מול אנשי הגבעות מסתבר שהכל מותר: דין אחד בישראל לחוסמי כבישים ומבעירי מדורות באיילון, דין אחר למפגיני ימין – לית דין ולית שום דיין כשמדובר באנשי הגבעות.

אם חטאת בחטא החמור - גידלת גוזמבות ודרת בגבעה – מה שאסור כלפי אחרים מותר ואף מומלץ כלפיך. השב"כ ידע עליך הכל, יפוצצו לך את העצמות אם תפגין בצומת למטה אחרי פיגוע רצחני, יסדרו לך גם מעצר מנהלי – חודש חודשיים או חצי שנה במעצר בלי משפט, בלי כתב אישום, ואיש לא יצעק את צעקתך.

הפגנה באיילון? דמוקרטיה. הפגנה על המדרכה בגשר המיתרים לאחר מותו של אהוביה סנדק? מכת"זיות פרשים ומעצרים.

נהוג לומר כי כלל גדול בדין - לאדם יש חזקת חפות וכל עוד לא הוכחה אשמתו – ראה אותו כזכאי. בעיני המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט נקודת המוצא הפוכה – נער הגבעות תמיד אשם ומסוכן, עד שלא יוכח באותות ובמופתים כי הוא זכאי. בתי המשפט יוציאו לחופשי נערים שהואשמו באינוס, כפי שהתרחש רק השבוע בבית המשפט העליון שהוציא נער שהורשע במעשים מחרידים מבית הכלא למסגרת חלופית, ישלח למעצר בית נערים בדואים עם כתבי אישום מבהילים, אבל יאריך בקלילות מרשימה את מעצרו של נער הגבעות עד תום ההליכים.

הגדיל מכולם לעשות דובר צה"ל – שהחליט מיד לאחר האירוע בבורקא בשבוע שעבר שהוא כבר יודע בדיוק מה קרה שם, 'על פי דיווחים פלסטיניים' כמובן, כלשונו של תא"ל הגרי. חצי שנה הוא ממלא את פיו מים מול הסרבנים הטייסים, אבל את דינו של הבחור היהודי שנפצע קשה וחייו ניצלו בנס הוא כבר ידע תוך רגע לחרוץ לכף חובה.

אבל זה לא רק בתי המשפט, התקשורת, הפוליטיקאים משמאל ודובר צה"ל. הבה נהיה כנים עם עצמנו. זה מתחיל בנו – בציבור שאמור יותר מכל לחבק את אנשי הגבעות – אלו שבגופם ממש שומרים לנו על הפיסות האחרונות של ארץ ישראל שטרם נגנבו על ידי הטרור החקלאי ותכנית ההשתלטות של סלאם פיאד. כמה קל לשנוא אותם, כמה קל לנזוף בהם תחת אור הפלורסנט, בכורסה החמימה, מול המקלדת והמסך.

כמה קל להטיל בהם כל דופי, בנערים שיוצאים לרעות צאן במקום להיות נורמליים כמו כולם, במשפחות שדרות בבתי פחונים מלוכלכים עם חשמל מגנרטור ומים במכלית במקום לדור בדירה נורמלית בקרית ארבע או קרית גת, בחורים שנוטעים עצים בגבעות במקום לצאת, נורמליים כמו כולם, לבלות במסעדה או לבלות את זמנם מול הסמארטפון, נאחזים בשיניים ברגבי האדמה, מפונים פעם אחר פעם ומוצאים את הכוחות לחזור.

זה אולי הפחד או הקנאה הזו שגורמת לנו לסלוד ולהתנער מהם, מין הגנה פסיכולוגית שלנו אל מול האידאולוגיה, האש, האמונה, התום, המסירות, הציונות של פעם שעברה מקיבוצי השומר הצעיר, אל ההתנחלויות הצעירות שהזקינו והפכו לעיירות ומשם אל הגבעונים שנמצאים עבורנו היום בקו החזית על ארץ ישראל.

קל לנו להתחבר נפשית יותר לאנשי השמאל החילוני, יהיו אלו בעלי עגלה ריקה או מלאה, מאשר לאחינו אנשי הגבעות עטויי כיפת הצמר הגדולה, מגודלי הזקן והפאות. הרגילו אותנו והתרגלנו לזהות אותם בצד של הרעים, חסרי האחריות והתרבות, הסכמנו בשתיקה עם קמפיין אלימות המתנחלים של עומר בר לב. 'זה לא אנחנו, זה הם'. 'הם מיעוט קטן, קוצים שצריך לבער מן הכרם'. התרגלנו והחרשנו אל מול סדרת המעצרים המנהליים - הכלי הכי דרקוני וסובייטי שניתן להפעיל כלפי אזרחים, נערים צעירים שמשום מה מסוכנים בעיני השב"כ יותר ממשפחות הפשע ועברייני הפרוטקשן הערביים בגליל.

אבל אחינו אנשי הגבעות והחוות הם גיבורים. לרעות צאן בשנת 2023 כדי לשמור על אדמות המולדת זו ציונות, לא התגרות. להילחם מול כל העולם מימין ומשמאל, להמשיך ולא להישבר זו גדולה. לגור בתנאים קשים יום יום, קיץ חורף, שבת וחג – זו מסירות ציונית. להיאחז בגבעותיה של ארצנו זו משימה שגם אנחנו היינו צריכים לעשות, לא רק הם. אנשים טובים, אנשים גיבורים, לו יהי חלקי עמכם.