הציונות הדתית – האישה המוכה "תסמונת האישה המוכה מוכרת כמצב פסיכולוגי המתאר אישה שעקב התעללות פיזית עקבית וקשה על ידי בן-זוגה, הופכת למדוכאת ולבלתי מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מההתעללות. מצב זה מסביר מדוע נשים שעוברות התעללות, בדרך כלל, אינן פונות לקבלת סיוע חיצוני, אינן נאבקות במתעלל, או עוזבות את הסיטואציה הקורבנית" (מתוך ויקיפדיה). נשמע לכם מוכר? לא סתם. אני מתגעגע למושב הקיץ של הכנסת לא, לא בגלל הפוליטיקה, וגם לא בגלל שלראשונה ממשלת ימין העבירה חוק מסכן והפגינה מעט משילות. אני מתגעגע למושב הקיץ של הכנסת פשוט כי אני לא מסוגל לשמוע יותר את שיח האחדות, שבא לטשטש ולמחוק צד אחד (ברור לכם איזה, נכון?), והכל בשם "האחדות". אני מתגעגע למושב הקיץ של הכנסת, פשוט כי אז השיח היה נוקב. שיח ששומע את הצד השני באינספור דיונים בוועדות, ובסוף מחליט בעצמו. עצוב לי לומר, אבל תסמונת האישה המוכה מתייחסת אלינו, למחנה הימין, לאלה המכנים עצמם "ציונות דתית". כן, אלה שמעדיפים לדבר עם אחים שלנו, אותם אחים שצועקים עלינו מטווח אפס, ביטויים המזכירים תקופות אפילות בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה. עוד באותו נושא: ממשלת ימין - אבל באמת רק היום נתקלתי פעמיים באותה תסמונת עקשנית: האחת - בקבוצת פעילים מסוימת המזוהה עם המגזר הנ"ל. לאורך היום כולו דובר בה אודות מנהיגים ופעילים שונים, שכל מטרתם הפוכה משלנו. הדיון בקבוצה חג סביב הצורך להכיל את כולם, לאהוב, לדבר ולהתנצל. רק דבר אחד לא היה שם: יהדות. ולפני שתרימו גבה, אסביר לכם. ציטוטים היו שם לרוב! "ואהבת לרעך כמוך", "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה" ושאר ירקות. אבל מחאה על חילול ה' - אין. הרמת קרנה של המגזר הדתי לאומי - מאן דכר שמיה. הפעם השנייה הייתה כשראיתי פוסט שכתב אחד ממנהיגי ה"מרי האזרחי" שיצא מפגישה עם אדם מוכר החובש כיפה לראשו. אותו אחד כתב על הפגישה הזו כך: "הרגשתי שעומד מולי אדם מפוכח, אוהב אדם ואוהב ישראל. אדם שמבין שהכוחניות של הממשלה הנוכחית היא הרסנית, שמבין שהיהדות האמיתית היא מכילה ומאפשרת ולא אלימה, כופה וקנאית ושגם בחושך הזה חשוב מאד להקפיד על הכרת הטוב". אותו אדם החובש כיפה סרוגה לראשו, משתייך לציונות הדתית המכונה מתונה, הציונות הדתית האישה המוכה. תגידו, ההגדרה ליהדות היא "מכילה ומאפשרת ולא אלימה"? ההגדרה ליהדות היא שהיא לא "כופה וקנאית"? נו באמת. זו הרי בדיחה עצובה! אם לזה אתם קוראים שיח אחים, אחדות, קירוב לבבות, אהבה, והכי חשוב - יהדות, אז לא זו היהדות שלי. זה לא מאמר הדור שלי. אני מתגעגע למושב הקיץ של הכנסת. אני מעדיף שיח נוקב ואמיתי על פני שיח מתרפס וגלותי. אנשים אחים אנחנו, אבל גם אנחנו - אנחנו. כן, גם לנו יש אישיות, גם לנו יש ערכים, גם לנו יש אידיאולוגיה. אנשים אחים אנחנו, והאחדות חשובה לנו, אבל אחדות איננה אחידות. אחדות איננה טשטוש, אחדות איננה, פשוט איננה פחדנות. אנשים אחים אנחנו, ואנחנו חייבים להתרגל שאסור לנו בשום אופן להגיש את הלחי השנייה. למען אחי ורעי, חייבים לטפל בדחיפות בתסמונת האישה המוכה. עכשיו.
