במפתיע ולא במפתיע הגיעה הבשורה המרה בדבר פטירתו של חברנו היקר ד"ר אפרים אבן. מותו בא במפתיע - למי שלא ידע על אישפוזו מזה כמה שבועות, ולא במפתיע – למי שעמד איתו בקשר בכל הימים הללו, עד שקרסו מערכות גופו והוא השיב נשימתו לבוראו. בן 88 היה אפרים, איש ירושלים ותושב אפרת, במותו ב-19 ביוני. בו בערב הקריר והאפלולי הובא למנוחות בבית העלמין של כפר עציון. רבים מתושבי אפרת ובראשם ראש המועצה עודד רביבי, באו להיפרד מחברם, בטקס קבורה שנערך בחשכה ותחת ערפל כבד. בהספדי לו, סיפרתי על קשרינו בני למעלה מחמישים שנה, הזכרתי את כתביו ומאמריו הפזורים בכל ביטאוני התנועה הלאומית, לדורותיהם, והגדרתי אותו: "הז'בוטינסקאי האמיתי האחרון". הוא נתן לכך ביטוי בפעילותו האינטנסיבית במסדר על שם זאב ז'בוטינסקי. במידה רבה הוא היה ממשיכו של ההיסטוריון הלאומי, פרופ' יוסף נדבה זכרו לברכה. שאכן היה אפרים אבן תלמיד נאמן של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי וחבר התנועה הלאומית ומוסדותיה משחר נעוריו. כבר בגיל 10 הצטרף אפרים אבן לתנועת בית"ר. וכאשר הכריזו הבריטים על תנועת בית"ר כעל תנועה "בלתי ליגאלית", פעל ב"בית"ר במחתרת". הוא סיפר: "באחת ה'פעולות' פקדה עלינו המפקדת של יחידתנו, ציפורה לוי, לעבור לעמידת דום, והודיעה לנו בקול נרגש כלשהו, כי 'בזה חברי יחידתנו מצורפים לאירגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל'. בעיקר עסקנו - כך העיד - בהדבקת כרוזים בחוצות ירושלים ובהפצתם בתיבות הדואר, בבתי הקולנוע ובכניסות להם. כן הוטלו עלינו תפקידי 'שמירה'." והוא מספר עוד: "הראו לנו חדרים שבהם נערכו שיעורי נשק או ישיבות מפקדים, או שיחות הדרכה, ועלינו הוטל לשוטט, כאילו לתומנו, ברחובות הסמוכים לאותם חדרים, ולמהר ולדפוק על דלתות החדרים הללו אם נגלה 'תנועה חשודה' בסביבה". בסמוך להקמת המדינה, חודשה פעילות בית"ר (בחלק מן הזמן תחת הכינוי 'בני אצ"ל'), ואפרים נטל בה חלק. בשנת 1953 התגייס לצה"ל בגרעין נח"ל של בית"ר. לאחר מכן, במילואים, שירת עד גיל מתקדם: תחילה בגדוד תובלה, אח"כ בגדוד המרגמות הכבדות של חטיבה 16 ("חטיבת ירושלים") ולבסוף כחידונאי, כמרצה ובעיקר כמורה דרך ביחידת קצין חינוך ראשי של חיל-האוויר. עוד באותו נושא: קונספציה – והפעם מול מצרים קומיסרית ולא יועצת אוחנה נהג נכון נאצים כן, שואה לא בשנת 1956 התחיל אפרים ללמוד באוניברסיטה העברית, קיבל תואר ראשון בלשון עברית ובמדע-המדינה, ותואר שני ביהדות זמננו. בשנת 2003 התחיל את לימודיו לתואר השלישי בחוג ללימודי ארץ-ישראל שבאוניברסיטת חיפה, וביולי 2008 הוכתר בתואר "דוקטור לפילוסופיה", בגין מחקר על הנושא "היהודים ועיריית ירושלים בעשרים השנים הראשונות של העידן הבריטי (1917 - 1937): בצל ארבעה ראשי עירייה ערביים ושתי מערכות בחירות". משנת 1964 עד 1966 היה שליח תנועת בית"ר ותנועת החרות בקנדה. שנים רבות עבד בשירות מדינת ישראל במשרדי האוצר