לפני כעשרים שנה כתב הפסיכולוג הדתי ד"ר ברוך כהנא מאמר הסוקר את תגובת העולם הדתי להגות הפוסטמודרנית ולהשפעותיה. מאז חלפו אמנם הרבה נרטיבים בירדן, אך נדמה שלא במקרה הפוסטמודרניזם עודנו תופס כותרות בעולם המחשבה, גם אם ה"פרוגרס" שנשען על תשתיתו הרעיונית, כבר מדבר בשפה אחרת. להלן ציטוט קצר מתוך המאמר, כדי שנוכל לחדד את השלכותיו של המושג "פוסטמודרניזם": "אנו חיים בעולם מחשבתי חדש, 'פוסט-מודרני', שמרכז הכובד שלו השתנה שינוי רדיקלי. ההגות העכשווית איבדה את אמונתה באותה 'אמת אובייקטיבית' שאליה ניסו להתקרב בעלי שיטות המחשבה עד היום. קיומה של אמת הנמצאת מעבר לכל ניסוח אנושי, הוכרז רשמית כאשליה, חזיון תעתועים... בעולם הפוסט-מודרני אין טוב מוחלט ואין אמת מוחלטת – לא רק שאין דרך לדעת אותם, אלא שאין משמעות לעצם המושג. לכל אחד רשות לבחור במיתוס משלו על פי הנרטיב הרצוי לו... "האם המוסר והתרבות כולם אינם בנויים על חזון של משמעות וערך?... הפוסט-מודרניזם אינו עוד מיתוס שאנחנו אמורים להתמודד עמו. הוא ניסיון ראשון בהיסטוריה כולה לבנות תרבות הבנויה על מיתוס של ניפוץ מיתוסים, עולם רוחני שהפרה הקדושה היחידה שלו היא המצווה לשחוט כל פרה קדושה. האם זה יכול להצליח? אם הנחותיי נכונות, התשובה ברורה. לטווח ארוך הפוסט-מודרניזם חייב ליצור אומללות בקנה מידה בלתי נתפס..." ("לאן נושבת הרוח", מחשבה דתית עכשווית לנוכח הפוסט-מודרניזם, ד"ר ברוך כהנא, אדמות כ'). עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו סכנה לבריאות לאחרונה ראה אור ספר קצר שנערך משיעוריו של הרב צבי ישראל טאו שליט"א (הוצאת 'חוסן ישועות' שליד ישיבת 'הר המור'), העוסק בסוגיית הפוסטמודרניזם, אותה הוא מאיר בעיקר דרך תורת הראי"ה זצ"ל. הרב טאו עוסק זה שנים רבות בסוגייה הפוסטמודרנית, ולמעשה היה מחלוצי זיהוי התופעה בציבור הדתי, כבר לפני למעלה משלושים שנה. עם זאת, יש בספר הקצר הזה מעט המחזיק את המרובה, והוא מסכם את עמדת הרב טאו בנוגע למספר נקודות יסודיות: דגשים להבנת התופעה, הצבעה על סכנותיה ומיקומה על ציר תהליך תחיית ישראל בדורנו. להלן אבקש לגעת במספר נקודות חשובות לענ"ד המובאות בספר. אחד היסודות המודגשים בספר הוא שהפוסטמודרניזם חותר תחת המושגים הטבעיים והנורמליים של האנושות, ובכך מהווה סכנה ממשית לאובדן היסודות המעמידים את החברה על כנה: "בעת בה נפרצים כל גדרי האנושיות, הבריאות והנורמליות, וכל הרעיונות היותר מושחתים משודרים אלינו בכל אמצעי התקשורת והכל חשופים אליהם, חלק מחובת החינוך היא למגן את הילדים והנערים מפני הסכנה האורבת להם ולדור כולו..." (עמ' נא). "השעה היא שעה של פיקוח נפש, כי אם הנורמות החברתיות תושחתנה עד היסוד, חלילה, יהיה כבר מסובך מאד לתקנן, ובעת פיקוח נפש יש לחשוף – ללא כחל ושרק – את הכיעור והטומאה המסתתרים בדעות הפוסטמודרניות, ואת ההרס והחורבן העלולים לבוא מהן לעמנו, לארצנו ולמדינתנו, בין אם ינעמו הדברים ובין אם לאו..." (שם). ומכיוון שהרוח הפוסטמודרנית דומיננטית מאוד בתרבות הכללית, חוזר הרב טאו על חשיבות ההשתחררות מההשפעות הזרות לרוח ישראל ומכניעה מנטלית להגמוניה הרעיונית, כדי להצליח במאבק: "עלינו להיות משוחררים מכל השפעה הזרה לרוח ישראל... כל אשר חפץ לומר רק דברים שיהיו מקובלים על כולם, מתוך כניעה וציות לאווירה הכללית – אין מקומו במערכה זאת... (עמ' נו). נאמנים פצעי אוהב בפרק יסודי שכותרתו "נאמנים פצעי אוהב" מתמודד הרב טאו עם הקושי המנטלי שיש לתלמידי הרב קוק, שהתחנכו על משנת האהבה והאמונה ואינם