יש בפרשת ראה שלוש דוגמאות מובהקות לשלושה סוגים של יחסים בין ספר דברים לשאר החומשים, בענייני המצוות. בתחילת הפרשה מופיע נושא מחודש, שאין לו תקדים בשאר החומשים, והוא "המקום אשר יבחר ה'". עד כה הכרנו בתורה את המשכן, שהיה מבנה שנדד עם ישראל במדבר, ולא היה לו מקום של קבע. ספר דברים משמיענו שהקב"ה עתיד לבחור מקום בארץ ישראל שבו ישרה את שכינתו ורק שם אפשר יהיה לקיים את עבודת הקרבנות. לכשיבנה המקדש תאסר העבודה ברחבי הארץ ותוגדר כ"חטא הבמות". התורה מפרשת מדוע נתחדשו מצוות אלה דווקא כעת: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה ...לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". המעבר מעידן הנדודים במדבר אל עידן המנוחה והנחלה יארך עוד מאות שנים, מימי כיבושי יהושע ועד התבססות שלטונו של שלמה המלך. אך בסופו של דבר יגיע הזמן שבו עם ישראל ושכינת ה' שבו יעברו ממשכן ארעי למקדש של קבע, והדבר יחולל שינוי משמעותי בסדרי עבודת ה' ברחבי הארץ. בהמשך הספר יתבאר שלא רק עבודת הקרבנות תושפע מכך, אלא גם סדרי המשטר והמשפט, שיהיו קשורים כולם בלב האומה, במקום אשר יבחר ה'. באמצע הפרשה מופיע נושא שמהווה חזרה כמעט מילולית על מה שנאמר בספר ויקרא: המאכלות האסורות. הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מבחין בין מצוות מחודשות שמופיעות לראשונה בספר, לבין מצוות מבוארות, שנשנות בספר – ולדעתו הן נשנות בשל דברים שנתחדשו בהן. אלא שרשימת בעלי החיים הכשרים והאסוריםלאכילה, הטהורים והטמאים, דומה כל כך בפרטיה לזו שבפרשת שמיני, עד כדי כך שמתעוררת תמיהה מדוע היתה נחוצה החזרה המפורטת ומה נתחדש בה. אפשר להצביע על מספר הבדלים שמהם מתגבשת תמונה של חידוש בספר דברים לעומת ספר ויקרא בנושא זה. בפסוקי הפתיחה לפרשת המאכלות האסורות בספר דברים מוזכרת העובדה שעם ישראל הוא עם סגולתו של הקדוש-ברוך-הוא: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ואילו בויקרא חתימת הפרשיה מתייחסת אל הקדושה שבנפש: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". הפרשיה בדברים אינה מכילה את דיני הטומאה של בעלי החיים, כטומאת השרץ והנבלההמפורטות בויקרא, ומתמקדת רק במותר ובאסור לאכילה. לקראת חתימת הפרשה ישנו חידוש בהצעה לשימוש בבשר האסור לאכילה:"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ". התמונה הכללית העולה מהבדלים אלו ואחרים היא, שספר ויקרא, ספר הקדושה, מציג את ההבחנה בין בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה מנקודת מבט של טומאה וטהרה, שהן כשלעצמן קשורות לעולם של מקדש וקדשיו ולעולם הנפש של האדם מישראל. ואילו ספר דברים, ספר המלכות, הפונה אל העם הנכנס לארץ, מדגיש יותר את ההיבט הלאומי של הקדושה. הוא נותן לכך ביטוי באופנים שונים, בין היתר בשימוש במונח "עם סגולה" בהקדמת הפרשה, ובהצעה לתת את המאכלים האסורים לנכרים יושבי הארץ. בכך ניתן ביטוי לכך שהמאכלים האסורים הללו אינם תועבה אוניברסלית, אלא הם חלק משמירת ייחודו של עם ישראל כעם ה'. מתוך כך ניתנת הדרכה מהי הדרך הראויה לנהוג בנכרים