חגית ריין מקרני שומרון, אמא של בניה ז"ל פתחה באזכרה שלו בשיר "אין לנו ארץ אחרת", אבל אמרה שהיא איננה יכולה עוד לשתוק "ארצי שנתה את פניה". היא התייחסה לכל מה שקורה כרגע במדינה, חסימות כבישים שריפת צמיגים ובעיקר ל"אחים לנשק" שהם בעצם אחים לחשק, והסרבנות שהיא שונה במהותה מ"סירוב" של בנייה, שלמרות שהיה בחופשת שחרור התעקש לצאת ללבנון ונפל. ההתבטאויות כלפי הימין שהם לא אחים, נתן לה צביטה בלב, ולמעשה בלב של כולנו. זה לא מה שהכרנו ונתן לנו תחושה שזו ארצנו היחידה. ועדיין זו "ארצנו הקטנטונת" בלתי ניתנת לחלוקה, גם לא ליהודה וישראל כמו הרעיון האווילי האחרון, ואין לנו ארץ אחרת. אכן, בשנה האחרונה על פניו ארצנו שנתה את פניה, אבל למען האמת חשפה את פניה, כלומר את הצדדים העמוקים והנסתרים של פניה. ומה שהתגלה ונחשף הוא מבהיל, "כוח קפלן" נראה כמו לקוח מתערוכת "קפלנפלצת", כמו אותה תערוכה בגן הבוטני, אבל כאן זה אמתי ולא משעשע בכלל. יצא השד מהבקבוק, והוא נראה כמו מפלצת מפחידה. כמות הרוע והרעל הציבורי ההדדי נשפכת מכל הצדדים, ללא גבול וחסרת יכולת שליטה עצמית פנימית. כולם משפריצים על כולם, ללא שום יכולת איפוק ועידון, וללא בקרה. התקשורת מציפה ומוצפת, ערוץ 12, 13 ו-11, עם האיזון של איילה חסון, ולמרבה הצער ערוץ 14 לא טומן ידו בצלחת מימין. במקום להרגיע הוא מנסה לנצח את השמאל בסגנון הלא ראוי. הימין איבד את הפרופורציות בתחושת הכוח שניתנה לו בבחירות, וחשב שעם 64 מנדטים הוא יכול לעשות הכל. בהדרגה איבד את הכיוון בהתנהלות הממשלה, יורה ביד ימינו לכל הכיוונים, לא פוגע כמעט בשום מטרה ראויה, ושופך שמן על מדורת השנאה בצורה מטופשת. השמאל התמלא חימה, משתולל וחושף את הפרצוף הדיקטטורי שהיה למפא"י בשעתו. תחת המעטה הדמוקרטי, הוא חושף שיניים דיקטטוריות, החל מהסרבנות של הטייסים והיחידות המובחרות, מחאת הרופאים שהיא לא מובנת והגיונית באופן שערורייתי, ופתאום הטייקונים של הרשתות שגם הם פותחים פה ומוחים כדי ליצור פופולריות. החילוניות משמשת בכל הכלים ומראה את מה שכל ימני ודתי חש במדינה לאורך השנים שמתחת המעטה הדמוקרטי מסתתר שד דיקטטורי ששורשיו עם הקמת המדינה וראשיתה. הימין והדתיים הצליחו להשתלב היטב בחברה ישראלית, ובהמשך אף לרוב לנצח בבחירות, אבל מעולם הם לא הבינו מה שבן גוריון הבין מהם מוקדי הכוח האמתיים ולכן לא השיגו שום משילות אמתית. מוקדי הכוח האמתיים נמצאים במערכות הבטחון, באקדמיה, במערכת המשפט והמערכת הכלכלית. שלא במפתיע נחשף הפעם עד כמה הם נשלטות ע"י "הצד הנכון", וכמעט כל דתי וימני שמגיע במערכות האלו למעלה חייב להתאים עצמו לשפה ולחשיבה הזו. המחאה חשפה כיצד השמוש המניפולטיבי במילה דמוקרטיה הצליח ליצור בלבול בשפה בין דמוקרטיה לדיקטטורה ללא שום קשר למציאות, כמעט