רגילים למאבקים, להיאבק נגד רוחות הזמן: "יש המקשים: הלא גדלנו על שני האלפי"ם של אהבה ואמונה, וכך סללנו את דרכנו בחינוך, וכי נבוא כעת לשנות כיוון, ובמקום שפה וסגנון של אהבה ואמונה נידרש לשפה ביקורתית ולוחמנית המדגישה את השלילה?" וכך משיב הרב טאו לשאלה: "אולם, באמת, אין כל סתירה בין הדברים: אכן, עלינו להיות מלאים באהבה ובאמונה, ועלינו ללמד משנה זאת, ללמד על קדושת התורה, על סגולת ישראל ועל תהליך הגאולה, אך עם זאת, כיום, לנוכח חריפות הדברים הבאים לבלע את הקדוש והיקר לנו, אין די ללמד אמונה ולחנך לאהבה, אלא חובה להשמיע ביקורת. כאשר ישנה סכנה צריך להציל ממנה!" (עמ' נח) ובהמשך מוסיף הרב: "אכן, אין אנו רגילים להילחם, ופעמים רבות אנו חשים מניעה פנימית מלומר את דברינו בעזות ובחוצפה של קדושה. יש הטועים לחשוב שכמי שהתחנכו על משנתו של הרב עליהם להיות נעימים ונחמדים, כדרכו של הרב שהיה בנעימות ואהבה לכל, - ומתוך כך נזהרים הם מאד בהבעת עמדותינו הרוחניות, ומשמיעים בציבור רק דברים שיכולים להיות ערבים לכל, דברים שאינם סותרים באופן מוחלט את העמדה החילונית, ואינם שוללים את תפיסתה מכל וכל, - אך טעות היא בידם. חובה עלינו לנהוג באומץ ללא מורא בהצבת עמדה והבעת דעה מול כל רעיון ושיטה הבאים לכלות את כרם בית ישראל. אמנם יש לנהוג בחכמה וביושר, אך עם זאת גם בנחרצות ותקיפות" (עמ' נט). ובהמשך הדברים מצטט מתוך דברי הרב צבי יהודה זצ"ל על אביו הראי"ה: "לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית, הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו וגם בענייני הנהגת הצבור, היתה מתגלית שלהבת הקודש של ריתחא דאורייתא על ארבעה דברים" והראשון שבהם הוא – "על חלול השם של הפקרות והתפרצות עבריינית" (עמ' ס). הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה' בהמשך, נוגע הרב טאו בסכנה שברעיונות הפוסטמודרניים לשדרת הציבור הרחבה, שהזיקה שלה לזהות היהודית ולציונות היא טבעית: "נתונים אנו איפוא בעיצומו של מצב חירום לאומי שעלינו להכירו וללחום בו. לא ניתן להחשות עוד, כי נטילת היסודות הבריאים של זהותנו היהודית והלאומית היא נטילת פתיל החיים האחרון של קשר היחידים, שלא התחנכו בתורה ובאמונה, לעמם וארצם. ברגע שהזהות הטבעית תינטל מהם לא יוותר להם כלום ודרכם החוצה תהיה פתוחה - ואנה אנו באים?! זו סכנה קיומית מיידית לאומה ולמפעל תחייתה". ועם כל ההצבעה על הסכנות שברוח הזמן, חותם הרב טאו בנימה של תקווה אופטימית נטולת שאננות: "הבנה זו אינה מייאשת אותנו חלילה ואינה מפילה את רוחנו. עם ישראל עמד בפני ניסיונות גדולים וקשים ובפני אויבים רבים וחזקים, והתגבר עליהם. גם על הפוסטמודרנה נתגבר ונמגר אותה. אך בשביל כך עלינו להיות מודעים לגודל הסכנה ולעוצמת ההרס שנעשה בקרבנו" (עמ' סה). בספר יש עוד יסודות רבים וחשובים, ואני תקווה שמעט הדברים שהובאו לעיל עוררו את התיאבון הרוחני להגות ולהעמיק בהם, כדי לקבל כלים רעיוניים חשובים לאתגרי תקופתנו. לסיום, שמו של הספר לקוח מנבואת ישעיהו שנקרא השבת, כחלק מנבואות הנחמה: "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'" (ישעיהו נב, יא). לדברי רש"י, פונה הנביא אל יושבי הגלות ומבקש מהם לצאת משם: "מתוך הגלות, כל נחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון". נדמה לי שניתן להעניק לדברי רש"י פרשנות נוספת ברוח הספר: הנביא קורא לעם להתרחק ולהתנקות מדעות ורעיונות זרים, המערערים את הבסיס לישיבתנו בארץ. שנזכה. ראיה פוסטמודרנית צילום: באדיבות השולח