תושבי הארץ. מצד אחד, להבדל מהם ולשמר את יחודו וסגולתו של עם ישראל, ומצד שני, לאפשר קיום מכובד והוגן לגויים שבחרו לחיות עם עם ישראל בארצו. לקראת סוף הפרשה מופיע נושא שמעמדו מבחינת היחס בין ספר דברים לשאר התורה הוא מעמד ביניים. אין הוא מחודש כמו פרשת בית הבחירה בקוטב האחד, ואף אינו חזרה מפורטת כמו פרשת המאכלות האסורות בקוטב השני. זו היא פרשית המועדים. התורה מנתה את מועדי ישראל כמה וכמה פעמים. פסח תואר בהרחבה בפרשיות יציאת מצרים בספר שמות, עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים תוארה בהרחבה בספר ויקרא, בפרשת אחרי מות. הרגלים האחרים הוזכרו בקצרה בבריתות שבהר סיני: בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא. תיאור נרחב של כל מועדי השנה נמצא בספר ויקרא, בפרשת אמור, שם נמנו המצוות של כל אחד מן המועדים.פרשיה אחרת הסוקרת את כל המועדים מנקודת המבט של קרבנות המוספים המוקרבים בהם, מופיעה בספר במדבר, בפרשת פנחס. מה דומה ומה שונה בפרשת המועדים שבספר דברים? המועדים הם אותם המועדים שבכל התורה, אבל מסתבר שגם זו פרשיה ארצישראלית מובהקת. היא מתמקדת בעיקר בהבט של המועדים כזמן עליה לרגל אל המקום אשר יבחר ה'. נזכרים בה רק שלשת הרגליםואילו שבת, ראש חודש, ראש השנה ויום הכפורים אינם מופיעיםכלל. הפרשה מתארת את שלשת המועדים: פסח שבועות וסוכות,כחגים המתקיימים במקום אשר יבחר ה'. היא מדגישה את הצורך לקיים את הרגלים הללו דווקא שם: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח ...". לא זו בלבד, אלא שגם מצוות חמץ ומצה שבפרשת בא בספר שמות מתוארות כמצוות העומדות בפני עצמן, מוצגות כאן כחלק ממצות קרבן פסח: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". הרושם הנוצר מן הפסוקים הללו הוא שאיסור אכילת חמץ הוא תנאי בהלכות קרבן פסח: "לא תאכל עליו חמץ", ואילו האיסור הכללי של חמץ בפסח הוא משני לאיסור המרכזי שסביב הקרבן. גם חג השבועות מוזכר בעיקר כחג של שמחה לפני ה' במקום אשר יבחר: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". הוא הדין בחג הסוכות, שבו לא נזכרות כלל מצוות ארבעת המינים ומצוות סוכה, אלא רק נרמזות בשם החג "חג הסוכות", ובציון זמנו:"באספך מגרנך ומיקבך". הדגש בסוכות הוא על החגיגה החברתית –לאומית לפני ה': "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:". כפי שראינו בחטיבה ההיסטורית-רעיונית בפרשיות דברים, ואתחנן ועקב, כך אנו רואים גם בחטיבת המצוות שבפרשיות ראה-שופטים-כי תצא: ספר דברים שונה משאר התורה, בין היתר, בכך שהוא מסיט את המוקד מהנהגת הקדושה והטהרה של דור המדבר הנודד והחוסה באופן ישיר תחת ענני הכבוד, אל הנהגת המלכות של דור הנכנסים לארץ, המצווים על בנין הממלכה והאומה, המדינה והחברה, באור ה'. התופעה הזאת מתגלה בכך שהמצוות המחודשות נוגעות לנושאים ארצישראליים, לאומיים, מובהקים. ושהמצוות המבוארות, מציגות פנים אחרות של המצווה, פנים שמאירות את המשמעות של המצוות בהקשרן המדיני, החברתי והלאומי הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד.