והפנים, וכן במשרד מבקר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל. בקונגרס הציוני הל' בשנת 1982 נבחר פה אחד כיו"ר הוועד הפועל הציוני, תפקיד שבו כיהן עד שלהי 1987. בשנים 1994 - 1999 הוא ערך את כתב-העת "האומה", גיליונות 116-137, עד שהעביר את שרביט העריכה אלי. אפרים היה העורך השביעי של רבעון "האומה", הביטאון הלאומי היחיד במחנה הלאומי, שכמעט אינו זוכה לתמיכת המחנה הלאומי. השבוע רואה אור הגיליון ה-231! הוא הוסיף להשתתף ב"האומה" במאמריו והיה חרד על כל פסיק או תיקון קטן שנעשה חלילה וחס בכתב ידו. העברית שלו היתה לעילא ולעילא. הסגנון המיוחד, הארכאי במידה מסויימת – ואני מציין זאת דוקא לטובה – חשוב היה לו שיישמר. הוא החשיב אותו לא פחות מאשר התוכן העשיר עצמו. ב-2008 עשה ד"ר אפרים אבן ניסיון-שוא להיבחר לכנסת, וכך כתבו ותיקי תנועת ז'בוטינסקי והליכוד במכתב ההמלצה שנשלח לכל מתפקדי הליכוד: "ד"ר אפרים אבן הוא מאנשי הרוח של המחנה הלאומי, דובר רהוט ובעל עט שנון. איש מאמין וישר דרך, נאמן רעיון ארץ-ישראל השלמה, ומתנגד מובהק למדינה 'פלשתינאית' בכל תחום שהוא במערב ארץ-ישראל, הוא מאוהביה של ירושלים וייאבק למען ביצורה הרוחני והכלכלי, בין השאר על-ידי העתקת כל מוסדות השלטון המרכזי אליה ואל סביבותיה. כן יאבק למען השרשת התכנים היהודים והמורשת הציונית במערכות החינוך ובשידור הציבורי". אפרים אבן היה פובליציסט פורה. אין עיתון תנועתי שבו לא יימצא מאמר מפרי עטו, בין אם זה על ז'בוטינסקי ואישי תנועתו, ראשי המחתרות ובית"ר, ובין אם זה על פרשיות היסטוריות, וכמובן בענייני השעה וכן בענייני הלשון העברית. לפי עדותו, הוא חידש כמה מילים בעברית, שלא נקלטו אבל מעניינות מאוד: "אוּמצִיָה" לציון המילה "סטקיה", "לַבְּלָח" ראשי התיבות של "לא בשר לא חלב", לציון המילה "פַּרוֶה" שבשפת היידיש, "רַפֶּקֶת" לציון המילה "נוסטלגיה", "כְּהוּנִיָּה" לציון המילה "קדנציה", "מִתפָּסָה" לציון המילה "קונצפציה", "תּשַעְשוּעַ" לציון המשחק "סודוקו", ועוד. שיא יצירתו הם כמובן הספרים שכתב, ספרים וחוברות שערך, כשהוא מוסיף תובנות משלו, בשפתו המיוחדת, בעברית הצחה שלו, למורשת ז'בוטינסקי ולמורשת ירושלים. אזכיר את הבולטים שבהם: "הפילוג בציונוּת: מדוע הקים ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית החדשה?" הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992. זהו ספר פורץ דרך בחקר התנועה הרביזיוניסטית במחצית הראשונה של שנות השלושים, עיתוניה, אישיה, סיעותיה ומאבקיה. "מורי, זאב ז'בוטינסקי – מנחם בגין", הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין, ההסתדרות הציונית וסטימצקי, 2001. אפרים אבן הוא עורך הקובץ החשוב הזה, שבו ליקט את כל הגותו של בגין בכתב ובעל-פה על ז'בוטינסקי, והוסיף לה הערות מחכימות. "ז'בוטינסקי ובגין: משנתם ומאבקיהם: פולמוס היסטורי עם מתנגדיהם", הוצאת "צמרת", 2021. בספר זה - האחרון שראה אור בחייו - קיבץ חמישים רשימות שפירסם בעשרות שנים בעיתונים שונים, הרצאות, שידורים ופולמוסים. זהו מקור חשוב לתולדות שני האישים, השקפותיהם, יצירותיהם, פועלם, האצ"ל ולח"י. וכן הוא כולל גם מאמרים שפירסם ד"ר אבן כנגד יריבי התנועה. "עיריית ירושלים 1948-1917: יהודים וערבים", הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015. ספר שהוא פסגת יצירתו המחקרית של אפרים אבן. מחקר פורץ דרך, רב חשיבות וכמות, רב המידע והעמודים, על עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. פסיפס מלהיב של הפנים האנושיות המגוונות של עיר הנצח – מאז שראש העיר התורכי שלה הגיש ברוממה את כתב כניעתה לשני סמלים בריטיים, לפני כמאה ושש שנים – ועד להיותה לבירת ישראל ב-1948, ובטרם אוחדה בשלמותה תחת ריבונות ישראל במלחמת ששת הימים. מה שבולט בכל התקופה הזאת – מציין אפרים - היא העובדה שלא היה לירושלים ראש עיר יהודי. היהודים לא נלחמו על התפקיד הרם, ונתנו תשומת לבם בעיקר ליחסיהם התקינים עם שכניהם הערבים. חייו של אפרים אבן נעו בין שני קטבים – הקוטב הפוליטי והקוטב המחקרי, ואיחדה ביניהם הדבקות, הנאמנות, ללא שמץ של היסוס או פיקפוק כלשהו, באידאולוגיה הז'בוטינסקאית וגילגוליה. וכן - הנאמנות לתנועת הליכוד ולעומד בראשה בנימין נתניהו. השאיפה שלו לכל אורך דרך חייו – לחזק את תודעת המורשת שלנו, להטמיעה בקרב ראשי תנועת הליכוד ופעיליה. לא מפליא על כן שזכה לכהן בשני תפקידים רבי משמעות: כיהן במשך כחמש שנים כיו"ר ברית חיילי האצ"ל בארץ-ישראל, והיה עם יומו האחרון יו"ר מועצת המייסדים של תנועת הליכוד. חבריו ורעיו בוודאי זוכרים, כי היתה באפרים תמימות מסויימת, קשיחות דעת, שגם הנחילו לו אכזבות. איש ללא פשרות, שלא תמיד הבינוהו והסכימו עימו, אבל על דעותיו, על אמונותיו, עמד כצוק איתן – גם כשמצא עצמו בעמדת מיעוט. הסתלקותו של אפרים אבן ז"ל היא אבדה קשה למשפחתו ולתנועתנו, הדלה כיום למרבה הצער באנשי רוח ומחקר כמוהו. אנשים כמותו אינם זוכים, לדאבון הלב, להערכה מספקת בתנועת הליכוד. שהרי בתנועה פוליטית, שורשית, גדולה, לא הכל, רבותי, הוא פעילות עסקנית. הרוח, המורשת - ויש לליכוד מורשת מופלאה שאין לשום תנועה או מפלגה בישראל - הם-הם המסד לפעילות הפוליטית היומיומית, הם הדבק שמאחד מאות אלפים לתמוך בדרך הליכוד, בדרך ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, ויורשה לי להוסיף - אחימאיר. בלעדי הדבק הזה, שאפרים דבק בו, עלולה התנועה הלאומית להיקלע לאובדן דרך. במידה מסויימת אנו רואים זאת בימים עצובים אלה. לי אפרים אבן חסר מאוד. חסרים לי השיחות איתו, הוויכוחים לשם שמים, בעיקר בטלפון, השמרנות שלו, התמימות שלו והדעתנות שלו. חבר אמיתי היה. ותיקי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי, חבריו המייסדים בליכוד ובמסדר ז'בוטינסקי, קוראי מאמריו, מחקריו וספריו, חבריו ביישוב אפרת, יזכרוהו לעדי עד.