כמו בלבלת השפה העברית של מירב מיכאלי עם מוחים ומוחות, ובפועל משתוללים ומשתוללות. עוד באותו נושא: לשפה עברית חדשה - לצאת מהקופסה והמנהרות ל"שלום בית" מוחלט עכשיו על הימין להרים ראש ולהתרומם לפנות מרחב מימין ושמאל לתקיפה באיראן קשה לקטלג ולהגדיר את המחאה הנוכחית, אבל כל מי שזוכר את דיקטטורת מפא"י בשיא כוחה בהקמת המדינה ובראשיתה, יכולה לתת בהם סימנים בכל הגופים הפוסטמפא"יניקים. מפלגת העבודה בדמותה הנוכחית של מירב מיכאלי המתיימרת לקים את מורשת רבין, נראית כמו קריקטורה של מפא"י. אבל אותה קונצפציה עברה טרספורמציות למסגרות אחרות רלוונטיות לימינו, והחילונים רוצים לשלוט בכל מחיר, אם אפשר בכלים דמוקרטיים, ואם לא בהפיכה צבאית מכובסת. במידה וניתן להכליל את המחאה הרי היא מייצגת הרמת ראש של הציונות החילונית של מפא"י ההיסטורית, במתכונת ליברלית עם משיכה לקצה הפרוגרסיבי. תחת המניפולציה המדהימה של אהוד ברק שהסביר כבר ב 2019 למה כדאי להשתמש במילה דמוקרטיה במקום שמאל, ולמה בקלות ניתן להלביש על ימין ודתיים הגדרות סטראוטיפיות של דיקטטורה ופשיזם. מפחיד, אבל לא צריך לפחד גם ממפלצות, כדאי להישיר מבט למציאות ולהתמודד. מדינת ישראל נבנתה כמדינה חילונית, וכך עליה להשאר, וגם החקיקה הדתית המוגזמת לא מאיימת ממש על החילוניות של המדינה. מצד שני יש לחזק את הצביון היהודי במדינה, אבל לשמר את הפרדת דת ומדינה ככל האפשר. ולמרות כל זה חשוב להסתכל קדימה ולהתמודד עם האתגר הגדול של בניית החברה הישראלית מבפנים מחדש, ולהשתמש במשאבים החיוביים, שעדיין חיים ונושמים במדינה, למרות "גל החום" תרתי משמע. היה ניתן לחשוב, כמו מה שכתבתי לא מזמן, שהכי טוב לגלגל את גלגל הרפורמה המשפטית לאחור, לחזור למה שהיה, ולדחות אותה למשך זמן לא ידוע. כך ממליץ גם חגי סגל במקור ראשון. אבל היום נראה שמה שקרה הוא אי רוורסיבילי, וצריך לחפש דרך חדשה להגיע להסכמות בסיסיות מינימליות חדשות. הפנייה של יריב לוין לאסתר חיות להסכים על הוועדה למינוי שופטים היא חיובית, למרות שלא נראה שתהיה מצידה הסכמה. זה נראה מאוחר מדי ומעט מדי, אבל גמישות אצל יריב לוין היא בהחלט בשורה חדשה. התמיהה הכי קשה היא איפה נתניהו ואיפה כושר ההנהגה שלו. גמישות והסתגלות למצבים קשים הייתה בעבר התחום שלו, והיום הוא נראה כמי שנתון חלקית במצב של נבצרות תפקודית, לא במיטבו בלשון המעטה. בווקום המנהיגותי הרחב שקיים החל בנתניהו והממשלה, הנשיא והאופוזיציה, המדינה מתנהלת ומתגלגלת לאן שכל הכוחות המגוונים מושכים אותה, מצד לצד בסחרחורת, וחסר מבוגר אחראי. ניתן לקוות שבסוף התסיסה תמשיך ותקדיח, וצריכים להיות מוכנים לעוד שיאי אסורד ופרדוכס, עד שתתגלה המנהיגות הראויה, וארצנו תשנה את פניה, לא לאחור אלא קדימה. הכותב הוא פסיכולוג קליני
