילה שמרימה את מסך הצביעות כדי להבין את הסוגיה נעשה רגע סדר ונסביר בקצרה את "ההפיכה החוקתית" ואת הרציונל מאחוריה. ככלל בישראל אין חוקה ולכן נקבע בכנסת הראשונה כי במהלך השנים יחוקקו חוקי יסוד כחוקים רגילים וכאשר תיגמר הליך חקיקתם בסופו של דבר יהפכו לחוקה ויהוו את המקור הנורמטיבי הגבוה של מדינת ישראל, בשנת 1995 קבע אהרון ברק אז שופט בבית המשפט העליון כי למרות שעוד לא חוקקו כל חוקי היסוד הוא מעניק לחוקי יסוד קיימים מעמד על חוקי שמאפשר לו לפסול בגינם חוקים רגילים של הכנסת, דבר שהוביל למחלוקת גדולה בישראל בקשר לסמכויות בית המשפט מול הכנסת. ההיגיון של ברק גם שיש בו בעייתיות רבה בכך שלקח לעצמו את הסמכות לקבוע את הנורמות החוקתיות של מדינת ישראל דבר שצריך לעשות על ידי נבחרי הציבור ואת הכוח לפסול חקיקה של הכנסת, הוא הגיון שניתן להבין אותו, לפיו חוקי היסוד שנקבעו כדי שיהוו בסוף חוקה יותר חשובים מחוקים אחרים, אך מה קורה כאשר יש חוק יסוד שבית המשפט לא אוהב? הרי לפי ההיגיון של ברק חוקי היסוד הם הנורמות הגבוהות ביותר? ההיגיון הפשוט והדמוקרטי אומר שרשויות השלטון חייבים לפעול על פי חוק ולכן אם לא ניתנה להם סמכות מסוימת אין הם יכולים להשתמש בה, ומי שיש לו את הסמכות לקבוע את הסמכויות של רשויות השלטון הם נבחרי הציבור שנבחרים לטובת דבר זה, אך בישראל ההיגיון הפשוט כבר ממזמן לא הקו המוביל, ובפס"ד שפיר שניתן לפני מספר שנים הודיעו השופטים שהם סבורים כי מותר להם לפסול חקיקת יסוד של הכנסת אם לדעתם זה נוגד את העקרונות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. ומה אלו העקרונות הדמוקרטיים? תלוי את מי שואלים כמובן כי מדובר בעניין סובייקטיבי לא מוגדר וכאשר זה מגיע לבית המשפט העליון בישראל נראה שכל דבר שעומד בניגוד לדעות השופטים נוגד את העקרונות הדמוקרטיים, כך למשל יכולה זאת להיות שאלת נבצרותו של ראש הממשלה או עניין איזוטרי כמו ביטול עילת הסבירות. אבל האמת שזה פחות משנה, כי לא משנה מה הם אותם עקרונות שקבעו השופטים, פשוט אין הדבר בסמכותם, הם לא נבחרו לשם כך והם אינם עומדים מחדש לבחירת הציבור שהוא הריבון האמיתי בדמוקרטיה, מדובר בנטילת סמכויות של הכנסת ללא שום זכות והדבר שם אותנו במצב בו אנו עומדים תחת שלטון בית המשפט, שלכנסת אין שום סמכות לחוקק את מה שהם נבחרו לשמו, ולבית המשפט אין לו שום מגבלות, מדובר בשיטה שמובילים פרופסורים ממובילי המחאה נגד הרפורמה שמייבאים אותה ממדינות כמו בנגלדש טורקיה פקיסטן וקולומביה. ואם תהיתם איך התמודדו השופטים עם הסוגיה החשובה בדיון? הם פשוט הודיעו לצדדים שאין מה לדון על הדבר כי הם בעצמם כבר קבעו שיש להם סמכות ולכן הדבר מוסכם, וכאשר עורכי הדין הראו להם שיש שופטים בבית המשפט העליון שכתבו אחרת ושלא מאמינים בסמכותם לפסול חקיקת יסוד, הם ענו בצורה שיכולה להתפרש רק כלעג לרש שהם הולכים על פי "שלטון הרוב". באמת שאין לתאר את רמת הניתוק של שופטים שלא מוכנים לדון בשאלה החוקתית הכי חשובה שעל הפרק, שופטים שלקחו לעצמם סמכות לפעול נגד בחירת רוב הציבור, נגד הבחירות הדמוקרטיות לכנסת ועוד מתרצים זאת בכך שמותר להם כי בקרב החבורה המצומצמת שלהם, שהם מינו לבית המשפט בעזרת זכות הוטו שלהם למינויים לעליון, זאת דעת הרוב, דעת רוב של 10 שופטים שעדיפה על דעתם של מיליוני מצביעים בבחירות שרק מבקשים שלקול שלהם בקלפי תהיה משמעות. הכותב הוא עו"ד יותם אייל מנכל הפורום המשפטי למען ישראל
